“"אני רוצה תינוק!" זהו משפט שחלק גדול מהנשים (וגם גברים), אם לא רובן, יגיד בשלב כלשהו בחיים. אם האישה נשואה באושר ובעלה חולק איתה את אותו הרצון העז להביא צאצא לעולם, מה יכול להיות יותר פשוט? מפסיקים את הגלולות, מקבלים מרשם לחומצה פולית, קופצים למיטה יום כן יום לא ולאחר חודש, עומדים נרגשים בשירותים ומצמידים ראשים מעל מקלון לבן עליו מתנוססים בגאווה שני פסים. אז זהו שלא... לא תמיד... גם לא במשפחות הכי טובות... גיבורת הספר היא אישה ללא שם, כולם קוראים לה חמודה והיא משתדלת לעמוד בציפיות. כלפי חוץ היא מנסה לשדר אופטימיות שופעת חיוכים, אבל בפנים היא נשברת פעם אחר פעם. לכאורה יש לה כל מה שאפשר לבקש, בעל אוהב, משרה נחשקת, חברות, דירה, מה לא? מה לא? תינוק! זה מה שחסר לה בחיים וזה מה שהיא מנסה להשיג. בהמון הומור, לעיתים ציני ושחור, פורשת בפנינו "החמודה" את הדרך שלה ושל בעלה לאותה מטרה נשגבת של להפוך להורים, דרך שבשביל רבים היא קלה ומהירה ואילו בשבילם ובשביל רבים אחרים מלאת חתחתים ומהמורות. במהלך הדרך, הקוראים, לומדים יחד איתם כמה אמיתות כואבות על הטבע האנושי - גזענות, אטימות בירוקרטיה, אך גם על חברות ואהבה שבעזרתה קל יותר להתמודד עם הקשיים. מי שעברו את תהליך ההפריה או תהליך האימוץ יוכלו להזדהות כמובן עם התהליכים שהגיבורים עוברים בספר, אולי יותר מאלה שלשמחתם נחסך מהם הכאב הזה, אך נדמה לי שאין אישה שלא תוכל להזדהות עם הסלידה מהספורט הלאומי בישראל- כניסה לרחם ללא הזמנה! העוסקים בספורט הלאומי, אין להם גיל או מין, נשים וגברים, צעירים וזקנים כולם ישאלו אותך את אותה השאלה, תוך תפיחה ידידותית על הבטן "נו, מתי כבר תביאי לנו תינוקי חמוד?" על גווניה השונים. כולם כמובן מלאי רצון טוב, אך הרצון להעיף למישהו אגרוף מדויק לתוך הלסת משותף כמדומני לרוב קורבנות של אותו ענף הספורט. אחד הנושאים שעניינו אותי יותר מכל בספר ואני מודה שהידע שלי בו שאף לאפס הוא נושא האימוץ. חלק מהדברים שקראתי זעזעו אותי עמוקות וגרמו לי לנבור באינטרנט רק על מנת להיווכח שאכן כך הדבר. האם ייתכן שגם בשנות האלפיים, החברה בישראל כל כך גזענית ומלאת פוביות? כנראה שכן, אם כי ראיתי גם שביבי תקווה לעתיד. נושא האימוץ גרם לי לתהות ביני לבין עצמי מה אני, שחושבת את עצמה לנאורה וליברלית, הייתי עושה אם הייתי בנעליה של "החמודה". הספר קריא מאוד, קולח ולמרות הנושאים הטעונים שבו, מבטיח הנאה מהקריאה. הגיבורה נוגעת ללב ומעוררת הזדהות כבר מהרגעים הראשונים ומצאתי את עצמי צוחקת ואף מחככת את הידיים בהנאה ומספר עמודים אחר כך מזילה דמעה יחד איתה. זהו ספר ביקורים נהדר ואני רק יכולה לקוות כי הספר הבא יגיע במהרה אל המדפים. מומלץ ביותר ולא רק לנשים!”

