“מזמן לא קראתי ספר שהצליח להוציא ממני כל כך הרבה רגשות... בספר הזה צוחקים, כועסים, ובוכים לסירוגין!
עונג היה לי לקרוא בו, ועוד במיוחד כשהסיפור מבוסס על סיפור אמיתי...אז בכלל...
הסיפור הזה הוא על "חמודה". "חמודה" היא גיבורת הספר "חסרת שם". באחד הימים שהשמש זרחה בשמיים, היא קיבלה החלטה: "אני רוצה תינוק עכשיו!"
כולנו מכירים את המשפט: "האדם מתכנן תוכניות והאלוהים צוחק"... אצל "חמודה" אלוהים לא מחק את החיוך מספר פעמים... אז זהו, שזה לא כל כך פשוט להיות אימא, אצל "חמודה" זה אפילו מסובך...
כשדודה צילה פוגשת את "חמודה" בליל הסדר היא משוכנעת ש"חמודה" בהריון, אבל לא! היא לא בהריון!
"חמודה" בת 30, נשואה חמש שנים לאסף ועדיין אין לה תינוק. ומה קורה אז? הלחץ החברתי מתחיל...
ציטוט עמוד 11: "... העובדה הזאת מאפשרת לכל אדם, ולא משנה עד כמה הוא קרוב אלי (ובעיקר לא קרוב אלי), למתוח ביקורת, לתת עצות, להידחף ולפשפש בחיי הפרטיים ללא כל הזמנה".
כל דבר ש"חמודה" רצתה בילדותה היא קיבלה, אז מה כל כך קשה לקבל תינוק עכשיו?
ציטוט עמוד 24: "אימא, אני רוצה אחות קטנה!" ובתוך חמישה חודשים, כבמטה חקסם, באמת קיבלתי. "אמא, אני רוצה טלוויזיה בחדר!" ואימא רצה וקנתה לי טלוויזיה. ..."אמא, אני רוצה כלב!" ובתוך יומיים קיבלתי את גרי, גור לברדורים שטני עם נטייה מצערת ללעוס נעליים ולעשות פיפי בכל פינה בבית, בייחוד על השטיח בחדר של ההורים שלי". אבל... תינוק אין!
אפילו הילדים שאלו שאלות ולא הבינו למה ל"חמודה" אין תינוק. באחד ממפגשי המשפחה האחיין מתחיל לשאול שאלות... ציטוט עמוד 103: "תגידי, גם את דודה שלי?" אמו מתערבת בשיחה מיד ועונה לו,
"בטח, היא התחתנה עם אסף, שהוא דוד שלך, ועכשיו גם היא דודה שלך." הילד ניראה מוטרד..."אבל הם לא נשואים." "למה אתה חושב שאנחנו לא נשואים?" שאלתי. לאחיין הייתה תשובה מצוינת: "כי אין לכם תינוק."
תארו לעצמכם כמה קשה לעמוד מול עיניו השואלות של האחיין, שלדעתו שואל שאלה הגיונית. ומה עכשיו? לכי תסבירי מה עובר עליך...
"חמודה" לוקחת את הקורא למסע פרטי, במטרה אחת, ללדת תינוק ולממש את אימהותה. היא משתפת אותנו בכל המשברים, הכעסים, ההכחשות, והכישלונות להרות. הסביבה מאכזבת, מחטטת בפצעיה, המערכות מסורבלות ולא רגישות. לעומת זאת, לצידה עמד בעלה התומך – אסף. אני התאהבתי בו. איזו שלווה ותמיכה! שאפו!
הכישלונות להרות התדפקו על דלתה, עד כדי כך שהיא פונה ל"שרות למען הילד" לאמץ ילד. לא משנה לה, אם הוא לבן, או שחור - העיקר תינוק. זה גם לא משנה מאיזה מוצא הוא, גם אתיופי בא בחשבון... ומה הסביבה אומרת כאשר היא מספרת להם, על שיקולה לאמץ תינוק אתיופי?
ציטוטים עמוד 56: "כל הכבוד לכם על האומץ... בעלך מסכים לזה?... זה נהדר. האתיופים אנשים כל כך טובים. יש לי עוזרת בית אתיופית... אני במקומך לא הייתי עושה את זה.... גם אני הייתי מוכנה לאמץ תינוק אתיופי אם הוא היה נשאר תינוק. בתור תינוקות הם מאוד חמודים, אבל אחר כך הם נעשים מכוערים ואז תחילות הבעיות. ראית פעם אתיופי מבוגר יפה?"
גם המשפחה הקרובה לא התלהבה מהרעיון. במיוחד אביה שלא בדיוק תמך באימוץ "ילד אתיופי"... לא היה לה קל עם אביה, כשבליבה כל העת כירסמה התחושה שדורית - אחותה עדיפה עליו.
מלבד הסיפור האישי של "חמודה", מאירה ברנע-גולדברג לא מהססת להציף את הסטריאוטיפים, הגזענות, ויוצאת נגד החברה שאינה מוכנה לקבל את השונה. "חמודה" נלחמת בבירוקרטיה, ולא מפקפקת לצאת בזעקה, לרבות ההבדלים בין הרפואה הציבורית והפרטית. לצערנו בעיה מוכרת וידועה.
איזה אומץ וכנות היה לאישה הזו במיוחד שהסיפור הוא אוטוביוגרפי! שוב שאפו!
"חמודה" נאבקה וחשפה מגוון רגשות בשפה מושחזת, בשנינות ובלא מעט הומור שגרמו לי לצחוק בקול. המסע הזה שינה גם את "חמודה". לדוגמא: "חמודה" בדרך כלל לא אהבה לחבק אנשים, ובטח לא אנשים זרים, אך כשנתקלה בנשים במצבה היתה לה תחושה שהיא מכירה אותן זמן רב, היא חיבקה אותן, וחשה כלפיהן אמפתיה ועל זה נאמר: "צרת רבים חצי נחמה".
כל כתבה שעסקה בילדים טילטלה את "חמודה". מי לא היה נרגש מכתבה כזו? ציטוט עמוד 185: "... כותרת אחת בלטה: "אם הטביעה את תינוקה בן השנתיים"... אתם כבר מבינים לבד, איך מרגישה אישה שקשה לה להרות, עוברת מסע ייסורים וכמהה לתינוק, כאשר מנגד היא נתקלת בכתבה כזו בעיתון.
בכישרון רב, בכתיבה קולחת ומיוחדת, הסופרת הפכה נושא כאוב למשעשע, ולמרות שהסוף ידוע, הספר כובש ומרתק, עד כדי כך שלא הצלחתי להסירו מידיי.
לדעתי, הספר יתאים לפלח שוק נשי, אך גם גברים יוכלו ליהנות ממנו.
זהו סיפור אותנטי, עוצמתי על תהליך מפרך של אישה אחת, שכל כמיהתה היה לשמוע את המילה "אימא".
אֵין דָּבָר הָעוֹמֵד בִּפְנֵי הָרָצוֹן
תמיד אמרתי וחכמים ממני אמרו: שהיד שמנדנדת את העריסה היא היד שמושלת בעולם...
אל תוותרו על הספר הזה, מצפים 382 עמודים קצביים ומענגים!
ממליצה בחום!
לי יניני”