הכל התחיל כששמעתי שבסטימצקי יש מבצע של ארבע במאה. ממבצע כזה, כביכול, לא ניתן להתעלם ולכן, לא עברה שעה, וכבר התיצבתי מתנשף, מיוזע, ושרוט ברגליים ובידיים, בפתחה של חנות הספרים.
'מעניין אילו ספרים חדשים אגלה היום?' שאלתי את עצמי בסקרנות, תוך כדי שיוטוט יסודי בין מדפי הספרים. בהתחלה מצאתי את פרספוליס 1 ופרספוליס 2 (על פרספוליס כתבתי כבר ביקורת), אחר כך מצאתי את 'שבריר' (ספר שעדיין לא קראתי אך אקרא בקרוב) ורק ספר אחד נותר.
אותו היה לי משום מה קשה יותר למצוא, אך לבסוף מצאתי אותו: ניצנוץ צהבהב, בועת דיבור מפוצפצת שעליה כתובים המילים 'זה הסוף שלך!' ואיש מוזר עם מזוודה שעליה כתוב: 'סיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו'.
זהו, נלכדתי ברשת. כי הרי אין דבר שמרתק אותי יותר ממוות ומהעל- טבעי- וסיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו. לכן שלפתי אותו מן המדף, ניגשתי אל הדלפק ושילמתי 100 ש"ח, בעודי מקווה שזו היתה החלטה נבונה מצדי.
לאחר ששילמתי, התקשרתי לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי מהחנות, אך היא אמרה לי שזה ייקח לה זמן כי היא כרגע מודדת נעליים בחנות בגדים.
מהיכרותי רבת השנים עם אמי, ידעתי שהיא תתקע שם משהו כמו שעתיים, ולכן החלטתי לחסוך זמן וכבר בסטימצקי להתחיל לקרוא את 'זה הסוף שלך!'.

'הכל היה יכול להיות טוב ויפה' חשבתי לעצמי בעודי קורא את עמוד 127 'אלמלא העובדה שאף אחד מבין כותבי הסיפורים (כידוע, זה אוסף של סיפורים קצרים על אנשים שיודעים כיצד ימותו) לא מכיר אחד את השני ולא יודע על מה הוא כותב, והנה התוצאה כאן לפנינו: מספר סיפורים באוסף היו כמעט זהים זה לזה, ולא רק, אלא שגם לא חידשו לי הרבה'.
ואכן, זו באמת אחת הטעויות הגדולות שנגרמו עצם כתיבת הספר הזה: אי שם לקראת הסוף, התחלתי לאבד קצת עניין, אולי אפילו להשתעמם, אולי אפילו לרצות לדעת איך אמות מרוב ייאוש. (למרות שהיו גם סיפורים פשוט גאוניים. הסיפור שהכי אהבתי הוא 'איידס ממחט של מכונת מוות'. רק שורה אחת- מתברר שבממוצע רוב הסיפורים הטובים הם קצרים יותר מ-10 עמודים וברוב המקרים, הסיפורים הפחות טובים האם הארוכים יותר של מעל 10 עמודים)
אבל מה שכן, אני חייב להודות שיש פה חתיכת רעיון. מכונת מוות. האין דבר יותר מיוחד ופלאי מזה?
לאלו שעדיין לא כל כך בקיאים בנושא, אנסה ברוב טובי להסביר בצורה הטובה והמהירה ביותר ככל שאפשר: מכונת המוות, בשש מילים, היא 'מכונה שבזכותה אנשים יודעים כיצד ימותו'. וביותר פירוט: מכונה שאתם מכניסים אליה אצבע, מרגישים דקירה קלה כי המכונה עורכת לכם בדיקת דם, ואז יוצא ממנה פתק ובו רשום כיצד תמותו. זה יכול להיות כל דבר: סרטן, דריסה טביעה, התאבדות, התפוצצות. הכל מהכל.
ברוב הסיפורים המסר ברור: אי אפשר להמלט מהגורל שנקבע לך. לא משנה מה תעשה ואיך תנסה להתעלם ממה שכתוב או להלחם בו, בסוף תמצא את עצמך מת ממנו. בנוסף, נראה שכמעט רוב המחברים נגד המכונה. ובצדק: המכונה מוסרת רק התרחשות האירוע אך לא את הזמן. ככה שאם קיבלתם 'התפוצצות', אז זה לא מוכרח לקרות עכשיו, זה גם יכול לקרות עוד 100 שנה או משהו כזה. וכל מי שמגלה איך הוא ימות, כמעט תמיד מתחיל להכנס להיסטריה ולחיות בפחד ובפרנויה מפני מה שהוא ימות, ואם הוא לא היה מגלה אז הוא היה סובל הרבה פחות וחי חיים הרבה יותר רגועים.
למרות שלא כל הסיפורים מצוינים (ואפילו אם זה לא נראה ככה, אז זה בהחלט נכון), הרעיון שמסתתר מאחורי כל סיפור וסיפור, מעלה המון נקודות מעניינות למחשבה: אם באמת היתה מכונת מוות, אז איך החיים היו נראים? האם הם היו נראים כמו בספר או ששונים מהם? אם באמת היתה מכונת מוות אז היה ניתן להציל אנשים מפורסמים או שמא הם היו מתים בכל מקרה? ואם באמת היתה מכונת מוות, אז מעניין מה היה יוצא בפתק של אנשים מפורסמים (למשל, אני מניח שבפתק של יצחק רבין ז"ל יהיה כתוב 'יריה' ולשלושת החטופים ז"ל יהיה כתוב חטיפה|רצח, ואני לא יודע אם שמעתם על זה אבל לא מזמן היה מקרה של אישה צעירה שביתה נשרף והיא עמדה למות אך המוקד העירוני לא האמין לה, חשב שזו מישהי שעובדת עליהם ולא מיהרו לשלוח סיירת לעזרה עד שהיה מאוחר מדי והיא נפטרה- מזכיר לי את הכתובת: "לא מנופפת לשלום אלא טובעת" (באחד הסיפורים, המשפט הזה נשאר בגדר תעלומה ואני, ברוב טובי, החלטתי לפרש אותו).
עד מהרה, עמוס במחשבות וסיפורים שחלקם טובים וחלקם טובים פחות, (אני יכול לומר ש- 80% מהסיפורים הם טובים|נחמדים, 15% הם גאוניים|מעולים, ו-5% הם גרועים|משעממים) הייתי שקוע כל כולי בין דפי הספר בעוד מראה חנות הספרים מתחיל להיעלם ולהשכח אט אט מעיניי ולאבד בזיכרונותיי...

