טוב שהספר הזה ראה אור רק ב-2010 . נדרשו לנו הרבה שנים עד שיכולים היינו להגיד לעצמנו את מה שאומר המספר " מישהו בא ומעיר אותנו... ששמע ממישהו ששמע ברדיו ... שבן גוריון הקים מדינה...ואמרנו לו, שמע, אנחנו כאן במצור, בירושלים, אנחנו בבאב אל ואד, וכאן אין מדינה, וירושלים לא נמצאת במדינה של תל אביב, ונרדמנו... ובני [מרשק] צועק, בני בליעל.... על מה אתם חושבים? זהו רגע היסטורי! הכי היסטורי שהיה זה אלפיים שנה! והוא פתאום בוכה....ובני רץ לספר לעוד חבר'ה... וישנו מעט. כשהעירו אותנו נקראנו להילחם בעוד קרב ושוב שכחנו למה,... שהקמתי מדינה תוך כדי שינה וריקוד הורה..." (עמ' 17-18). את הזוועות שמתאר המספר בתש"ח איש לא טרח לגלות לנו קודם. אולי בעצם טרחו הרבה כדי שלא נדע. וכך מתאר המספר כיצד בשל שטעה, לא הרג חייל ישראלי שהתכוון לרצוח ילד ערבי והוא עצמו הרג את הילד ברובהו. "משום מה לא זה לא נקלט אצלו והוא לא הבין שרצחתי ילד. המפקדים הגבוהים לא הכירו כמעט את הלוחמים שהיו מתים בלי שם. הטוראים היו שותקים וממשיכים להילחם ולמות, והמפקדים, מלבד אחדים, היו עסוקים בלהיות מפקדים". (עמ' 120) נוראה מכך היא התייחסותו למושג אחרי: "האחרי שבגללו ייהרגו הטובים ביותר, האם זה היה כדאי? האם מישהו חכם ונבון ומבוגר ממני צריך היה לעמוד מעלי בשדרת המוות, לצנוח למוות, למות לנגד עיני, להישחט רק כדי שאני, שהייתי המותק של אמא שלי, איוותר בחיים? איזה חיים אפשר לחיות אחרי כל הסיפור הזה?"(עמ'60). האמירות הנוקבות הללו שבהן תסופר כל אימת המלחמה באשר היא מלחמה, צודקת ככל שתהיה מעולם לא נחשפו לאור הבוהק ועמדו לשיפוט. אולי מי שיקרא את הספר יחשוב פעם נוספת לפני שיחליט להפסיק את שיחות השלום אפילו הן מקרטעות ואינן מעלות פתרונות מהירים ואלגנטיים.
הלב דומע למקרא הסיפור על היחס לניצולי השואה "באותם ימים אחרי שחזרתי חצי מת והארץ התמלאה ניצולי שואה, שהנחמדים שלנו קראו להם "סבונים", שהיו חזקים מאיתנו פי אלף, הבנתי שזה היה כדאי. אבל גם אז...איך מסבירים לנער שבגיל שתיים עשרה באושוויץ חיפש יהלומים ברקטומים של הוריו המתים כדי למכור אותם לאנשי אס-אס, איך מסבירים לו מה קרה בקסטל? הרי הקסטל היה סיפור ילדים נחמד לעומת מה שהבחור הזה מיעט לספר לי ואחרי כן שתק שישים שנה." (עמ' 61). לא השתנה דבר. ידעו אז ויודעים גם היום. את הסבל ההוא האדירו בקול רם אך לעשות- עשו מעט . ואת החשבון הזה מגיש קניוק לקוראיו בריבית דריבית .
לקרוא ולקרוא ולקרוא.
















