ביקורת ספרותית על האדם מחפש משמעות - מבוא ללוגותרפיה מאת ויקטור פראנקל
ספר מעולה

---

ספר שחשיבותו לא תסולא בפז. מסוג הספרים שלא די בקריאה בודדת כדי לרדת לעומקו (ובייחוד כדי להבין את החלק השני - מבוא ללוגותרפיה), אולם גם בהבנה ראשונית של הספר יש כדי לסייע בהבאת האדם אל אושר קצת יותר אמיתי, ולא של 'אושר' של מכונה - כפי שניסה לעשות פרויד כשדיבר על האדם ובחירותיו כתוצר של דחפים. ויקטור פראנקל מסרב לקבל את ההנחה שהאדם אינו אלא חיה מפותחת, וטענתו היא שהאדם הוא בעל אישיות עמוקה בהרבה, ועל אף דחפים ראשוניים מסויימים, ישנו מימד אחר בחייו, מימד שהוא מחוץ לאדם ואנוכיותו, וזהו מימד המשמעות. ובהינתן מימד זה, הופכים הסבל וההנאה בחייו של אדם לפחות קובעים. באמצעות דוגמאות למכביר, ובראשם סיפור הישרדותו וחוויותיו מאושוויץ, בנקל משתכנע גם הקורא בנכונות תורתו של פרנקל. אם ישנה משמעות לחיים - ישנו אושר, ואף עינוי וסבל לא יאפילו על כך. והסוד הגדול טמון בכך שהמפתח למשמעות כלל אינו תלוי בנסיבות חיצוניות, אלא הוא קיים תמיד בנו ומחוצה לנו ואנחנו אלו שמגלים אותו כל העת, ויש לנו בחירה חופשית לעשות זאת. בגרעין העמוק ביותר של אישיותנו אנחנו בני חורין (החירות - יסוד גדול בתורתו של פרנקל), ולכן תהיה זו בחירתנו הבלעדית למלאות את חיינו במשמעות ובאושר. "ודאי, האדם הוא יצור שהוצבו לו גבולות; חירותו מוגבלת. [אך] אין היא חירות מתנאים אלא חירות לנקוט עמדה כלפי התנאים." (עמ' 155) - וחירות זו קיימת תמיד, והיא שמאפשרת לאדם למצוא משמעות תמיד ובכל מצב.

---אזהרה: חפירה רצינית בהמשך---
אולם שאלה אחת הטרידה אותי לאורך רוב הספר: כיצד אדם שאינו מאמין בהישארות הנפש - ופרנקל פונה גם לכאלו - יכול להסתפק במשמעות זמנית לחיים הזמניים, כאשר ברור שמשמעות זו אינה אלא אשליה, אמצעי מתוחכם כדי להצליח להתמודד עם הסבל? אדם בעל כנות עצמית בסיסית אמור - להבנתי - להיתקל בקושי ביישום תורה זו. לדוגמה, חייל שנפצע קשה בזמן שעצר מחבל, אולם הציל בכך את חייהם של כמה אנשים. על פי פרנקל, ברור הוא שפציעתו של החייל לא תשפיע כהוא זה על אושרו, שכן החייל יודע שבמעשה זה הוא הציל חייהם של אחרים, ולכן יהיה ערך לסבלו ולא יהיה גבול לאושרו. אבל, למה? אם החייל בציור זה אינו מאמין בהישארות הנפש, כיצד הוא יכול להיות מאושר ביודעו שתוך זמן לא רב, לא יהיה כל ערך למעשהו??? לקראת סוף הספר, מציע פרנקל תירוץ לקושי זה, בפרק "חלופיות החיים". פתרונו לא פחות מגאוני: במקום לומר שהעתיד נצחי, הבה נאמר שהעבר נצחי, שכן העבר קיים תמיד בזכרון האנושות! ואם כן, החייל לא משלה את עצמו באושרו, הוא מאושר באמת, כי המעשה שלו חקוק לדורי דורות כזיכרון!
אבל אם יורשה לי לחלוק עליו, מדובר בתירוץ למראית עין בלבד. כי אם נניח, למשל, שמגפה קטלנית תכלה את כל האנושות, ומיד לאחר מכן יעלה כדור הארץ באש בעקבות פגיעת אסטרואיד, הרי שהעבר כולו יימחק יחד עם הזיכרון אודות מעשה הגבורה של אותו חייל פלוני אלמוני. אם כן, עדיין מדובר באשליה של משמעות, ולא במשהו בר-קיימא, ובקיצור: אין כאן שום סיבה למסיבה, ואם החייל הוא בעל כנות עצמית ולוקח בחשבון גם את העתיד הרחוק-מאד, קשה להבין מדוע הוא מאושר.
האדם מחפש משמעות... אבל האדם מחפש גם תשובות. יהיו כאלה שיכעסו על התשובה הזאת שאני עומד להציע, אבל אני חושב שפרנקל עצמו רמז לה בשתי השורות האחרונות בספרו, ואלו הן:
"דורנו דור ריאליסטי הוא, לפי שלמדנו לדעת מה הוא האדם באמת. אחרי ככלות הכל, האדם הוא אותו יצור שהמציא את תאי-הגאז של אושוויץ; אבל הוא גם אותו יצור שנכנס קוממיות אל תאי-גאז אלה ועל שפתיו תפילת שמע ישראל." במילים אלה חותם פרנקל את ספרו, ובמילים אלו לדעתי טמונה גם התשובה. כמה שלא ננסה לעוות את חשיבתנו ולהביע ספק בכל דבר ודבר, החל מבריאת העולם ועד להישארות הנפש, בתוככי ליבנו ישנה ידיעה בלתי מודעת שיש תקווה לאחריתנו, ולכן גם המעשים בעלי המשמעות שאנחנו עושים - הם באמת בעלי משמעות וברי-קיימא. גם חייל אתאיסט בעל כנות-עצמית יחוש אושר בהצלת חבריו תוך הקרבת חייו, שכן בשורה התחתונה, בתוככי תוכו הוא יודע שהנפש לא הולכת לשום מקום, והמעשה הטוב ורב-המשמעות ילווה אותו תמיד, גם לאחר מותו וקץ האנושות.
אשמח לשמוע את התשובה שלכם לשאלה...

» ביקורות נוספות של אבק ספרים
» ביקורות נוספות על האדם מחפש משמעות - מבוא ללוגותרפיה