לפני כשנה וחצי התחלתי אתגר עצמי של איסוף ספרי ספריה לעם (נראה לי הספרים שנזרקים הכי הרבה למחזוריות), ובמקביל לזה גם התחלתי לקרוא את הספרים, החל מ'זורבה היווני' הראשון.
אש בעמקים מתאר את שיטוטיו של חייל יפני באחד מהאיים בזירת האוקיינוס השקט של מלחמת העולם השנייה. הוא ננטש על-ידי מפקדיו לאחר שחלה, ומאז הוא משוטט בניסיון לשרוד ממאכל תפוחי אדמה (לעזאזל, כמעט כתבתי תפוחי אדם, ומי שקרא יבין את הטעות הפרוידיאנית הזאת), והוא משוטט ותוהה על גורל האדם, על חסד האלוקים ועל עוד נושאים אנושיים וקיומיים.
אש בעמקים הוא ללא ספק הספר שעד כה היה הקשה ביותר לקריאה (ולא רק מהספרים שקראתי בסדרה זו), ולא - לא בגלל סגנון הכתיבה, שדווקא היה קליל ומשובח (והרגיש אפילו מודרני, בהשוואה לשאר ספרי הסדרה הראשונים), אלא בגלל התוכן הגרפי הקשה. כי תראו, לאדם שלא היה מעולם בשדה הקרב (כמוני), ספר כזה יכול להביא מידה מסוימת של הבנה לגבי מוראות וזוועות המלחמה, לאלו שכן היו, אני מניח שהספר הוא בבחינת טריגר, אפילו שכאן הדברים מוצגים בקיצוניות שהיא זרה גם בימינו.
כדי לא להרוס לקורא את הקריאה מבחינת ספוילרים וכדומה, אומר רק שהרג חסר טעם זו הזוועה הפחות גרפית שמתוארת בספר.

איזה ספר מהמם במוזרותו ובתעוזתו. מארקס הוא יעד ספרותי שרציתי לכבוש מזמן, אבל דחיתי אותו משנה לשנה בגלל רשימות קריאה אחרת. הפעם, הודות לארון הספרים בכניסה לתחנת הרכבת של מודיעין, הצלחתי סוף סוף להתחיל את הקריאה של היוצר המופלא הזה. התחלתי דווקא מהספר הזה, ואני סקרן מאד לדעת אם גם ספריו האחרים נכתבו באותו סגנון כתיבה - ששואב אותך פנימה ולא מאפשר לך לעצור - ליטרלי לא מאפשר לך לעצור - כדי לקחת אוויר ולהציץ החוצה. עמוד אחרי עמוד, אתה נסחף במערבולת חושים של רגש, כאב, דחייה, בחילה, זעזוע.
הספר מתאר את סבך חייו של רודן דרום-אמריקאי, שהוא קלישאה מהלכת של כל הרודנים שהתהלכו על הגלובוס במאות האחרונות, אבל באיזו אומנות התיאור הזה נעשה. בעצם, אני לא בטוח שיש דרך טובה יותר לתאר את הרוע והאכזריות והפתטיות של שלטון מעין זה, בדרך שאינה תיאור ציורי ופיוטי, כמו ששופך מארקס ביד אומן על הנייר, בריקוד מופלא של מילים, תיאורים והתרחשויות.
אם יש ספר שברגע הראשון שאחרי סיום קריאתו, היה לי ברור שאני עומד לחזור לקרוא אותו שוב - זה הספר הזה. אבל קודם תנו לי לסיים את שאר ספריו של מארקס, וללכת שבי בממלכת הריאליזם הקסום שלו.

עוד לפני שסיימתי את הפרק הראשון הרגשתי שאני מחזיק בידיים לא רק ספר, אלא עדות חיה. דפי הכרך הזה נפרדו בעדינות כמו עלים יבשים, הדבק נשבר בכל פינה של עמוד - כאילו כל סצנה שפסטרנק כתב הדהדה באותו רגש והזדקנה יחד גם הספר.

קריאתו של פסטרנק היא כמו מראה שמביטה לאחור, היא מזכירה לנו שההיסטוריה מורכבת מאנשים חיים, לא מסיסמאות. מסעו של יורי ז'יוואגו נרקם בפרטים קטנים, באהבות וכאב, באמונה ובאכזבה, וזו בדיוק הסיבה שהספר מרתק גם היום: הוא מצא את הפיוט והיופי גם באמצע מהפכה שמתפרקת. כשהכרך הישן החל להתפורר ממש לקראת הסוף, מצאתי עצמי מחייך במרירות: איזו מטאפורה מושלמת לחייו של הגיבור. כמו הספר, גם הוא נשחק ושברירי; כמו הדפים, גם הערכים שעליהם גדל נשחקים תחת לחצי הזמן והאירועים.