"אנחנו סוגרים"
לקח לי לא מעט זמן כדי להבין שהקול ששמעתי בוקע מפיה של מוכרת הספרים ולא מפיה של אחת הדמויות באחד מהסיפורים. הרמתי את ראשי ושאלתי: "מה?"
המוכרת נראתה מעוצבנת: "נו, מה לא מובן? אנחנו סוגרים את החנות"
"מה? למה?"
"כבר 18:40. בדרך כלל אנחנו סוגרים בשעה הזו"
"מה??" לא יכול להיות, פשוט אין מצב שאני קורא כאן כבר 4 שעות. מה גם שאמא שלי בכלל לא התקשרה אליי כדי לבוא לאסוף אותי.
"את בטוחה?"
"כן"
"טוב" עניתי, חסר אונים, והלכתי לכיוון דלת היציאה.
לפני שיצאתי לגמרי מהחנות, הסתובבתי לאחור ושאלתי את המוכרת: "היתה פה מישהי מבוגרת שנכנסה לחנות ושאלה איפה אני?"
המוכרת הנידה את ראשה לשלילה: "לא. אם מישהי מבוגרת היתה נכנסת לפה והיתה שואלת איפה אתה נמצא היינו כבר קוראים לך"
ובכך יצאתי מהחנות, שואל את עצמי איפה אמא שלי לעזאזל ומנסה בכח רב לא לחשוב על זה שאצטרך לחזור הביתה בכוחות עצמי.
בתור התחלה, הלכתי לחפש את אמא בחנות הבגדים. לאחר שיטוט קצר ובדיקה יסודית, התברר לי שהיא כבר עזבה ממזמן את החנות. אחר כך הלכתי לחפש בסופר פארם וגם שם ענו לי את אותה תשובה. הייתי כמעט נואש לגמרי כשהלכתי למקדונלדס וגם שם, למרבה האימה, אמא עזבה את החנות.
עכשיו נשארה רק אופציה אחת: השירותים.
הלכתי לשירותים, מתפפל ששם היא תהיה. כי אם לא, הלך עליי. מעכשיו בטח אמא לא תסכים לי לקרוא לבד בחנויות ספרים. הייתי כבר ממש קרוב לשירותים כששמעתי קול קורא בשמי.
הסתובבתי וגיליתי, למרבה האכזה, שזה לא היה הקול של אמי. זה היה קולם של חבריי הטובים, אורי ודניאל. והם עמדו מול מכונת הימורים משונה.
"מה זה?" ניגשתי אליהם ושאלתי אותם: "שוב מהמרים?"
אורי ודניאל הם פשוט אנשים שאוהבים להמר.
אורי ודניאל הסתכלו עליי רגע ואז אמרו: "הא לא לא לא. זו לא מכונת הימורים. זו מכונת המוות"
"מכונת המה?" שאלתי בתדהמה. משהו בשם הזה משום מה היה מוכר לי מאיפשהו אבל הבעיה היא שלא הצלחתי להזכר מאיפה.
"מכונת המוות" הם ענו לי ולאחר שהם ראו שאני עדיין לא מגיב, הם הוסיפו: "מכונת המוות- מכונה שאומרת לך כיצד תמות. או ביותר פירוט: מכונה שבה אתה מכניס לתוכה את היד, מרגיש דקירה קטנה כי עורכת עליך בדיקת דם, ואז מתוך המכונה יוצא פתק שעליו כתוב איך תמות"
"אוי, איזה שטויות! אתם באמת מאמינים לזה?" שאלתי אותם. באמת חשבתי שזה שטויות.
הם נראו נעלבים: "שטויות? שטויות, זה מה שאתה חושב? המכונה תמיד אבל תמיד צודקת ואין מצב שהיא תטעה. הנה, רק לפני כמה ימים, בדיוק במכונה הזו, אמרו למישהו שהוא ימות מדריסה ואתמול הוא נדרס!"
"זה לא אומר כלום" עדיין לא השתכנעתי.
"טוב בעיה שלך" הם אמרו ואז הלכו. לא לפני שהם הסתובבו לאחור ושאלו אותי: "אתה בטוח שאתה לא רוצה?"
עניתי להם 'לא' עם הראש ולאחר שוידאתי שהם עזבו את הקניון, התחלתי לחשוב לעצמי: 'אולי בכל זאת אנסה? מה כבר יכול לקרות?'
ובלי לחשוב עוד פעם נוספת, הגשתי את ידי לבדיקה, מילאתי את ההוראות וההנחיות הנדרשים וציפיתי בקוצר רוח לפתק שיבוא. לבסוף הוא בא. שלפתי אותו בהתרגשות והתחלתי לקרוא.
על הפתק היה כתוב: קריאה וכתיבת ביקורות.
לא האמנתי למה שרואות עיניי. קראתי שוב פעם נוספת ושום דבר לא השתנה: אותו פתק, אותן המילים.
אאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעע! צעקתי.

