“501 עמודים של ספר תת-רמה זה מה שאנו מקבלים מז'ואל דיקר, סופר צעיר יליד ז'נבה. אני לגמרי לא שותף לתשבחות שהרעיפו עליו מי שהרעיפו. הם כנראה לא היו בהכרה מלאה. בני בולטימור הם המשפחה/הענף של הגולדמנים הגרים בבולטימור, באוק פארק, הנחשבת כנראה להרצליה פיתוח של החוף המזרחי של הפרובינציה האמריקאית. הענף הגר במונטקלייר, המקבילה לפתח תקווה, הוא האח הפחות עשיר ומוצלח, אביו של כותב הספר מרקוס גולדמן. לשני ה”

“הרי לפניכם האמת, רק האמת וכל האמת (באופן חלקי) על פרשת שונרא החתול שקרא את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר. דבר מוזר קרה לי בדרך לעמוד 1,800 בספר. הדבר הינו מוזר ביותר כי הספר מונה 600 עמודים בלבד. האמת היא שבכלל לא קראתי את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר אלא את 'האמת על פרשת הארי קרבט' מאת ז'ורז' דיקר. כמה הסתבכתי עם השם של הספר. שיבשתי אותו בכל צורה אפשרית: קַבֶּרְט, קֶבֵּ”

“*** "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך." לא נכון. יכולות להיות סיבות להמשיך לקרוא גם אחרי פרק ראשון גרוע. ביקורות סותרות ומעוררות סקרנות בסימניה, למשל. מצד שני, יכול להיות שזה המקום היחיד שבו ז'ואל כותב רעיון חכם: לא אהבתי את הפרק הראשון, למה לעזאזל המשכתי הלאה? *** מכירים את המונח "מרי סו"? בלי להיכנס למעמקי הגדרות עולם הפאנפי”

“כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן ז'ואל דיקר, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט". מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצ”

“501 עמודים של ספר תת-רמה זה מה שאנו מקבלים מז'ואל דיקר, סופר צעיר יליד ז'נבה. אני לגמרי לא שותף לתשבחות שהרעיפו עליו מי שהרעיפו. הם כנראה לא היו בהכרה מלאה. בני בולטימור הם המשפחה/הענף של הגולדמנים הגרים בבולטימור, באוק פארק, הנחשבת כנראה להרצליה פיתוח של החוף המזרחי של הפרובינציה האמריקאית. הענף הגר במונטקלייר, המקבילה לפתח תקווה, הוא האח הפחות עשיר ומוצלח, אביו של כותב הספר מרקוס גולדמן. לשני ה”

“הרי לפניכם האמת, רק האמת וכל האמת (באופן חלקי) על פרשת שונרא החתול שקרא את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר. דבר מוזר קרה לי בדרך לעמוד 1,800 בספר. הדבר הינו מוזר ביותר כי הספר מונה 600 עמודים בלבד. האמת היא שבכלל לא קראתי את 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר אלא את 'האמת על פרשת הארי קרבט' מאת ז'ורז' דיקר. כמה הסתבכתי עם השם של הספר. שיבשתי אותו בכל צורה אפשרית: קַבֶּרְט, קֶבֵּ”

“*** "הפרק הראשון הוא המכריע, מרקוס. אם הקוראים לא יאהבו אותו, הם לא ימשיכו לקרוא את הספר שלך." לא נכון. יכולות להיות סיבות להמשיך לקרוא גם אחרי פרק ראשון גרוע. ביקורות סותרות ומעוררות סקרנות בסימניה, למשל. מצד שני, יכול להיות שזה המקום היחיד שבו ז'ואל כותב רעיון חכם: לא אהבתי את הפרק הראשון, למה לעזאזל המשכתי הלאה? *** מכירים את המונח "מרי סו"? בלי להיכנס למעמקי הגדרות עולם הפאנפי”

“כבר חשבתי שהשנה הזאת תסתיים בלי איזשהו ספר ראוי לציון. קראתי הרבה ספרים, רובם בסדר, כמעט אף אחד לא נשאר איתי. והנה הגיע הספר שהיה הטוב ביותר שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי אי פעם. עד כדי כך. ספר מושלם, פשוט מושלם. תענוג צרוף. אני מדברת על "בני בולטימור" שכתב הסופר המחונן ז'ואל דיקר, אותו אחד שכתב עוד ספר שהפך לאחד המומלצים שלי, "האמת על פרשת הארי קברט". מרקוס גולדמן הוא סופר שמנסה לכתוב בלא הצ”