פסטרנק מצליח לכתוב על התפוררותם של אוהבי היופי והחכמה באומץ ובעדינות. "דוקטור ז'יוואגו" הוא לא רק רומן היסטורי. הוא דיון בשאלות של מוסר ואמונה, והעובדה שהספר עצמו נזקן והתרופף רק הוסיפה בשבילי לקריאה רבדים נוספים של משמעות.

כשהיייתי בתחילת שנות העשרים שלי, באחד הקייצים השקטים שבהם עבדתי כמדריך בספרייה שכונתית, נתקלתי לראשונה ברומן "מיכאל שלי". היה זה אחרי שעות שבהן היייתי עוזר לקוראים למצוא ספרים ולסדר מדפים - זמן שבו יכולתי לצלול בעצמי לעולמות אחרות. דווקא אז, כשיצאתי להפסקה קצרה בגן סמוך, הבנתי עד כמה העולמות הפנימיים של אחרים יכולים להיות סוערים גם כשבחוץ שקט.

עמוס עוז מביא בספרו תיאור אינטימי של ירושלים בשנות החמישים דרך עיניה של חנה גונן, אישה צעירה שמתאהבת ומסתבכת ברגשותיה. הקריאה במונולוג הפנימי שלה הזכירה לי את תחושת ההליכה ברחובות האבן של העיר – יופי ורוגע שמסתירים לבטים וסערות נפש. בעבודתי כמתנדב בספרייה פגשתי אנשים שחיפשו תשובות בספרים; חנה מחפשת את עצמה דרך הכתיבה שלה על מיכאל, ובכך מצליחה לעורר הזדהות אפילו אצל מי שמעולם לא חווה את החוויות שהיא מתארת.

הספר מעורר מחשבה על זוגיות, בדידות ומקומה של עיר בחיי הגיבורים. הוא אינו קל לקריאה רגשית, אך הוא מתגמל את מי שנכנס אליו בסבלנות. כקורא וכמישהו שחי בעברו בירושלים, הרגשתי שהוא מצליח לאחוז משהו מהנשמה של המקום ושל האנשים שחיים בו. "מיכאל שלי" הוא יצירה קלאסית שאני ממליץ עליה לכל אוהב ספרות עברית שמעוניין להתעמת עם שאלות של אהבה ושייכות.

גרישם מציג במרכז העלילה גיבור צעיר ומוכשר, קייל מק'אבוי, שנגרר לתוך סבך משפטי ומוסרי כשהעבר שלו רודף אותו. קייל, בוגר מצטיין של לימודי משפטים, מוצא את עצמו לכוד בסבך של סחיטה שמאלצת אותו לעבוד בחברה משפטית אכזרית ולפעול בניגוד לערכיו.

גרישם, כדרכו, מפגין ידע משפטי רחב ויכולת לכתוב מותחן קצבי שמערב את הקורא בעולם המשפטים. התיאורים של עבודת עורכי הדין, הדיונים המשפטיים והדילמות האתיות מוסיפות אמינות ועומק. עם זאת, לפעמים העומס בפרטים יכולה לאט את הקצב וליצור חלקים קצת איטיים.

הדמויות עוצבו באופן מעניין: קייל הוא אידיאליסט שמאמין שעליו לפעול נכון, אבל נקרע בין הכוחות הפועלים עליו.

מבחינת עלילה, הספר מתחיל בסערה ומחזיק את הקורא לכל אורכו, אבל הסוף - לדעתי לפחות - מאכזב.

מעריצי ג'ון גרישם והז'אנר ימצאו פה ספר ראוי, אבל מי שמחפש אקשן בלתי פוסק או סוף מפתיע ייתכן וירגיש חסר.
אגב, לא קראתי הרבה ספרי גרישם, אבל בתור אחד מבין שניים-שלושה בודדים שקראתי, הוא בהחלט עושה חשק לקרוא עוד.