***

אאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעע! התעוררתי.
התעוררתי במיטה, רועד ומיוזע ובידי הספר 'זה הסוף שלך!'. לקח לי בערך שעה שלמה לשכנע את עצמי שכל מה שהיה עד עכשיו זה חלום, חלום רע ולא מציאותי.
'הרי אין דבר כזה מכונת מוות (לפחות בינתיים) והרי אי אפשר למות מקריאת ספרים וכתיבת ביקורות. וגם אם כן, אז איך זה שאני עדיין לא מת?' שאלתי את עצמי. 'ובכלל, אני לא זוכר אפילו מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי בסטימצקי!' חשבתי עוד כדי לנסות להרגיע את עצמי.
לאט לאט, עם כל טענה וטענה, מה שקרה עד עכשיו באמת נראה כמו עוד סתם חלום רע. התחלתי להרגע. לאחר שנרגעתי לגמרי, ירדתי מהמיטה, ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו, נכנסתי לאתר 'סימניה' והוספתי שורה נוספת לביקורת שלי, שורת סיכום:

אזהרה: הספר טוב מאוד (ברובו לפחות) ואני די ממליץ עליו, אך כדאי לכם לקחת בחשבון שהוא עלול לגרום לכם להזיות חמורות על העולם המטורף הזה ומחשבות טורדניות על מכונות מוות ובדיקות דם מאיימות!

לאחר מכן, כשאני מוודא שלחצתי על כפתור 'שלח', אני עולה למיטה בחזרה כדי לחזור לישון, ומקווה שלמחרת בבוקר אצליח לרדת מהמיטה בכוחות עצמי כמו שעליתי אליה כרגע, ולא ששוטרים, קברנים ומפני הגופות יעזרו לי...

