ביקורת ספרותית על עד הקצה מאת ניב דרוקר
ספר טוב

---

קצת לפני גיל 30, כשהכרתי את מי שהפך ברבות הימים לבעלי, באחד הדייטים הראשונים שלנו, אמרתי לו חצי בצחוק-חצי בקצת פחות בצחוק שאני רוצה חבר כדי שבגיל 30 יהיה מי שישלח אותי לעשות צניחה חופשית לראשונה בחיי. הוא לקח אותי יותר מדי ברצינות וליומולדת 30 עשיתי את מה שהפך לדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי. תכלס, היה כיף, אבל אני את האדרנלין שלי מעדיפה לקבל מדברים אחרים. וחוץ מזה, אדרנלין זה לחלשים. אפשר לחיות גם בלי זה, אם תשאלו אותי.

וכל ההקדמה הזאת כדי להגיד שבתור פחדנית עם קבלות, קשה לי להבין אנשים שחיים מאדרנלין, או אנשים שמרגישים חיים רק במצבים של דופק מואץ וחוויות של כמעט מוות. אחד מאלה הוא ניב דרוקר, בחור שקראתי ריאיון איתו בעיתוני השבת לפני שבועיים. הוא קיבל את החיים שלו במתנה אחרי שכמעט הלך קפוט באחד הג'ונגלים של בוליביה, בריו מניקי. אבל הוא נשאר בחיים כדי לספר ולכתוב על החוויה הבאמת מטורפת ועוצרת הנשימה שעבר שם. כן, לפעמים החיים מספקים את התסריטים הכי מפחידים שיש. והריאיון איתו השאיר לי טעם של עוד אז קניתי את הספר שלו – ספר מרתק שקשה להניח מהידיים, בעיקר כי כל כולו מציאותי.

ניב דרוקר נסע כמו צעירים רבים בגילו לטיול של אחרי צבא בדרום אמריקה. הוא הגיע עם מטען של הרפתקנות ורצון לצאת ל"אקספדישן" – מקום שאף אחד לא היה בו לפניו. בבוליביה הפנו אותו אל שאול, בחור ישראלי שמכיר אותה כמו את כף ידו ויודע לייעץ לכל ישראלי הרפתקן שמגיע אליו. במשרד של שאול ישב עידן, עוד בחור ישראלי, מבוגר מניב בשנתיים, שרק חיכה שיגיע פרטנר הרפתקן כמוהו. שאול המליץ לניב ועידן לצאת לטרק בריו מניקי, נהר המניקי, בלב הג'ונגלים, מקום שאולי רק האינדיאנים המקומיים מכירים, וגם זה בספק. הוא הפנה אותם לבחור מקומי שיוכל לעזור להם ולקשר בינם לבין מדריך שייצא איתם לטרק. בסופו של דבר הם מצאו אינדיאני מקומי שטען שהוא מכיר את המניקי, והוא צירף לטרק גם את בן דודו. ביחד הם יצאו לטרק ששום תסריטאי לא יכול היה לחשוב עליו. הם נכנסו ללב הג'ונגל, הראות שלהם הייתה מוגבלת לכמה מטרים קדימה, הם נאלצו לפלס לעצמם דרך באמצעות המצ'טה, הדרך הייתה כל כך מסובכת וההתקדמות שלהם הייתה כל כך איטית עד שבשלב מסוים, המדריכים (שהתגלו כחאפרים מקצועיים שלא מכירים את האזור) נטשו אותם כדי להציל את עצמם והשאירו את ניב ועידן בלי מפה, בלי אוכל ובלי תקווה שיצליחו לשרוד. המניקי התברר כנהר סוער במיוחד עם מערבולות וזרמים תת-מימיים מטורפים שעובר בתוך קניונים ענקיים ובלתי עבירים, עם ראות כמעט אפסית. הם נאלצו להתמודד עם תולעים שחודרות לגוף ואוכלות אותו מבפנים, עם נחשים, תנינים וכמה התקפות של צרעות שחורות ואכזריות. הם כמעט טבעו, כמעט גוועו ברעב וכמעט הפסידו לאיתני הטבע. אבל בסופו של דבר כוח הרצון שלהם ניצח, וגם העובדה שמשלחת חילוץ של חברת הביטוח יצאה כדי לחלץ אותם לא הזיקה.

קשה למישהי כמוני שכל קשר בינה לבין הרפתקנות מקרי בהחלט להבין את ניב ושכמותו. ועוד יותר קשה לי להבין איך למרות החוויה שעבר, הוא המשיך לטייל עוד כמה חודשים בדרום אמריקה. אבל הספר כשלעצמו מותח לכל אורכו, למרות שהסוף ידוע מראש, והסיפור הוא כאמור סוג של המציאות עולה על כל דמיון. אין ספק שהחוויה הזאת שעברו שני המוצ'ילרים היא החומר שממנו ספילברג יכול להרוויח הרבה כסף.

בשורה התחתונה – ספר לא שגרתי ומומלץ.

» ביקורות נוספות של גלית
» ביקורות נוספות על עד הקצה