“מזמן לא קראתי ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה רגשות... בספר הזה צוחקים, כועסים, ובוכים לסירוגין! עונג היה לי לקרוא בו, ועוד במיוחד כשהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי...אז בכלל... הסיפור הזה הוא על "חמודה". "חמודה" היא גיבורת הספר "חסרת שם". באחד הימים שהשמש זרחה בשמיים, היא קיבלה החלטה: "אני רוצה תינוק עכשיו!" כולנו מכירים את המשפט: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... אצל "חמודה" אלוהים לא מחק את החיוך מספר פעמים... אז זהו, שזה לא כל כך פשוט להיות אימא, אצל "חמודה" זה אפילו מסובך... כשדודה צילה פוגשת את "חמודה" בליל הסדר היא משוכנעת ש"חמודה" בהריון, אבל לא! היא לא בהריון! "חמודה" בת 30, נשואה חמש שנים לאסף ועדיין אין לה תינוק. ומה קורה אז? הלחץ החברתי מתחיל... ציטוט עמוד 11: "... העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה". כל דבר ש"חמודה" רצתה בילדותה היא קיבלה, אז מה כל כך קשה לקבל תינוק עכשיו? ציטוט עמוד 24: "אימא, אני רוצה אחות קטנה!" ובתוך חמישה חודשים, כבמטה חקסם, באמת קיבלתי. "אמא, אני רוצה טלוויזיה בחדר!" ואימא רצה וקנתה לי טלוויזיה. ..."אמא, אני רוצה כלב!" ובתוך יומיים קיבלתי את גרי, גור לברדורים שטני עם נטייה מצערת ללעוס נעליים ולעשות פיפי בכל פינה בבית, בייחוד על השטיח בחדר של ההורים שלי". אבל... תינוק אין! אפילו הילדים שאלו שאלות ולא הבינו למה ל"חמודה" אין תינוק. באחד ממפגשי המשפחה האחיין מתחיל לשאול שאלות... ציטוט עמוד 103: "תגידי, גם את דודה שלי?" אמו מתערבת בשיחה מיד ועונה לו, "בטח, היא התחתנה עם אסף, שהוא דוד שלך, ועכשיו גם היא דודה שלך." הילד ניראה מוטרד..."אבל הם לא נשואים." "למה אתה חושב שאנחנו לא נשואים?" שאלתי. לאחיין הייתה תשובה מצוינת: "כי אין לכם תינוק." תארו לעצמכם כמה קשה לעמוד מול עיניו השואלות של האחיין, שלדעתו שואל שאלה הגיונית. ומה עכשיו? לכי תסבירי מה עובר עליך... "חמודה" לוקחת את הקורא למסע פרטי, במטרה אחת, ללדת תינוק ולממש את אימהותה. היא משתפת אותנו בכל המשברים, הכעסים, ההכחשות, והכישלונות להרות. הסביבה מאכזבת, מחטטת בפצעיה, המערכות מסורבלות ולא רגישות. לעומת זאת, לצידה עמד בעלה התומך – אסף. אני התאהבתי בו. איזו שלווה ותמיכה! שאפו! הכישלונות להרות התדפקו על דלתה, עד כדי כך שהיא פונה ל"שרות למען הילד" לאמץ ילד. לא משנה לה, אם הוא לבן, או שחור - העיקר תינוק. זה גם לא משנה מאיזה מוצא הוא, גם אתיופי בא בחשבון... ומה הסביבה אומרת כאשר היא מספרת להם, על שיקולה לאמץ תינוק אתיופי? ציטוטים עמוד 56: "כל הכבוד לכם על האומץ... בעלך מסכים לזה?... זה נהדר. האתיופים אנשים כל כך טובים. יש לי עוזרת בית אתיופית... אני במקומך לא הייתי עושה את זה.... גם אני הייתי מוכנה לאמץ תינוק אתיופי אם הוא היה נשאר תינוק. בתור תינוקות הם מאוד חמודים, אבל אחר כך הם נעשים מכוערים ואז תחילות הבעיות. ראית פעם אתיופי מבוגר יפה?" גם המשפחה הקרובה לא התלהבה מהרעיון. במיוחד אביה שלא בדיוק תמך באימוץ "ילד אתיופי"... לא היה לה קל עם אביה, כשבליבה כל העת כירסמה התחושה שדורית - אחותה עדיפה עליו. מלבד הסיפור האישי של "חמודה", מאירה ברנע-גולדברג לא מהססת להציף את הסטריאוטיפים, הגזענות, ויוצאת נגד החברה שאינה מוכנה לקבל את