"דייב!" נשמעה קריאה מסוף המסדרון, בפתח הדלת. "אתה באמת עדיין רשום לקומיקס הזה?" מת'יו נאנח וסגר את דלת הכניסה כשהוא אוחז בדברי הדואר, שביניהם נחבא עותק נוסף של 'קומיקס דינוזאורים'.
"אני באמת לא מבין מה הבעיה," אמר דיוויד והגיח מתוך המטבח, כוס קפה בידו ומבט עצל על פניו. הוא הושיט יד לקחת את הגליון מתוך ידו של מת'יו, שבתגובה גלגל עיניים ומסר לו אותו באי רצון בולט. "זה קומיקס נחמד שאני נהנה לקרוא, זה כזה עניין?"
"זה אוסף של ציורים לא מושקעים בעליל, שיחות מטופשות, ועוד של דינוזאורים, למען השם! אני באמת לא מבין למה אתה ממשיך לשלם על הזבל הזה."
"אל תהיה כזה, מאט. והשיחות לא מטופשות! הנה, תראה את זה של השבוע;" דיוויד הפך לדף הראשון והחל להקריא. "'הסיפור הכי טוב בעולם. קוראים לו- טוב, בעצם אני לא יודע איך קוראים לו. אבל יש לי הנחת יסוד יוצאת מן הכלל!'" דיוויד הציץ במת'יו בתקווה לאיזשהו סימן, אפילו הקל ביותר, להתלהבות. הוא לא מצא זאת - איזו הפתעה - וחזר להקריא. "'עולם שכל מי שחי בו יודע איך הוא ימות! אתה פשוט הולך לרופא, והוא עושה לך בדיקת דם, ואחר כך המכונה שלו מקיאה חתיכת נייר שכתוב עליה 'פיצוץ' או 'טביעה' או 'תפוח מורעל', וזהו זה. אין תאריך אין פרטים!'"- בשלב הזה, מסיבה שלא הייתה ידועה לדיוויד, מת'יו הזדקף ועל פניו מבט של אדם שנזכר לפתע במשהו. דייב לקח את זה כעידוד להמשיך, וכך עשה. "וככה אנשים שהולכים למות בטביעה מתרחקים כל החיים שלהם מבריכות שחייה, אבל בסופו של דבר טובעים בכל זאת. הכיף יהיה לראות איך זה קורה להם!"
"אלוהים, דייב! אתה גאון!" הכריז מת'יו.
"אני מסכים לחלוטין. אני רק תוהה למה לקח לך כל כך הרבה זמן לעלות על זה." ענה דיוויד בצניעות האופיינית לו.
"כלומר, לא אתה! האידיוט שיצר את הקומיקס הזה!" קרא בהתלהבות יתרה ותפס בזרועו.
"אידיוט גאון. זה מסתדר." דיוויד הנהן.
"יכול לצאת מזה ספר מעולה! תחשוב על זה! מכונת המוות! מכונה שמגלה איך תמות!"
"עכשיו אתה רק חוזר על טי-אר, מאט. חוץ מזה, אתה לא סופר." אמר דייב בביטול.
מאט השתדל להתעלם מהעובדה שלחברו יש כינוי של ממש לדינוזאור, וענה, "אולי אני לא, אבל אנשים אחרים כן!"
"נכון. אבל אני לא מבין את הנקודה שלך."
"מה אם נארגן שאנשים אחרים יכתבו את זה? כלומר, אולי אתה לא חסר החיים היחיד שרשום לקומיקס הזה!"
"בטח, מת'יו, ואיך בדיוק נעשה את זה?"
"זה לא יכול להיות כל כך קשה."
---
ובכן, אין לי שמץ של מושג אם התהליך היה קשה, או אם מר בנארדו ומר מלכי התגררו יחד, או אם הסיטואציה המתוארת למעלה התרחשה בכלל.


הסיפור הזה, הוא בכלל לא סיפור. הוא אוסף של סיפורים רבים, 35 למעשה, משונים וצבעוניים, מטרידים ומצחיקים, מטופשים ורציניים, מדכאים ומעוררי תקווה, טובים יותר וטובים פחות, שהדבר היחיד המשותף לכולם הוא הבסיס - מכונת המוות.

לא הצלחתי ליהנות מכל הסיפורים, ויש כאלו שלא יכולתי לסבול את קריאתם, אבל כנגד היו את הסיפורים האלה, שהיו טובים יותר, שהעלילה היתה יותר מעניינת והכתיבה יותר טובה.

אומנם הספר נוצר ברובו על ידי כותבים וציירים (שכן בתחילת כל סיפור נמצאת מן כריכה/ תמונה להמחשה) אבל הוא מכיל גם כן ארבעה סיפורים הנכתבו על ידי היוצרים והעורכים של הספר, ריאן נורת', מת'יו בנארדו, ודיווד מלכי! (אני היחידה שהביטה בכריכה ושאלה את עצמה למה בשם האלים יש סימן קריאה אחרי השם שלו?)

