ביקורת ספרותית על כמה רחוק את מוכנה ללכת מאת מאירה ברנע-גולדברג
ספר טוב

---

חישוב מהיר מגלה שעברה כחצי שנה מאז שכתבתי לאחרונה ביקורת על ספר. חצי שנה שבה העברתי טרימסטר שלישי של היריון עסוקה בקינון ורביצה מול המזגן, ולאחר מכן לידה ואז יצירת שגרה חדשה שמורכבת בעיקר מהנקות וחיתולים וגזים וחוסר שינה ולמי יש כוח לקרוא, ועל אחת כמה וכמה לכתוב?

אבל לאט לאט אני חוזרת לעצמי. אולי לא לקצב הקריאה שהיה לי, אבל החמ"ל שלי במיטה מורכב מחיתול טטרה, מוצץ, כרית הנקה וספר (ולפעמים גם תינוקת…)

אחד הספרים שדווקא כן קראתי בתקופה האחרונה, ואחד הספרים שנהניתי במיוחד לקרוא הוא "כמה רחוק את מוכנה ללכת", וזה סמלי מאוד שזה הספר הראשון שאני כותבת עליו בתום תקופת היובש. בכל זאת, לי ולגיבורת הספר, להלן "חמודה" יש כמה דברים משותפים, ולו היינו יושבות לקפה, אני בטוחה שהשיחה הייתה קולחת. "חמודה" היא בחורה חמודה במיוחד, עם חיים לא רעים בכלל, רק שדבר אחד חסר: תינוק. וגם היא, כמוני, שונאת את השיעור הזה בסבלנות שהחיים זימנו לה.

מאירה ברנע-גולדברג כתבה פה ספר שכל אישה יכולה להזדהות איתו, ולא רק כאלה שעוברות את המסע המייגע שגיבורת הספר עוברת, אבל בפרט הן. אינספור פעמים הזדהיתי עם גיבורת הספר שעוברת דרך חתחתים שאי אפשר לעבור אותה ללא הרבה הומור עצמי והומור בכלל. הספר מתאר בצורה נאמנה למציאות את התהליך שנשים רבות עוברות מהרגע שבו הן מתבשרות שהן ייאלצו להביא ילד לעולם לא כמו שהטבע התכוון: אינסוף בדיקות ופגישות עם רופאים והזרעות וצילומי רחם והמתנה בתורים אינסופיים עם הרבה נשים במצבן והפריות, וזה עוד כלום לעומת האכזבות שהתהליך הזה טומן בחובו והרגשות השליליים שהוא מציף אותך, והבושה שאת מרגישה על כך שאין לך עדיין ילד.

הספר הוא אמנם לא קצר, אבל הוא נקרא במהירות שיא. ברנע-גולדברג היא סופרת מוכשרת במיוחד. יש לה את היכולת להפוך גם פרטים יבשים למלאי חיים ולמרתקים ובעיקר למצחיקים. הספר קולח והעמודים מתעופפים מעצמם. וכאמור, זה נושא שיכול לדבר לנשים רבות, אבל רק מי שעברה את זה והייתה שם יכולה להוציא תחת ידה ספר כזה ולספר על זה בדיעבד בצורה כל כך הומוריסטית.

והעיקר, הסוף טוב. גם אצל "חמודה" וגם אצלי.

ממליצה על הספר בכל פה!

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על כמה רחוק את מוכנה ללכת