השונה. "חמודה" נלחמת בבירוקרטיה, ולא מפקפקת לצאת בזעקה, לרבות ההבדלים בין הרפואה הציבורית והפרטית. לצערנו בעיה מוכרת וידועה. איזה אומץ וכנות היה לאישה הזו במיוחד שהסיפור הוא אוטוביוגרפי! שוב שאפו! "חמודה" נאבקה וחשפה מגוון רגשות בשפה מושחזת, בשנינות ובלא מעט הומור שגרמו לי לצחוק בקול. המסע הזה שינה גם את "חמודה". לדוגמא: "חמודה" בדרך כלל לא אהבה לחבק אנשים, ובטח לא אנשים זרים, אך כשנתקלה בנשים במצבה היתה לה תחושה שהיא מכירה אותן זמן רב, היא חיבקה אותן, וחשה כלפיהן אמפתיה ועל זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה". כל כתבה שעסקה בילדים טילטלה את "חמודה". מי לא היה נרגש מכתבה כזו? ציטוט עמוד 185: "... כותרת אחת בלטה: "אם הטביעה את תינוקה בן השנתיים"... אתם כבר מבינים לבד, איך מרגישה אישה שקשה לה להרות, עוברת מסע ייסורים וכמהה לתינוק, כאשר מנגד היא נתקלת בכתבה כזו בעיתון. בכישרון רב, בכתיבה קולחת ומיוחדת, הסופרת הפכה נושא כאוב למשעשע, ולמרות שהסוף ידוע, הספר כובש ומרתק, עד כדי כך שלא הצלחתי להסירו מידיי. לדעתי, הספר יתאים לפלח שוק נשי, אך גם גברים יוכלו ליהנות ממנו. זהו סיפור אותנטי, עוצמתי על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה היה לשמוע את המילה "אימא". אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן תמיד אמרתי וחכמים ממני אמרו: שהיד שמנדנדת את העריסה היא היד שמושלת בעולם... אל תוותרו על הספר הזה, מצפים 382 עמודים קצביים ומענגים! ממליצה בחום! לי יניני”

“קודם כל גילוי נאות- אני חברה של מחברת הספר ואפילו מוזכרת בתודות. בנוסף גם קראתי את הספר על כל גלגוליו מהטיוטא הראשונה ועד הגרסא הערוכה כך שדעתי אולי מעט משוחדת...ובכ"ז ממליצה בחום על הספר. המשך קריאת הביקורת לשיקולכם- מאירה כתבה ספר מקסים שמתרכז בניסיון להיות הורה. הנושא הזה מורכב וכמעט שלא נוגעים בו בספרות הפופולרית בארץ (עד כמה שיצא לי לקרוא). רבים רבים מהזוגות בארץ עוברים טיפולי פוריות, או פונים לתהליך אימוץ, מרביתם כ"כ מתביישים בזה ולא מספרים לאף אחד ומתמודדים עם כל הלחץ הזה לבד. חבל, כי לחלוק את הכאב זו הדרך הכי טובה להתמודד; ואולי,אם מי מאותם אנשים שמתמודדים עם זה כרגע יקרא את הספר, הוא לא ירגיש כ"כ לבד במערכה. אני ובעלי לא הסתרנו את התהליך שעברנו, דיברנו, שיתפנו, סיפרנו וככה הצלחנו להתמודד בלי לקבל התמוטטות עצבים או להתגרש, זו היתה תקופה רעה, קשה ומסריחה, ואני לא מאחלת אותה לאף אחד. ובחזרה לספר- בלשון מושחזת, צינית ומשעשעת היא נוגעת בנקודות הכואבות ביותר- הכמיהה העזה לילד, הקנאה בשמחה של אחר,ורגשות האשם שמגיעים עם זה. הכאב הנוראי כשהדברים לא מסתדרים כמו שאת מתכננת,הבעיות בזוגיות, המתח, המבטים המרחמים,הלחץ של המשפחה, המשפטים המטומטמים שאנשים זרים או קרובים אומרים, תופעות הלוואי הפיזיות והרגשיות שמתלוות לתהליך ועוד ועוד. קשה אולי להבין חלק מהדברים אם לא עברת את זה בעצמך אבל דרך עיניה של "חמודה" (גיבורת הספר) אפשר להזדהות ולהרגיש קצת את מה שעובר עליה (-עלינו) בנק' השפל הנוראיות של התהליך הזה. בעיני זה נהדר שבתוך כל הכאב היא הצליחה למצוא גם את ההומור שבדברים, והצליחה להעביר את התחושות הקשות יחד עם נק' האור המועטות שבתהליך. הספר קריא בצורה בלתי רגילה (באחריות- קראתי אותו לפחות 7 פעמים...) נוגע ללב ומקסים.”