בכל מקרה, לסיכום ממש לא מקוצר, הנחת היסוד הגאונית של טיראנוזאורוס רקס, הדמות הראשית בקומיקס הדינוזאורים המפורסם (וגם אם לא מצויר בפירוט יתר של ממש) של ריאן נורת', אותה הנחת יסוד שבעצם הובילה ליצירת הספר הזה, גרמה לי לחשוב. וזה יותר מנפלא כשספר מצליח לגרום לך לחשוב, אפילו אם זאת רק דמות דינוזאור אימתנית. כי כשספר גורם לך לחשוב, הוא הופך ליותר מדרך נעימה להעביר את הזמן. הוא הופך לספר הזה, אותו הספר שגרם לך לתהות, 'הי, מעניין באמת איך אני אמות', ועוד לאחר מכן לגרום לך לחשוב, כנראה גם בחלחלה מסוימת., 'אלוהים, אני לעולם לא ארצה לגלות איך אני אמות.'.

וכעת לפינת הציטוטים! רק קחו בחשבון שרובם לא הובאו מאותו סיפור:
---
"ומה התירוץ שלך?"
"תראה, התירוץ העיקרי הוא שאני רוצה שאנשים יחשבו שאני אנטיפתית. אין לי שליטה על זה - זאת התגובה הטבעית שלי ללחץ חברתי ילדותי. אתה יודע איך זה, פלאשבקים מהתיכון וכדומה."
---
"טוב, המוות הבא שלנו הוא תאונת ציד."
"אה, זה בטוח לוטי," אמר סיד בלי היסוס.
"אבל אני צמחונית!"
"אז מה?"
"אז אני בכלל לא יוצאת לצוד!"
"וזו בדיוק הסיבה שזה מוות שמסב אירוניה מספקת."
"אז אתה אומר בעצם, שכל שיש פחות סיכויים שאדם מסוים ימות בדרך מסוימת, בעצם יש יותר סיכויים שדווקא מזה הוא ימות?"
"תראה, העניין הוא לא 'יותר סיכויים' אלא 'יותר מצחיק'."
---
לכן הם גרפו ארבע שעות של 150% שכר, השתכרו קצת וצחקקו על חשבונו של ג'ק, מצאו הסברים מטופשים יותר ויותר לייעודו האמיתי של המכשיר. היא התחילה עם 'מדפסת תוויות קוראת מחשבות, וג'וליו השיב לה ב'מילון שבץ-נא מזוכיסטי', שלא נשמע נורא הגיוני אבל השעה הייתה כבר אחת עשרה בלילה והם היו ממוטטים. קלי החזירה לו ב'נסיבות התעברות של הנבדק', וג'וליו השיב מנה אחת אפיים, בהסבר מגוחך לא פחות - 'נסיבות פטירתו של הנדבק'.
---
זה הקטע המצחיק עם מכונת המוות. כשהיא חורצת את עתידך, גוזרת עליך גזר דין בלתי נמנע, היא כאילו פותחת בפניך אפשרויות נוספות שלא היית מעלה בדעתך בכוחות עצמך.
---

קריאה מהנה, אנשים. ואל תנסו לגלות את הגורל, רוב הסיכויים שהוא לא ימצא חן בעיניכם.

הנה מתכון לפניכם: קחו רעיון, הכניסו אותו לתנור עד שיהיה אפוי למחצה, הפיצו אותו בין קבוצת אנשים יצירתיים, השהו לתפיחה, ובקשו שיחזרו עם סיפורים הקשורים לרעיון. את אוסף הסיפורים שקיבלתם העבירו במסננת, כך שתוכלו לקבל את הטובים ביותר. וזהו. קצת הגהה, קצת עריכה, כותרות פשוטות, ו... הנה. יש ספר מוכן.

אם אני אומר "מדליק" אני אסגיר את הגיל שלי? כי בספר הזה הרעיון באמת מדליק. מדובר במכונת עתידות החוזה את המוות לכל אדם, וזאת בעזרת בדיקת דם פשוטה. כדי שיהיה מעניין החליטו לסבך את החיים קצת, ולכן המכונה לא נותנת תאריכים. היא גם לא נותנת תחזית ברורה, אלא מילים מעורפלות למדי, ואף אחד לא ממש יודע איך היא באמת עובדת. זהו. גם אתם חושבים שזה מדליק? אז כנראה אתם בני ארבעים פלוס או מינוס.