מהספרים הקשים יותר לקריאה. ניתן לסיימו ביום אחד, אבל לעכל אותו צריך זמן רב, אולי כאורך החיים עצמם, ואולי מוטב שלא לדעת, ולא להבין באמת. לעתים אדם אוחז בעט כדי לרפא את מכאוביו. גרוסמן, ששכל את בנו במלחמת לבנון השנייה, לא יכול שלא לכתוב על כאב השכול, כאותו קנטאור בספר - שהוא הוא גרוסמן עצמו, ובעצם, כל הדמויות בספר הם גילויים של נפשו - המסביר לרושם קורות העיר שכתיבה על הכאב היא בלתי נמנעת. הוא עשוי, מטבע הדברים, להאציל מהכאב שחותך בו על הקורא. ומשהו מהעצבות חסרת התקווה הזאת ליוותה אותי והתעצמה בתוכי עד העמוד האחרון.
אני לא יודע אם הספר הזה הוא תרופה לאדם שחווה שכול (וברוך השם שאיני יודע), אבל הוא בהחלט פוקח עיניים ומעניק לכל קורא את האפשרות להביט אל מעבר לפרגוד, ואולי יש בכך כדי להכין - לא עלינו - את הנפש, לכל מכה שלא תבוא, ואולי לתת לה טעימה מהיגון, שאין לו קץ ותכלה, ולהכיל ולהבין את האחר, שחווה, וכאב, ונפל מחוץ לזמן.

זהו המגנום אופוס של גרוסמן, ולא רק בגלל היקף ועובי היצירה. וירטואוז השפה העברית מגיע בו לשיאים של מיומנות ולש בשפה כבתוך שלו, והקורא מתרגל מהר מאד לסגנון הכתיבה החד-פעמי הזה, מתענג על כל מילה חדשה שגרוסמן ממציא ועד מהרה כבר לא נזקק לקביים התומכים של מרכאות בכל דיאלוג. הכל נע בנינוחות - גם אם כזאת שחונקת את הלב מכאב - והפסקאות מהודקות זו לזו היטב, גם אם העלילה מדלגת מפסקה לפסקה על מרחבי חלל וזמן שלמים. אינני מחובביו של גרוסמן, לא בשל דעותיו הפוליטיות השונות משלי, אלא בגלל העובדה שבחלק מספריו (בעיקר האחרונים), הוא מתעקש לשלבן בדרך לא אלגנטית ובוטה (ובתגובה, למשל על הספר 'סוס אחד נכנס לבר', כתבתי ביקורת די רעילה באתר הזה). בספר הכלל-ישראלי הזה, הפוליטיקה לשמחתי נעדרת כמעט לחלוטין, וכשרונו האמיתי פחות דעותיו הפוליטיות מזהיר כאן באור גדול.
מה אין בספר? באיזה נושאים הוא לא עוסק? הוא עוסק בכל. בשכול, פוסט-טראומה, מחלות נפש. בגידול ילדים. בסיפור אהבה שובר לב, באהבת הארץ, על החי והצומח שבה, בהיסטוריה העגומה של העם היהודי מוכה גזירת הגלות, ובישראלי החי בתלישות, שאינו יודע מה יילד יום, ולעתים קרובות אינו מודע עד כמה קיומו כאן אינו מובטח. 
מלאכת המחשבת באה לידי ביטוי גם בטיפוח כל אחת ואחת מהדמויות. נדירה השקעה שכזאת בתיאור כל צדדי אישיותו של ילד קטן, על אחת כמה וכמה של שני ילדים קטנים. עד מהרה יגיע הקורא להכרה מעמיקה, אינטימית, של משפחתה של אורה, והן יהיו בליבו כדמויות אנושיות, אמיתיות, שכאילו הכיר מאז ומעולם.
זהו ספר שצורב אחרת כשקוראים אותו אחרי הטבח של שמחת תורה. המחשבות שהוא מעורר מועצמות, אבל גם אהבת הארץ והרצון שלא להניח אותה, מתגברים בעקבות הקריאה, גם אם הבשורות הרעות באות בשטף.

אתמול סידרתי את הספרייה בבית, עם דגש על מדף הספרות היפה. עיניי נחו על הכרך המתפורר הזה של הזקן והים, וממש כמו באגדות, חלפו בי לפתע כל אותן תחושות קסומות שגרמו לעיניי להצטעף בדמעות לפני כעשור, כשקראתי את הספר לראשונה. ולא בכדי. זהו אולי אחד מן ספרי המשל המיוחדים והטובים ביותר שנכתבו בעת המודרנית. הוא מתאר בדרך יוצאת דופן את קללת סיזיפוס שבה קוללה האנושות, וכל עמוד ועמוד בו מעמיס מטען של רגש על האדם הקורא, שלבסוף נפרק בקתרזיס של הבנה והשלמה.
בעקבות הקריאה הראשונה שלי כתבתי שיר, ומקווה שלא אחרוג מחוקי האתר (אם יש בכלל כאלה), אם אוסיף אותו כאן (אהמ, אזהרת ספוילר):


צִלְצַל אַדִּיר נִנְעַץ בַּלִּוְיָתָן הַמַּלְכוּתִי,
דִּמְעוֹתָיו הָיוּ דְּמָעוֹת אֱמֶת.
וְהָאַצִּיל שֶׁמֵּת,
שָׁמַט אֶת דַּעְתִּי.