“הדבר הכי קרוב שעברתי לחוויית הכניסה להריון ולידה בחיים שלי הוא תהליך התקנת סקייפ על המחשב. עם התוכנה הסרבנית ערכתי מלחמת התשה ארוכה שנמרחה על פני חודשים שלמים (!) של ניסיונות כולשים להתקין, ניסיונות (כושלים) להסיר, פרק זמן של ייאוש, ואז שוב זריקת מוטיבציה, ניסיון להתקין וכולי וכולי, וכמובן שכל זה מלווה גם בלחץ מהסביבה ("תתקין כבר סקייפ!" "למה אתה לא מצליח? זה הכי פשוט בעולם!" "בוא, אני אתקין לך." כן ממש, בואו נראה אתכם מתמודדים עם אימת הוויסטה. אה, וכמובן: "אתה פשוט צריך להירגע"). בסופו של דבר כמובן שהצלחתי. הספר מתאר את ניסיונותיה של "חמודה", אישה בת שלושים שעובדת בעבודה שהיא אוהבת ונשואה באושר לבעלה מזה שמונה שנים, להביא תינוק לעולם. מתברר שהמשימה לא קלה כפי שזה נדמה - גם אינספור טיפולים לא עוזרים, ואפילו בקשה לאימוץ. לא הייתי מספר לכם שבסופו של דבר היא מצליחה להיכנס להיריון כדי לא לתת ספוילרים, אבל זה גם ככה נאמר גלויות על גב הספר, וחוץ מזה, הספר מבוסס על התהליך שעברה הסופרת עצמה, שגם הוא כאמור נגמר בילד מתוק. זה אמנם נושא לא קל, אבל איכשהו הספר קריא ומהנה להפליא, ויותר מזה. אפילו צחקתי בקול לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה. נכון, יש בו לא מעט תיאורים טכניים, אבל ברנע-גולדברג מספרת אותם בצורה מרתקת בשילוב הומור עצמי, לא מטיחה לנו את כולם בפנים בבת אחת. והכי חשוב: היא כותבת בכנות וישירות שהופכות את הקריאה בספר לשיחה עם חבר קרוב. עם כל הכרזת "אני בהיריון!" קפצתי במקומי, ועם כל הודעה שזו הכרזת שווא לבי נשבר. הספר בנוי מקטעים קצרים של עד כמה עמודים, כל אחד בעל כותרת (שלפעמים היא לעצמה גרמה לי לצחוק), ומתקדם אל נקודת הסיום כשאין לקורא מושג מה יקרה הלאה. הסוף המעגלי מספק ומשעשע, ובעיקר פותח פתח לספר המשך (שלא לדבר שחוויית ההיריון עצמו לא מתוארת פה, ורק זה יכול למלא ספר שלם). השם של הספר נראה לי בהתחלה מוגזם ולא מתאים, אבל בסופו של דבר הוא כן הולם את קו העלילה - כמה רחוק תלך "חמודה" בשביל שיהיה לה ילד? רחוק מאוד, מסתבר. במהלך התהליך היא חושפת את פניהם של מיני מערכות לשירות הציבור, גזענים שמתחבאים מאחורי חזות של תקינות פוליטית ואנשים בעלי דעות קדומות, אבל גם מגלה שנשארו אנשים טובים בעולם. נקודה אחרונה לסיום: לכל אורך הספר העסיקה אותי השאלה הבלתי נמנעת עד כמה הסיפור מבוסס על חייה של הכותבת עצמה. אני מקווה לברר זאת בשיחה עם מאירה. לסיום: הופתעתי לטובה. סיפור על נושא לא קל שמועבר בכתיבה כשרונית, אמיתית ומלאת הומור. עובדה, אפילו בן נוער אהב אותו. מומלץ באהבה. פורסם בפורטל אנשי הספר- http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=480”