אם נשמע שאני צינית ומזלזלת, זה רק במקרה. אני באמת חושבת שזה מתכון טוב, כי הוא יוצר סוג של סיעור מוחות, סינרגיה של מחשבות שונות ווריאציות על אותו נושא, כאלה שאדם יחיד לא בהכרח יחשוב עליהם. אחרת יש סיכון לרעיון טוב, שאינו ממוצה עד תומו ויוצר ספר בינוני, כפי שקרה למשל לאופיר טושה גפלה בחלק מספריו (שעוסקים די באינטנסיביות בנושא המוות, אולי לכן האסוציאציות שלי מובילות לשם).

נניח שיש מכונה כזאת, איך היא משפיעה על אנשים? האם היא יוצרת חרדות נוראיות? האם התוצאות שלה יעניינו את חברת הביטוח? ומה לגבי המעסיקים הפוטנציאליים - הרי אם אדם עתיד למות, למשל, ב"התרסקות מטוס", אולי אין זה חכם להעסיק אותו כטייס בחברת תעופה, נכון? האם התוצאה נשארת אישית, או שמספרים אותה לכולם? האם היא רלוונטית בכלל לחיים, על אף העמימות הרבה שלה? והרופאים בבתי החולים - מתייחסים לתוצאות, או פוטרים אותן בזלזול? והדת - האם יש לה מה לומר בנושא? והממשלה - עומדת מהצד או מתערבת בבוטות? ומה לגבי סיבות המוות העתידיות של המתחרים בבחירות?

הבנתם. רעיונות, רעיונות, רעיונות. כל מחבר כתב סיפור משלו, על היבט של הנושא. התוצאה מלבבת מאוד, אם כי מתחילה לחזור על עצמה לקראת הסוף. עדיין יש כמה רעיונות מרעננים, אבל מתחילה להיווצר תחושה נדושה. יכול להיות שהיה צריך להעביר את הספר כמה איטרציות - כלומר לערוך אותו, להפיץ בין הכותבים השונים, ולפתוח שוב בבקשה לסיפורים חדשים. כך יתכן שחלק מהרעיונות הבוסריים יותר היו מתגבשים לכדי אמירה מחשבתית או פילוסופית עמוקה. נושא הדת, למשל, כמעט ולא מוזכר, וזה די מפתיע אם חושבים על זה. גם נושא האנשים-שמחליטים-שלא-לדעת זוכה לנגיעה קטנה ביותר, וקצת חבל.

עוד בלט שהספר נכתב על ידי צעירים. אני לא יודעת בבירור את הגיל של הכותבים, אבל התחושה היתה שרבים מתוכם צעירים מאוד. זה לא רע בפני עצמו, ועדיין קצת חסרות נקודות ראות בוגרות. בעיני הסיפור הכי מוצלח הוא הראשון. זה לא בגלל שהוא הראשון (אולי להיפך). סיימתי את הספר, ואני עדיין חושבת שהוא אחד הרציניים ביותר מבין הסיפורים, וזאת למרות שהוא עוסק בתלמידי תיכון. גם שורת המחץ שלו היא הטובה ביותר בעיני. בכל השאר - כמו בכל אוסף, הרמות משתנות. היו כמה טובים מאוד, כמה בינוניים וכמה סתמיים. ובכל זאת הספר מומלץ לקריאה קיצית ומהנה.

אם להתייחס לספר זה כאל ניסוי מחשבה ולא כאל ספר רגיל, וככה אני בהחלט אוהבת להתייחס אליו, מדובר בספר גאוני. מהרגע הראשון שקראתי ביקורות לספר הזה והתחוור לי מהו הרעיון שהספר דן בו, ידעתי שאני חייבת לקרוא אותו והתלהבתי רק מהמחשבה שאחזיק אותו בידיי. על אף שתועתעתי ע"י שמות הסיפורים המופיעים בספר, וחשבתי בטעות כי כל סיפור הולך לדון באדם ספציפי שקיבל מ"מכונת המוות" את סיבת המוות המתוארת בשם, כעבור שלושה סיפורים בערך הבנתי שזה ממש לא ככה, והספר הרבה יותר עמוק, מדעי ואינטליגנטי ממה שחשבתי.. באמת, ציפיתי לקרוא סיפורים קלילים ודיי שטחיים על אנשים שמגלים איך הם ימותו, מלווים בתיאורים הומוריסטיים של מוות גרוטסקי וצפוי, ומצאתי ספר שמעורר המון המון מחשבות בכל מיני תחומים, אם זה סטטיסטיקה, אם זה פסיכולוגיה אנושית, אתיקה רפואית וכדומה.