בַּחֲבָלִים קְשַׁרְתִּיו לְסִירָתִי,
דִּמְעוֹתַי הָיוּ דְּמָעוֹת אֱמֶת.
אֲבָל לִבִּי הַמֵּת,
הֵמִיט אֶת חֶרְפָּתִי.

כְּרִישִׁים נִבְזִים בָּזְזוּ פִּתִּי,
דִּמְעוֹתֵיהֶם הָיוּ דִּמְעוֹת תַּנִּין,
וּבְשָׂרוֹ שֶׁאֵת לִבִּי הִרְנִין,
הוֹתִיר לִי רַק אוֹתִי.

תודה, המינגווי, על החוויה החד-פעמית.

זהו ספרה האחרון של אסתר שטרייט-וורצל, ובמידה רבה, הנועז שבהם. הוא יצא לאור באקלים פוליטי שבו ההתנתקות עדיין שווקה בתקשורת כהצלחה, ובאותה שנה עוד העזו לדבר על התוכנית הבאה בתור: 'תוכנית ההתכנסות', לגירוש תושבי יהודה ושומרון מביתם. הספר הוא לא רק נועז בעצם עת הפרסום שלו, אלא בהפיכתם של אותם צעירים וצעירות מתנגדי הגירוש מעזה למעין חסמב"ה של דורנו. נתקלתי לראשונה בספר לפני חודש, ואם לשפוט לפי קובעי הדעה בערוצי התקשורת המובילים כיום (כאשר אז המצב היה חמור פי כמה), ניתן להעריך שקיתונות של בוז נשפכו על הספר ועל הסופרת, ואני מוכן להמר על כך שהאמירה "זקנותה מביישת את ילדותה" הופיעה בטורי הביקורת במדורי הספרות 'הנאורים'. וזו הנועזות: להשתמש במוניטין הגדול שזכתה לו עם פרסום הספרים 'אורי', 'אליפים', ולחתום את הקריירה שלה בספר שמתאר ילדות המוסרות את נפשן למען ארץ ישראל השלמה, תוך עקירת עצמה מליבת הקונצנזוס.
על הסגנון והכתיבה אני לא אכביר מילים. יש מי שיאהב את הכתיבה החסמבאית-אליפית, יש מי שלא, אבל הספר החזיר אותי בבת אחת לגיל 14, אז עמדתי בתור נער מסורתי על המתרס, וצפיתי בכל המתרחש על גבי מרקע הטלוויזיה, מבלי לקחת חלק פעיל בהתנגדות. לבושתי, היה פרק זמן שבו האמנתי שההתנתקות אכן תוכיח איזה משהו לאומות העולם על נכונותנו לשלום, אבל התמימות האווילית הזאת קרסה בקול רעש גדול כבר בעופרת יצוקה (ומה נאמר על השביעי באוקטובר עבור תושבי עוטף עזה עצמם, שחלק לא מבוטל מהם מבקש כיום להפוך את עזה לשדה בוטנים-תפוחי אדמה עד לקו החוף).
היכולת לכתוב ספר שיחזיר אותך אל המאורעות עצמם, גם עשרים שנה אחרי כתיבתו, ראויה לשבח, וזה הופך את הספר לחובת-קריאה עבור הדורות הבאים, לזכור, ולא לחזור על השגיאה שנית.

ולסיום, ציטוט מעמוד 251, שהתגשם לדאבוננו אחד לאחד:
"הם לא מבינים, לא מבינים כלל, ששום דבר לא משביע את רעבונם של הערבים, כי התיאבון שלהם לנגוס באדמת הארץ אין לו סוף, והוא גדל יחד עם האכילה. פרט לכך: הם לא יראו את הוויתורים שלנו כסימן לנדיבות או לגודל נפש, אלא כאות לחולשה ולכניעה לכוחם, ואז במקום להביא את השלום שכולם מבטיחים לנו, תביא הנסיגה מגוש קטיף מלחמה חדשה, גרועה וקשה מקודמותיה. כך או כך יישפך דם. מי יודע כמה דם."