“"אני רוצה תינוק!" זהו משפט שחלק גדול מהנשים (וגם גברים), אם לא רובן, יגיד בשלב כלשהו בחיים. אם האישה נשואה באושר ובעלה חולק איתה את אותו הרצון העז להביא צאצא לעולם, מה יכול להיות יותר פשוט? מפסיקים את הגלולות, מקבלים מרשם לחומצה פולית, קופצים למיטה יום כן יום לא ולאחר חודש, עומדים נרגשים בשירותים ומצמידים ראשים מעל מקלון לבן עליו מתנוססים בגאווה שני פסים. אז זהו שלא... לא תמיד... גם לא במשפחות הכי טובות... גיבורת הספר היא אישה ללא שם, כולם קוראים לה חמודה והיא משתדלת לעמוד בציפיות. כלפי חוץ היא מנסה לשדר אופטימיות שופעת חיוכים, אבל בפנים היא נשברת פעם אחר פעם. לכאורה יש לה כל מה שאפשר לבקש, בעל אוהב, משרה נחשקת, חברות, דירה, מה לא? מה לא? תינוק! זה מה שחסר לה בחיים וזה מה שהיא מנסה להשיג. בהמון הומור, לעיתים ציני ושחור, פורשת בפנינו "החמודה" את הדרך שלה ושל בעלה לאותה מטרה נשגבת של להפוך להורים, דרך שבשביל רבים היא קלה ומהירה ואילו בשבילם ובשביל רבים אחרים מלאת חתחתים ומהמורות. במהלך הדרך, הקוראים, לומדים יחד איתם כמה אמיתות כואבות על הטבע האנושי - גזענות, אטימות בירוקרטיה, אך גם על חברות ואהבה שבעזרתה קל יותר להתמודד עם הקשיים. מי שעברו את תהליך ההפריה או תהליך האימוץ יוכלו להזדהות כמובן עם התהליכים שהגיבורים עוברים בספר, אולי יותר מאלה שלשמחתם נחסך מהם הכאב הזה, אך נדמה לי שאין אישה שלא תוכל להזדהות עם הסלידה מהספורט הלאומי בישראל- כניסה לרחם ללא הזמנה! העוסקים בספורט הלאומי, אין להם גיל או מין, נשים וגברים, צעירים וזקנים כולם ישאלו אותך את אותה השאלה, תוך תפיחה ידידותית על הבטן "נו, מתי כבר תביאי לנו תינוקי חמוד?" על גווניה השונים. כולם כמובן מלאי רצון טוב, אך הרצון להעיף למישהו אגרוף מדויק לתוך הלסת משותף כמדומני לרוב קורבנות של אותו ענף הספורט. אחד הנושאים שעניינו אותי יותר מכל בספר ואני מודה שהידע שלי בו שאף לאפס הוא נושא האימוץ. חלק מהדברים שקראתי זעזעו אותי עמוקות וגרמו לי לנבור באינטרנט רק על מנת להיווכח שאכן כך הדבר. האם ייתכן שגם בשנות האלפיים, החברה בישראל כל כך גזענית ומלאת פוביות? כנראה שכן, אם כי ראיתי גם שביבי תקווה לעתיד. נושא האימוץ גרם לי לתהות ביני לבין עצמי מה אני, שחושבת את עצמה לנאורה וליברלית, הייתי עושה אם הייתי בנעליה של "החמודה". הספר קריא מאוד, קולח ולמרות הנושאים הטעונים שבו, מבטיח הנאה מהקריאה. הגיבורה נוגעת ללב ומעוררת הזדהות כבר מהרגעים הראשונים ומצאתי את עצמי צוחקת ואף מחככת את הידיים בהנאה ומספר עמודים אחר כך מזילה דמעה יחד איתה. זהו ספר ביקורים נהדר ואני רק יכולה לקוות כי הספר הבא יגיע במהרה אל המדפים. מומלץ ביותר ולא רק לנשים!”

