ביקורת ספרותית על דברי - מהעולם האמיתי # מאת לורי האלס אנדרסון
ספר מעולה

---

לכולנו יש סודות.
טראומות.
דברים שאנחנו מתביישים שקרו לנו,
דברים שהיינו מעדיפים לקבור בתוך בור ענקי,
לברוח,
להעלים אותו,
כאילו הוא לא באמת קרה.
ולפעמים כשאותות המצוקה פועלים,
אנשים מעדיפים להתעלם,
להאשים את הקורבן,
לנדות אותו.
הוא הריי הדפוק, לא?



ואז הקורבן שותק.
מושתק.




כמה פעמים יצא לכם לראות מישהו בבית הספר הולך במסדרון עם ראש מורכן,
ניראה כאילו הוא רק רוצה להיעלם,
אבל שגם יראו אותו?
שישמעו אותו?








כמה פעמים אלו הייתם אתם?









"אף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬מדבר‭ ‬איתה‭,‬ אף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬מקשיב‭ ‬לה‭.‬ מלינדה‭ ‬שותקת.‬

משהו‭ ‬קרה‭ ,‬ומאז‭ ‬היא‭ ‬לא‭ ‬מוציאה‭ ‬מילה‭.‬

בתיכון‭ ‬היא‭ ‬הילדה‭ ‬המנודה‭ ,‬בגלל‭ ‬השוטרים‭ ‬שהזמינה‭ ‬למסיבה‭ ‬הסוערת‭ ‬של‭ ‬השכבה, ‬ ואף‭ ‬אחד‭ ‬לא‭ ‬טרח‭ ‬לשאול‭ ‬למה. ‬

מלינדה‭ ‬נושאת‭ ‬לבדה‭ ‬את‭ ‬הכאב‭.‬

האם‭ ‬הסוד‭ ‬שלה‭ ‬יצליח‭ ‬לפרוץ‭ ‬החוצה‭ ‬מתוכה?"


פעם, כמה חודשים לפניי תחילת הלימודים, הייתה ילדה בשם מלינדה סורדינו.
מלינדה הייתה ילדה רגילה,אמנם קצת ביישנית אבל חברותית.
היו לה חברות טובות.
הכל היה טוב.
אבל אז הגיעה מסיבת קיץ אחת.
מסיבה ששינתה את חייה של מלינדה לנצח.
מסיבה שהייתה מעדיפה לשכוח ממנה.

מלינדה, מאז המסיבה, הפכה להיות נערה צינית, מרירה, בודדה, מנודה, שנואה.








שותקת.







אז איך מתחילים?

קודם כל, הספר כתוב באופן טוב.
הספר עורר בי עצב, צמרמורת, כעס ומחשבות על כמה שהחברה יכולה להיות צבועה.
אני לא ממש מכירה את התרבות האמריקאית, אבל איך שהיא הוצגה בספר, בואו נגיד שהאמריקאים
לא השאירו עליי רושם חיובי.
כולם חייבים להיות בקליקות, להיות מוגדרים לפי הקבוצות.
עצוב שככה זה עובד.
אני לא תמימה, ובטח שמודעת לזה שהרבה אנשים(אולי כולנו) במובן מסויים נמצאים במן "חבורה מוגדרת".
בחבורה נמצאים רק אנשים מסויימים והם חייבים לאהוב את אותם הדברים, להראות דומה מבחינת לבוש, איפור, תספורת, וואטאוור.
אבל זה עצוב.
אנחנו בניי אדם, כל אחד עולם ומלואו.כן, קלישאתי מצידי, ועדיין יש סיבה שהמשפט הזה קיים.



עכשיו, נעבור לחלק המרכזי בסיפור- השתקה.

אני לא יודעת אם שמתם לב או לא, אבל הרבה ביקורות שלי פה הן על ספרים שמספרים על בניי נוער עם בעיות.
עם בעיות חברתיות, משפחתיות, תיסבוכים עם עצמם.
זה כנראה לא כ"כ מקרי.
הנושאים האלה תמיד משכו אותי.
במובן מסויים, חלק מהם אני מכירה מקרוב.
חלקם אני חוויתי, חלקם אנשים שקרובים אליי חוו אותם ועל חלקם פשוט שמעתי.
האמת? אני בטוחה שהרבה חוו את זה.

אני לא רוצה לספיילר, אני רק אגיד שלא חוויתי את מה שמלינדה עברה,
לא הכרתי אנשים שעברו את מה שהיא עברה, אולי שמעתי פה ושם.
זה היה מזעזע.
הכי עצוב זה שהחברה יכולה להיות כ"כ אטומה.
זה הזוי!

מדהים איך אנשים יכולים להיות כ"כ טיפשים. אטומים.
אולי בגלל שהם מפחדים מהאמת.
הם לא באמת בודקים את הבעיה, לא שואלים את מלינדה אם היא בסדר, אלא תוקפים אותה-מעודדים אותה לדבר
אבל בצורה אגרסיבית, וזאת סוג של השתקה.
אולי כי הם מפחדים שבגלל אדם אחד, האשליה שהכל בסדר, אין שום בעיה, הבועה תתנפץ.
והאנשים המושתקים מפחדים לדבר בדיוק בגלל זה.
בגלל הפחד שהחברה תאשים אותם במשהו שהם אפילו לא עשו.
הספר מדבר גם על זה, לדעתי.
הוא מנסה לעודד אותנו לספר.






לדבר.





אם לא נדבר, אנחנו לא נצליח לפתור את הבעיות שלנו.
לא משנה מה הבעיה, גדולה, קטנה, עד כמה זה חמור, חייבים לדבר.
חייבים כדיי להניח לעבר, לכאב, להשלים עם מה שנעשה ולהמשיך הלאה.
אסור לנו לשתוק, ואסור לנו להניח לאנשים שסובלים בשקט לשתוק ולעבור את
זה לבד.
חייבים לעזור להם, אחרת הם יעלמו.
אחרת האמת לא תצא אף פעם לאור.


אני ממליצה על הספר, כי הוא חד, כואב, קשה, מלא באירוניה, ציניות, ביקורת נוקבת על החברה
ומעודד את הקורא לדבר.
לא לשתוק כשנעשה לו או לאחרים עוול.







(קטע מהספר)
"כיצד לחזור לחיים אחרי שנת החורף הארוכה שלי מתחת לשלג. אני שרדתי.
אני כאן. אני מבולבלת, דפוקה, אבל כאן.
אז איך אמצא את הדרך? יש אולי מסור חשמלי לנשמה, גרזן שאוכל לכרות בו את הזיכרונות או את הפחדים?
אני חופרת באצבעות באדמה ולוחצת. חלק קטן ונקי בתוכי מחכה להתחמם ולפרוץ את פני השטח.
מלינדה-בת שקטה שלא ראיתי חודשים.
זה הזרע שאטפח."

» ביקורות נוספות של שרון
» ביקורות נוספות על דברי - מהעולם האמיתי #