ביקורת ספרותית על הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4 מאת אלנה פרנטה

---

הרומן הרביעי של פרנטה נקרא הסיפור על הילדה האבודה. מהכותרת עצמה נוצרת ציפייה ובעיקר תהייה מי היא הילדה האבודה. האם הסיפור הוא על המספרת, או אולי על לילה כשהיתה ילדה ואולי על ילדה אחרת שמתוך הסיפור שלה תתפענח החידתיות סביב הקשר המיוחד בין שתי החברות. בלי להרחיב יותר מדי אנו מגלים שהסיפור נשאר אותו סיפור המתח בין המספרת לחברתה ומה שביניהן. מה שנותר סתום הוא כל מה שמתרחש אצל המספרת עצמה. אמנם היא מתארת באופן סדור וברור כמעין כרוניקה היסטורית מה אירע בחייה ובחיי חברתה ובני המשפחה של שתיהן. אולם הכול מתואר מבעד לעדשות מרוככות ומשוחות בווזלין כך שלא יסתנוור הקורא מעוצמת האירועים. איננו למדים דבר על עולמה הפנימי של המספרת ולגבי לילה, החברה הגאונה, אנו מקבלים דין וחשבון יובשני ורזה על פעולות ואמירות שהרגש הפנימי העמוק נחבא ומסתתר ועלינו לנחש אותו ולדמיין אותו בעצמנו. דמה הדבר לטיוטה של תסריט אפשרי שבו הכותב מקווה שהשחקנים כבר יביעו את הרגשות ויצקו תוכן משמעותי משלהם לתוך הפרדיגמה ששרטט. מה יודע הקורא על דיעותיה של המספרת בעניינים אמיתיים או על מה היא באמת מרצה בכל אותן נסיעות ברחבי העולם שם היא נפגשת עם קוראים. מה קורה לה עצמה בתהליך הכתיבה. אין הקורא יודע אלא סיסמאות קלישאתיות כגון פמיניזם, סוציאליזם, אנטי מאפיה, אנטי טרור, נגד שחיתות וכיוצא באלה. איך נראים אותם מפגשי קוראים ומה נאמר בהם. אין הקורא יודע לכאורה אין זה חלק מהותי מחייה של המספרת - אבל ברור שמה שמתרחש שם הוא בעל חשיבות לבד מהפן הכלכלי כי אחרת לא היתה מתמידה בכך ובוחנת את הצלחתה בקרב קוראיה דרכם.
בעיני הספר הוא ממש הפחות טוב מבין הארבעה. ורק בנקודה אחת מתעלה על עצמה פרנטה ומראה לנו מה היא יודעת לעשות. כאשר היא מתארת את רעידת האדמה בנפולי היא מצליחה להעביר את תחושת הכאוס המוחלט, האנדרלמוסיה המרטיטה ומעוררת הפלצות "התמוססות קווי המתאר" (עמ' 169) היא מכנה זאת ומוסיפה, "החפצים והאנשים משתפכים מתוך עצמם ומערבבים מתכת נוזל ובשר" (שם). ובהמשך היא מתארת כיצד את עצמה בתוך ההתרחשות "מה שלא יקרה ... אני נשארת יציבה" (עמ' 173).
מתוך הפרק הזה יוצא הקורא עם תחושה שהנה הקסם חוזר והקריאה שוב תישא אותו למחוזות רחוקים וקרובים בתוך עצמו. אך לא היא והכול שב לכרוניקה היבשה. כמעין עדות שנמסרת למישהו שחוקר מדוע לילה לא נמצאת ומה עשתה בעניין המספרת. והנה תשובתה "אני הייתי אני ובדיוק לכן יכולתי לפנות לה מקום בתוכי ולהעניק לה צורה בת קיימא. היא, לעומת זאת, לא רצתה להיות היא" (375) וכאילו אומרת המספרת, אין לי חלק בהיעלמות חברתי האהובה היקרה והיחידה. ייתכן שאלה באמת העובדות האובייקטיביות. אבל מי הוא הקורא שמחפש אובייקטיביות ברומן? חברה כאן תחושת הנפיצות שהיתה בכרך הראשון ובוודאי בשני. נראה שפרנטה התעייפה. ואולי עניין מיחזור הטקסטים עליו מספרת הגיבורה הינו שקוף של אותה התעייפות. נשאלת השאלה -לקרוא או לא לקרוא. התשובה - לקרוא כי התחלנו ולכן נסיים. וגם כי ישנם חלקים טובים מאוד ברומן שתענוג לקוראם.

» ביקורות נוספות של גדפ
» ביקורות נוספות על הסיפור של הילדה האבודה - הרומאנים הנפוליטניים #4