ביקורת ספרותית על זה הסוף שלך - סיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו מאת ריאן נורת
ספר טוב

---

הכל התחיל כששמעתי שבסטימצקי יש מבצע של ארבע במאה. ממבצע כזה, כביכול, לא ניתן להתעלם ולכן, לא עברה שעה, וכבר התיצבתי מתנשף, מיוזע, ושרוט ברגליים ובידיים, בפתחה של חנות הספרים.
'מעניין אילו ספרים חדשים אגלה היום?' שאלתי את עצמי בסקרנות, תוך כדי שיוטוט יסודי בין מדפי הספרים. בהתחלה מצאתי את פרספוליס 1 ופרספוליס 2 (על פרספוליס כתבתי כבר ביקורת), אחר כך מצאתי את 'שבריר' (ספר שעדיין לא קראתי אך אקרא בקרוב) ורק ספר אחד נותר.
אותו היה לי משום מה קשה יותר למצוא, אך לבסוף מצאתי אותו: ניצנוץ צהבהב, בועת דיבור מפוצפצת שעליה כתובים המילים 'זה הסוף שלך!' ואיש מוזר עם מזוודה שעליה כתוב: 'סיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו'.
זהו, נלכדתי ברשת. כי הרי אין דבר שמרתק אותי יותר ממוות ומהעל- טבעי- וסיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו. לכן שלפתי אותו מן המדף, ניגשתי אל הדלפק ושילמתי 100 ש"ח, בעודי מקווה שזו היתה החלטה נבונה מצדי.
לאחר ששילמתי, התקשרתי לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי מהחנות, אך היא אמרה לי שזה ייקח לה זמן כי היא כרגע מודדת נעליים בחנות בגדים.
מהיכרותי רבת השנים עם אמי, ידעתי שהיא תתקע שם משהו כמו שעתיים, ולכן החלטתי לחסוך זמן וכבר בסטימצקי להתחיל לקרוא את 'זה הסוף שלך!'.

'הכל היה יכול להיות טוב ויפה' חשבתי לעצמי בעודי קורא את עמוד 127 'אלמלא העובדה שאף אחד מבין כותבי הסיפורים (כידוע, זה אוסף של סיפורים קצרים על אנשים שיודעים כיצד ימותו) לא מכיר אחד את השני ולא יודע על מה הוא כותב, והנה התוצאה כאן לפנינו: מספר סיפורים באוסף היו כמעט זהים זה לזה, ולא רק, אלא שגם לא חידשו לי הרבה'.
ואכן, זו באמת אחת הטעויות הגדולות שנגרמו עצם כתיבת הספר הזה: אי שם לקראת הסוף, התחלתי לאבד קצת עניין, אולי אפילו להשתעמם, אולי אפילו לרצות לדעת איך אמות מרוב ייאוש. (למרות שהיו גם סיפורים פשוט גאוניים. הסיפור שהכי אהבתי הוא 'איידס ממחט של מכונת מוות'. רק שורה אחת- מתברר שבממוצע רוב הסיפורים הטובים הם קצרים יותר מ-10 עמודים וברוב המקרים, הסיפורים הפחות טובים האם הארוכים יותר של מעל 10 עמודים)
אבל מה שכן, אני חייב להודות שיש פה חתיכת רעיון. מכונת מוות. האין דבר יותר מיוחד ופלאי מזה?
לאלו שעדיין לא כל כך בקיאים בנושא, אנסה ברוב טובי להסביר בצורה הטובה והמהירה ביותר ככל שאפשר: מכונת המוות, בשש מילים, היא 'מכונה שבזכותה אנשים יודעים כיצד ימותו'. וביותר פירוט: מכונה שאתם מכניסים אליה אצבע, מרגישים דקירה קלה כי המכונה עורכת לכם בדיקת דם, ואז יוצא ממנה פתק ובו רשום כיצד תמותו. זה יכול להיות כל דבר: סרטן, דריסה טביעה, התאבדות, התפוצצות. הכל מהכל.
ברוב הסיפורים המסר ברור: אי אפשר להמלט מהגורל שנקבע לך. לא משנה מה תעשה ואיך תנסה להתעלם ממה שכתוב או להלחם בו, בסוף תמצא את עצמך מת ממנו. בנוסף, נראה שכמעט רוב המחברים נגד המכונה. ובצדק: המכונה מוסרת רק התרחשות האירוע אך לא את הזמן. ככה שאם קיבלתם 'התפוצצות', אז זה לא מוכרח לקרות עכשיו, זה גם יכול לקרות עוד 100 שנה או משהו כזה. וכל מי שמגלה איך הוא ימות, כמעט תמיד מתחיל להכנס להיסטריה ולחיות בפחד ובפרנויה מפני מה שהוא ימות, ואם הוא לא היה מגלה אז הוא היה סובל הרבה פחות וחי חיים הרבה יותר רגועים.
למרות שלא כל הסיפורים מצוינים (ואפילו אם זה לא נראה ככה, אז זה בהחלט נכון), הרעיון שמסתתר מאחורי כל סיפור וסיפור, מעלה המון נקודות מעניינות למחשבה: אם באמת היתה מכונת מוות, אז איך החיים היו נראים? האם הם היו נראים כמו בספר או ששונים מהם? אם באמת היתה מכונת מוות אז היה ניתן להציל אנשים מפורסמים או שמא הם היו מתים בכל מקרה? ואם באמת היתה מכונת מוות, אז מעניין מה היה יוצא בפתק של אנשים מפורסמים (למשל, אני מניח שבפתק של יצחק רבין ז"ל יהיה כתוב 'יריה' ולשלושת החטופים ז"ל יהיה כתוב חטיפה|רצח, ואני לא יודע אם שמעתם על זה אבל לא מזמן היה מקרה של אישה צעירה שביתה נשרף והיא עמדה למות אך המוקד העירוני לא האמין לה, חשב שזו מישהי שעובדת עליהם ולא מיהרו לשלוח סיירת לעזרה עד שהיה מאוחר מדי והיא נפטרה- מזכיר לי את הכתובת: "לא מנופפת לשלום אלא טובעת" (באחד הסיפורים, המשפט הזה נשאר בגדר תעלומה ואני, ברוב טובי, החלטתי לפרש אותו).
עד מהרה, עמוס במחשבות וסיפורים שחלקם טובים וחלקם טובים פחות, (אני יכול לומר ש- 80% מהסיפורים הם טובים|נחמדים, 15% הם גאוניים|מעולים, ו-5% הם גרועים|משעממים) הייתי שקוע כל כולי בין דפי הספר בעוד מראה חנות הספרים מתחיל להיעלם ולהשכח אט אט מעיניי ולאבד בזיכרונותיי...