“מזמן לא קראתי ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה רגשות... בספר הזה צוחקים, כועסים, ובוכים לסירוגין! עונג היה לי לקרוא בו, ועוד במיוחד כשהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי...אז בכלל... הסיפור הזה הוא על "חמודה". "חמודה" היא גיבורת הספר "חסרת שם". באחד הימים שהשמש זרחה בשמיים, היא קיבלה החלטה: "אני רוצה תינוק עכשיו!" כולנו מכירים את המשפט: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... אצל "חמודה" אלוהים לא מחק את החיוך מספר פעמים... אז זהו, שזה לא כל כך פשוט להיות אימא, אצל "חמודה" זה אפילו מסובך... כשדודה צילה פוגשת את "חמודה" בליל הסדר היא משוכנעת ש"חמודה" בהריון, אבל לא! היא לא בהריון! "חמודה" בת 30, נשואה חמש שנים לאסף ועדיין אין לה תינוק. ומה קורה אז? הלחץ החברתי מתחיל... ציטוט עמוד 11: "... העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה". כל דבר ש"חמודה" רצתה בילדותה היא קיבלה, אז מה כל כך קשה לקבל תינוק עכשיו? ציטוט עמוד 24: "אימא, אני רוצה אחות קטנה!" ובתוך חמישה חודשים, כבמטה חקסם, באמת קיבלתי. "אמא, אני רוצה טלוויזיה בחדר!" ואימא רצה וקנתה לי טלוויזיה. ..."אמא, אני רוצה כלב!" ובתוך יומיים קיבלתי את גרי, גור לברדורים שטני עם נטייה מצערת ללעוס נעליים ולעשות פיפי בכל פינה בבית, בייחוד על השטיח בחדר של ההורים שלי". אבל... תינוק אין! אפילו הילדים שאלו שאלות ולא הבינו למה ל"חמודה" אין תינוק. באחד ממפגשי המשפחה האחיין מתחיל לשאול שאלות... ציטוט עמוד 103: "תגידי, גם את דודה שלי?" אמו מתערבת בשיחה מיד ועונה לו, "בטח, היא התחתנה עם אסף, שהוא דוד שלך, ועכשיו גם היא דודה שלך." הילד ניראה מוטרד..."אבל הם לא נשואים." "למה אתה חושב שאנחנו לא נשואים?" שאלתי. לאחיין הייתה תשובה מצוינת: "כי אין לכם תינוק." תארו לעצמכם כמה קשה לעמוד מול עיניו השואלות של האחיין, שלדעתו שואל שאלה הגיונית. ומה עכשיו? לכי תסבירי מה עובר עליך... "חמודה" לוקחת את הקורא למסע פרטי, במטרה אחת, ללדת תינוק ולממש את אימהותה. היא משתפת אותנו בכל המשברים, הכעסים, ההכחשות, והכישלונות להרות. הסביבה מאכזבת, מחטטת בפצעיה, המערכות מסורבלות ולא רגישות. לעומת זאת, לצידה עמד בעלה התומך – אסף. אני התאהבתי בו. איזו שלווה ותמיכה! שאפו! הכישלונות להרות התדפקו על דלתה, עד כדי כך שהיא פונה ל"שרות למען הילד" לאמץ ילד. לא משנה לה, אם הוא לבן, או שחור - העיקר תינוק. זה גם לא משנה מאיזה מוצא הוא, גם אתיופי בא בחשבון... ומה הסביבה אומרת כאשר היא מספרת להם, על שיקולה לאמץ תינוק אתיופי? ציטוטים עמוד 56: "כל הכבוד לכם על האומץ... בעלך מסכים לזה?... זה נהדר. האתיופים אנשים כל כך טובים. יש לי עוזרת בית אתיופית... אני במקומך לא הייתי עושה את זה.... גם אני הייתי מוכנה לאמץ תינוק אתיופי אם הוא היה נשאר תינוק. בתור תינוקות הם מאוד חמודים, אבל אחר כך הם נעשים מכוערים ואז תחילות הבעיות. ראית פעם אתיופי מבוגר יפה?" גם המשפחה הקרובה לא התלהבה מהרעיון. במיוחד אביה שלא בדיוק תמך באימוץ "ילד אתיופי"... לא היה לה קל עם אביה, כשבליבה כל העת כירסמה התחושה שדורית - אחותה עדיפה עליו. מלבד הסיפור האישי של "חמודה", מאירה ברנע-גולדברג לא מהססת להציף את הסטריאוטיפים, הגזענות, ויוצאת נגד החברה שאינה מוכנה לקבל את