להלן הרעיון- מכונה שמקבלת דגימת דם, וכעבור מספר רגעים פולטת פתק עליו רשומה, במילה מעורפלת או שניים, סיבת המוות הוודאית של הנבדק. הרעיון הוצג באתר אינטרנט, ומייד מאות של אנשים נרתמו לכתוב סיפורים קצרים המציגים מצבים דמיוניים או תהיות לגבי בעיות שתעורר המכונה. הסיפורים שנכנסו לספר מקיפים את הרעיון מכל צד, ומגרים את בלוטות החשיבה באופן יצירתי ביותר.

הסיפורים שאהבתי במיוחד הם אלו שמנסים להבין את דרך פעולתה של המכונה, ומעלים את התהייה המצמררת- האם המכונה מנבאת את סיבת המוות של הנבדק או שהיא גורמת בעצם למותו כפי שניבאה אותו, והאם קיימת בכלל סתירה בין שתי התיאוריות? או כפי שהצליחה להציג טי ג'יי רדקליף בסיפורה, בציטוט שאהבתי במיוחד- "כאשר המידע איך אדם ימות מתרכז לכדי מילים ספורות ופשוטות, אותו מידע אובד ממיליון מקומות אחרים שהיו עשויים דווקא למנוע את ההתרחשות". :)

תארו לכם עולם שבו אפשר לגלות בוודאות של 100% את סיבת מותכם עתידי.. מהן כל הדרכים החיוביות והשליליות שניתן לנתב אליהן את הידיעה? הספר נותן הצצה לעולם אחר, שאליו בעצם היה הופך העולם הנוכחי שבו אנו חיים, אם רק הייתה מתגלה "מכונת מוות" כזו. כל השינויים החברתיים והתפיסתיים של העולם, פחדים חדשים של אנשים בד בבד עם שחרור מפחדים שהיה בלתי אפשרי להשתחרר מהם לפני המכונה, וכו'.

ספר מומלץ ביותר לאנשים שאוהבים לחשוב.

מה היה קורה אילו היינו יודעים באיזו צורה נמצא את מותנו? נניח, אומר הדינוזאור (אין לי מושג למה זה דינוזאור) בהקדמה לספר "זה הסוף שלך", שיש מכונה שמסוגלת לספר לכל אדם באיזו צורה הוא ימצא את מותו. מה יקרה אז?
הקונספט המעניין הזה נהגה על ידי עורכי הספר ופורסם בכתב עת, בצירוף הזמנה פתוחה לכל הקוראים להמציא סיפורים בנושא ככל העולה על רוחם. ההיענות, כך נאמר במבוא, הייתה מדהימה. מתוך המוני הסיפורים שנשלחו, התקשו העורכים לבחור בטובים ביותר שיפורסמו בספר.
המכונה המדוברת לוקחת דגימת דם ומדפיסה על פתק את הדרך בה האדם ימצא את מותו. זאת יכולה להיות מילה אחת, או משפט שלם.
ואלו החוקים להם הסיפורים מצייתים:
1. המכונה תמיד צודקת.
2. לכל אדם יש פתק אחד, לא משנה כמה פעמים הוא ינסה.
3. מרכיב האירוניה שמבטיח את חוסר הוודאות.
פתק שכתוב בו 'זקנה' לא בהכרח מצביע על אריכות ימים, הכוונה עשויה להיות רצח מידי איש זקן.
בגלל סעיף 3 המכונה לא ממש אינדקטיבית, ובכל זאת יש עניין.

הפרטים הנוגעים למכונה משתנים מסיפור לסיפור: גודל המכונה נע בין קופסת תכשיטים למקרר, הפופולריות נעה בין 'אני מגניב כי עשיתי את זה' לבין 'אני מגניב כי לא עשיתי את זה', חוקיות המכונה נעה בין מחוץ לחוק דרך יש-המון-ויכוחים-על-זה עד לקצה השני, של עמידה לצד החוק. הגוף נע בין ראשון לשלישי, לעתים זכר ולעתים נקבה, וטווח הגילאים מתמקד בעיקר בשנות השלושים (גילם של רוב הכותבים כנראה).
וזה מה שמרתק באמת בספר- הגיוון העצום. כל אחד מהכותבים (כולם מוכשרים) לקח את הרעיון למקום אחר לגמרי. ניתן למצוא בין הסיפורים את האיש שנחוש להוכיח שהמכונה טועה, הפרסומאית שלא מבינה מה זה בעצם, הפוליטיקאי שמסתיר בקנאות את סיבת המוות שלו, המפעיל של המכונה שמסרב להיבדק, הנערה שבאופן מוזר קיבלה פתק ריק ואת הרוצח שמשתמש במכונה לצרכיו.
הגיוון גדול ועדיין קל להבחין בעניינים שחוזרים על עצמם. מעניין גם לראות לפי החזרות אילו נושאים מעסיקים את רוב הכותבים: הרעיון להשתמש בסיבת המוות כסיווג חברתי חוזר על עצמו רבות- סדר הישיבה בקפיטריה, בית ספר יוקרתי שלא מקבל סיבות מוות מסוימות ובסיפור אחד מזעזע- הקמת גטאות כדי להגן על בעלי סיבות המוות ה'בריאות' יותר.
חלק מהסיפורים מתמקדים בהתלבטות אם לגלות או לא לגלות. מצד אחד, אין לידיעה שום תוצאה חיובית. מצד שני, הסקרנות והפיתוי גדולים. סיפורים אחרים תוהים על משמעות הכתוב בפתקים, כמו האיש שקיבל פתק הנושא את הכיתוב 'אהבה'.