"אנחנו סוגרים"
לקח לי לא מעט זמן כדי להבין שהקול ששמעתי בוקע מפיה של מוכרת הספרים ולא מפיה של אחת הדמויות באחד מהסיפורים. הרמתי את ראשי ושאלתי: "מה?"
המוכרת נראתה מעוצבנת: "נו, מה לא מובן? אנחנו סוגרים את החנות"
"מה? למה?"
"כבר 18:40. בדרך כלל אנחנו סוגרים בשעה הזו"
"מה??" לא יכול להיות, פשוט אין מצב שאני קורא כאן כבר 4 שעות. מה גם שאמא שלי בכלל לא התקשרה אליי כדי לבוא לאסוף אותי.
"את בטוחה?"
"כן"
"טוב" עניתי, חסר אונים, והלכתי לכיוון דלת היציאה.
לפני שיצאתי לגמרי מהחנות, הסתובבתי לאחור ושאלתי את המוכרת: "היתה פה מישהי מבוגרת שנכנסה לחנות ושאלה איפה אני?"
המוכרת הנידה את ראשה לשלילה: "לא. אם מישהי מבוגרת היתה נכנסת לפה והיתה שואלת איפה אתה נמצא היינו כבר קוראים לך"
ובכך יצאתי מהחנות, שואל את עצמי איפה אמא שלי לעזאזל ומנסה בכח רב לא לחשוב על זה שאצטרך לחזור הביתה בכוחות עצמי.
בתור התחלה, הלכתי לחפש את אמא בחנות הבגדים. לאחר שיטוט קצר ובדיקה יסודית, התברר לי שהיא כבר עזבה ממזמן את החנות. אחר כך הלכתי לחפש בסופר פארם וגם שם ענו לי את אותה תשובה. הייתי כמעט נואש לגמרי כשהלכתי למקדונלדס וגם שם, למרבה האימה, אמא עזבה את החנות.
עכשיו נשארה רק אופציה אחת: השירותים.
הלכתי לשירותים, מתפפל ששם היא תהיה. כי אם לא, הלך עליי. מעכשיו בטח אמא לא תסכים לי לקרוא לבד בחנויות ספרים. הייתי כבר ממש קרוב לשירותים כששמעתי קול קורא בשמי.
הסתובבתי וגיליתי, למרבה האכזה, שזה לא היה הקול של אמי. זה היה קולם של חבריי הטובים, אורי ודניאל. והם עמדו מול מכונת הימורים משונה.
"מה זה?" ניגשתי אליהם ושאלתי אותם: "שוב מהמרים?"
אורי ודניאל הם פשוט אנשים שאוהבים להמר.
אורי ודניאל הסתכלו עליי רגע ואז אמרו: "הא לא לא לא. זו לא מכונת הימורים. זו מכונת המוות"
"מכונת המה?" שאלתי בתדהמה. משהו בשם הזה משום מה היה מוכר לי מאיפשהו אבל הבעיה היא שלא הצלחתי להזכר מאיפה.
"מכונת המוות" הם ענו לי ולאחר שהם ראו שאני עדיין לא מגיב, הם הוסיפו: "מכונת המוות- מכונה שאומרת לך כיצד תמות. או ביותר פירוט: מכונה שבה אתה מכניס לתוכה את היד, מרגיש דקירה קטנה כי עורכת עליך בדיקת דם, ואז מתוך המכונה יוצא פתק שעליו כתוב איך תמות"
"אוי, איזה שטויות! אתם באמת מאמינים לזה?" שאלתי אותם. באמת חשבתי שזה שטויות.
הם נראו נעלבים: "שטויות? שטויות, זה מה שאתה חושב? המכונה תמיד אבל תמיד צודקת ואין מצב שהיא תטעה. הנה, רק לפני כמה ימים, בדיוק במכונה הזו, אמרו למישהו שהוא ימות מדריסה ואתמול הוא נדרס!"
"זה לא אומר כלום" עדיין לא השתכנעתי.
"טוב בעיה שלך" הם אמרו ואז הלכו. לא לפני שהם הסתובבו לאחור ושאלו אותי: "אתה בטוח שאתה לא רוצה?"
עניתי להם 'לא' עם הראש ולאחר שוידאתי שהם עזבו את הקניון, התחלתי לחשוב לעצמי: 'אולי בכל זאת אנסה? מה כבר יכול לקרות?'
ובלי לחשוב עוד פעם נוספת, הגשתי את ידי לבדיקה, מילאתי את ההוראות וההנחיות הנדרשים וציפיתי בקוצר רוח לפתק שיבוא. לבסוף הוא בא. שלפתי אותו בהתרגשות והתחלתי לקרוא.
על הפתק היה כתוב: קריאה וכתיבת ביקורות.
לא האמנתי למה שרואות עיניי. קראתי שוב פעם נוספת ושום דבר לא השתנה: אותו פתק, אותן המילים.
אאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעעע! צעקתי.