השונה. "חמודה" נלחמת בבירוקרטיה, ולא מפקפקת לצאת בזעקה, לרבות ההבדלים בין הרפואה הציבורית והפרטית. לצערנו בעיה מוכרת וידועה. איזה אומץ וכנות היה לאישה הזו במיוחד שהסיפור הוא אוטוביוגרפי! שוב שאפו! "חמודה" נאבקה וחשפה מגוון רגשות בשפה מושחזת, בשנינות ובלא מעט הומור שגרמו לי לצחוק בקול. המסע הזה שינה גם את "חמודה". לדוגמא: "חמודה" בדרך כלל לא אהבה לחבק אנשים, ובטח לא אנשים זרים, אך כשנתקלה בנשים במצבה היתה לה תחושה שהיא מכירה אותן זמן רב, היא חיבקה אותן, וחשה כלפיהן אמפתיה ועל זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה". כל כתבה שעסקה בילדים טילטלה את "חמודה". מי לא היה נרגש מכתבה כזו? ציטוט עמוד 185: "... כותרת אחת בלטה: "אם הטביעה את תינוקה בן השנתיים"... אתם כבר מבינים לבד, איך מרגישה אישה שקשה לה להרות, עוברת מסע ייסורים וכמהה לתינוק, כאשר מנגד היא נתקלת בכתבה כזו בעיתון. בכישרון רב, בכתיבה קולחת ומיוחדת, הסופרת הפכה נושא כאוב למשעשע, ולמרות שהסוף ידוע, הספר כובש ומרתק, עד כדי כך שלא הצלחתי להסירו מידיי. לדעתי, הספר יתאים לפלח שוק נשי, אך גם גברים יוכלו ליהנות ממנו. זהו סיפור אותנטי, עוצמתי על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה היה לשמוע את המילה "אימא". אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן תמיד אמרתי וחכמים ממני אמרו: שהיד שמנדנדת את העריסה היא היד שמושלת בעולם... אל תוותרו על הספר הזה, מצפים 382 עמודים קצביים ומענגים! ממליצה בחום! לי יניני”

“קודם כל גילוי נאות- אני חברה של מחברת הספר ואפילו מוזכרת בתודות. בנוסף גם קראתי את הספר על כל גלגוליו מהטיוטא הראשונה ועד הגרסא הערוכה כך שדעתי אולי מעט משוחדת...ובכ"ז ממליצה בחום על הספר. המשך קריאת הביקורת לשיקולכם- מאירה כתבה ספר מקסים שמתרכז בניסיון להיות הורה. הנושא הזה מורכב וכמעט שלא נוגעים בו בספרות הפופולרית בארץ (עד כמה שיצא לי לקרוא). רבים רבים מהזוגות בארץ עוברים טיפולי פוריות, או פונים לתהליך אימוץ, מרביתם כ"כ מתביישים בזה ולא מספרים לאף אחד ומתמודדים עם כל הלחץ הזה לבד. חבל, כי לחלוק את הכאב זו הדרך הכי טובה להתמודד; ואולי,אם מי מאותם אנשים שמתמודדים עם זה כרגע יקרא את הספר, הוא לא ירגיש כ"כ לבד במערכה. אני ובעלי לא הסתרנו את התהליך שעברנו, דיברנו, שיתפנו, סיפרנו וככה הצלחנו להתמודד בלי לקבל התמוטטות עצבים או להתגרש, זו היתה תקופה רעה, קשה ומסריחה, ואני לא מאחלת אותה לאף אחד. ובחזרה לספר- בלשון מושחזת, צינית ומשעשעת היא נוגעת בנקודות הכואבות ביותר- הכמיהה העזה לילד, הקנאה בשמחה של אחר,ורגשות האשם שמגיעים עם זה. הכאב הנוראי כשהדברים לא מסתדרים כמו שאת מתכננת,הבעיות בזוגיות, המתח, המבטים המרחמים,הלחץ של המשפחה, המשפטים המטומטמים שאנשים זרים או קרובים אומרים, תופעות הלוואי הפיזיות והרגשיות שמתלוות לתהליך ועוד ועוד. קשה אולי להבין חלק מהדברים אם לא עברת את זה בעצמך אבל דרך עיניה של "חמודה" (גיבורת הספר) אפשר להזדהות ולהרגיש קצת את מה שעובר עליה (-עלינו) בנק' השפל הנוראיות של התהליך הזה. בעיני זה נהדר שבתוך כל הכאב היא הצליחה למצוא גם את ההומור שבדברים, והצליחה להעביר את התחושות הקשות יחד עם נק' האור המועטות שבתהליך. הספר קריא בצורה בלתי רגילה (באחריות- קראתי אותו לפחות 7 פעמים...) נוגע ללב ומקסים.”

