“ביבליופילית ממרכז הארץ נפטרה, והיורשת שלה החליטה למסור את אוסף 'ספריה לעם' של עם עובד שירשה. התמזל מזלי והייתי הראשון להיתקל בפוסט ה'ספרים למסירה' שלה בפייסבוק, וכעבור שבוע הגעתי לביתה והעמסתי את הבגאז' ואת המושבים האחוריים בקרוב לעשרה ארגזים, מלאים בתופיני עם עובד.
מבחינתי, זו הייתה פנטזיה שהתגשמה. בשנים האחרונות נאלצתי לכתת את רגליי לספריה הלאומית כדי לקרוא את הספרים הראשונים שיצאו אצל עם עובד, ושכיום אין להשיגם בשום חנות. גם את 'עד מחר' התחלתי לקרוא בספרייה הלאומית, אבל אז קמה הפנטזיה שלי לתחייה, ויכולתי להמשיך לקרוא את הספר (המתפורר מעט) בבית.
מה אגיד? חבל שאין כמעט אנשים שמכירים או מדברים על ספר המופת הזה של אורי אורלב. רבים-רבים מכירים אותו כסופר ילדים מובהק, אבל הספר הזה, שאמנם מתחיל בתיאור מסע ילדות (קרוב לוודאי אוטוביוגרפי), הוא רחוק מאד מלהיות ספר ילדים. למעשה, זהו ספר בוגר מאד, שהקריאה בו היא שוברת לב, ולעתים נדירות בלבד מעלה בבת צחוק. נבללו בספר הזה בכל מכל כל - מסע התבגרות, אימי השואה, קשיי הקליטה בארץ, אהבה נכזבת, טירוף הדעת, ארספואטיקה, והבלילה הזאת הופכת את הספר הזה לייחודי, בחינת אוצר שתמיד אפשר למשמש בו ולמצוא בו זוויות וסודות-גלויים חדשים. וסגנון הכתיבה - אין עוד כמוהו. ידי אמן, שכתבו ברגישות ובדייקנות את מה שלא ניתן לכתוב, ולא בצורה גסה-ישירה, אלא בעדינות מרפרפת, ממעל, כך שהאימפקט הרגשי מתעצם לאין ערוך במהלך הקריאה. 
הייתי משוכנע שהספר הזה קיבל כבר לא מעט ביקורות ותשבחות בסימניה, ומה רבה הייתה הפתעתי לראות שלא די שאני הראשון שבא לכתוב על הפנינה הספרותית הזאת ביקורת, אלא של'עד מחר' אין אפילו תמונת כריכה, וזהו כמובן הפסד לכל אוהב ספרים (אני בטוח שאת עניין תמונת הכריכה ניתן לסדר בנקל. עריכה: ראיתי שטופל תוך דקות מרגע העלאת הביקורת. שאפו לצוות האתר).
כשלעצמי, אני מאושר להיות בעליו של עותק של הספר הזה, ואני רק מקווה שההוצאות בארץ יוציאו אותו במהדורה נאה ומחודשת, למען הדורות הבאים.”