***

אאאאאאאאאאאעעעעעעעעעעעע! התעוררתי.
התעוררתי במיטה, רועד ומיוזע ובידי הספר 'זה הסוף שלך!'. לקח לי בערך שעה שלמה לשכנע את עצמי שכל מה שהיה עד עכשיו זה חלום, חלום רע ולא מציאותי.
'הרי אין דבר כזה מכונת מוות (לפחות בינתיים) והרי אי אפשר למות מקריאת ספרים וכתיבת ביקורות. וגם אם כן, אז איך זה שאני עדיין לא מת?' שאלתי את עצמי. 'ובכלל, אני לא זוכר אפילו מתי היתה הפעם האחרונה שהייתי בסטימצקי!' חשבתי עוד כדי לנסות להרגיע את עצמי.
לאט לאט, עם כל טענה וטענה, מה שקרה עד עכשיו באמת נראה כמו עוד סתם חלום רע. התחלתי להרגע. לאחר שנרגעתי לגמרי, ירדתי מהמיטה, ניגשתי למחשב, הדלקתי אותו, נכנסתי לאתר 'סימניה' והוספתי שורה נוספת לביקורת שלי, שורת סיכום:

אזהרה: הספר טוב מאוד (ברובו לפחות) ואני די ממליץ עליו, אך כדאי לכם לקחת בחשבון שהוא עלול לגרום לכם להזיות חמורות על העולם המטורף הזה ומחשבות טורדניות על מכונות מוות ובדיקות דם מאיימות!

לאחר מכן, כשאני מוודא שלחצתי על כפתור 'שלח', אני עולה למיטה בחזרה כדי לחזור לישון, ומקווה שלמחרת בבוקר אצליח לרדת מהמיטה בכוחות עצמי כמו שעליתי אליה כרגע, ולא ששוטרים, קברנים ומפני הגופות יעזרו לי...

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על זה הסוף שלך - סיפורים על אנשים שיודעים כיצד ימותו