“הדבר הכי קרוב שעברתי לחוויית הכניסה להריון ולידה בחיים שלי הוא תהליך התקנת סקייפ על המחשב. עם התוכנה הסרבנית ערכתי מלחמת התשה ארוכה שנמרחה על פני חודשים שלמים (!) של ניסיונות כולשים להתקין, ניסיונות (כושלים) להסיר, פרק זמן של ייאוש, ואז שוב זריקת מוטיבציה, ניסיון להתקין וכולי וכולי, וכמובן שכל זה מלווה גם בלחץ מהסביבה ("תתקין כבר סקייפ!" "למה אתה לא מצליח? זה הכי פשוט בעולם!" "בוא, אני אתקין לך." כן ממש, בואו נראה אתכם מתמודדים עם אימת הוויסטה. אה, וכמובן: "אתה פשוט צריך להירגע"). בסופו של דבר כמובן שהצלחתי. הספר מתאר את ניסיונותיה של "חמודה", אישה בת שלושים שעובדת בעבודה שהיא אוהבת ונשואה באושר לבעלה מזה שמונה שנים, להביא תינוק לעולם. מתברר שהמשימה לא קלה כפי שזה נדמה - גם אינספור טיפולים לא עוזרים, ואפילו בקשה לאימוץ. לא הייתי מספר לכם שבסופו של דבר היא מצליחה להיכנס להיריון כדי לא לתת ספוילרים, אבל זה גם ככה נאמר גלויות על גב הספר, וחוץ מזה, הספר מבוסס על התהליך שעברה הסופרת עצמה, שגם הוא כאמור נגמר בילד מתוק. זה אמנם נושא לא קל, אבל איכשהו הספר קריא ומהנה להפליא, ויותר מזה. אפילו צחקתי בקול לא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה. נכון, יש בו לא מעט תיאורים טכניים, אבל ברנע-גולדברג מספרת אותם בצורה מרתקת בשילוב הומור עצמי, לא מטיחה לנו את כולם בפנים בבת אחת. והכי חשוב: היא כותבת בכנות וישירות שהופכות את הקריאה בספר לשיחה עם חבר קרוב. עם כל הכרזת "אני בהיריון!" קפצתי במקומי, ועם כל הודעה שזו הכרזת שווא לבי נשבר. הספר בנוי מקטעים קצרים של עד כמה עמודים, כל אחד בעל כותרת (שלפעמים היא לעצמה גרמה לי לצחוק), ומתקדם אל נקודת הסיום כשאין לקורא מושג מה יקרה הלאה. הסוף המעגלי מספק ומשעשע, ובעיקר פותח פתח לספר המשך (שלא לדבר שחוויית ההיריון עצמו לא מתוארת פה, ורק זה יכול למלא ספר שלם). השם של הספר נראה לי בהתחלה מוגזם ולא מתאים, אבל בסופו של דבר הוא כן הולם את קו העלילה - כמה רחוק תלך "חמודה" בשביל שיהיה לה ילד? רחוק מאוד, מסתבר. במהלך התהליך היא חושפת את פניהם של מיני מערכות לשירות הציבור, גזענים שמתחבאים מאחורי חזות של תקינות פוליטית ואנשים בעלי דעות קדומות, אבל גם מגלה שנשארו אנשים טובים בעולם. נקודה אחרונה לסיום: לכל אורך הספר העסיקה אותי השאלה הבלתי נמנעת עד כמה הסיפור מבוסס על חייה של הכותבת עצמה. אני מקווה לברר זאת בשיחה עם מאירה. לסיום: הופתעתי לטובה. סיפור על נושא לא קל שמועבר בכתיבה כשרונית, אמיתית ומלאת הומור. עובדה, אפילו בן נוער אהב אותו. מומלץ באהבה. פורסם בפורטל אנשי הספר- http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=480”