ומה המסקנה? בסיפורים מתואר עולם חלופי. לעתים הוא דומה לשלנו, לרוב הוא שונה מאוד וגרוע בהרבה. נראה שאיש מהכותבים לא חשב שקיום מכונה כזאת ישפר את מצב העולם. הם כנראה צודקים.

הספר מכיל כמה עשרות סיפורים, אבל הרעיון לא מוצה כלל וכלל. מעניין ביותר, מהנה מאוד לאלו שלא מוטרדים מהמורבידיות (מילה חדשה שלמדתי בזכות הספר!), מעורר מחשבה ומצית את הדמיון, בקיצור- מומלץ.

זה ספר מיוחד,
אבל למה?
א. כי יש בוא קובץ של סיפורים ולא רק אחד
ב. כי הוא כתוב בצורה מעולה
ג. כי הוא מספר דברים לא מציאותיים
ד. כל הדברים האלה ביחד הופכים את הספר למעדן מיוחד ונעים לקריאה
ה. כל התשובות נכונות

בטח חשבתם שאבחר ה או ד
אם חשבתם כך אז..
צדקתם
אני בוחרת בד
אבל השאלה לא מה אני בוחרת אלא מה אתם!

אני בכל אופן מאוד אהבתי את הספר,
זה אחד מהספרים האלה שלא בא לך לקרוא בהתחלה כי "הו לא נראה טוב"
ואז אתה מתחיל לקרוא אותו כי אמא שלך מכריחה אותך או משהו בסגנון..
זה מה שקרה לי

אז החלטתי לקרוא כי לא הייתה לי ברירה אחרת
ואווווווווו
זה היה שנוי לטובה
אהבתי את הספר
היה קשה לי להפסיק לקרוא אותו

האמת היא..
בהתחלה הוא היה לא מעניין כי חשבתי שהוא לא מעניין
אבל כשראיתי שהוא ספר טוב התחלתי להאמין בו

ככה זה
הכל תלוי בהרגשה

מומלץ (:

אחלה ספר. אני לא מעריצה גדולה של קבצי סיפורים, מעדיפה סיפור אחד ארוך לשקוע אליו, אבל הרעיון מאוד יצירתי וחלק מהסיפורים ממש ממש טובים. מה שבטוח זה שזה מסוג הספרים שהולך אתך גם מחוץ לשעות הקריאה וגורם לך לשנות קצת את הפריזמה דרכה אתה מסתכל על החיים. מאוד מעורר מחשבה. מומלץ.

מיוחד מאוד .נראה משעשע עד שאתה נכנס לסיפורים
וחושב מה אתה הייתה עושה עם היה בקניון הקרוב לביתך
מכונה כזו?.. ואז הספר הופך משעשע לרציני עד מפחיד.

ספר פשוט גאוני!
זה ספר פילוסופי שנכתב במווסה של ספר קודמיה. פשוט התאהבתי בו.
הספר מורכב מסיפורים קצרים, ללא קשר בין אחד לשני, שכולם עוסקים סביב השאלה- כיצד ינהג אדם שיודע כיצד ימות (אבל לא מתי!).
יש אנשים שמשתגעים לגמרי ואילו אחרים לוקחים את הידיעה באדישות מוחלטת ומקדימים את הקץ- לא משנה מה אדם יעשה בחייו הגזירה של איך ימות לא תשתנה.
לכל סיפור קצר יש את הקסם שלו- וכל אחד כתוב בצורה ייחודית.

ואתם- הייתם רוצים לדעת איך תמותו?