ארטמיס פאול היקר נלחם בערך בכל העולם לפני הספר הזה, זכור לי שהוא נלחם בטרול, ילדה-גאון, גובלינים, שדים, וגם כן בכל מסדר הלפרקונים, כגון; סגן הולי שורט, פולי הקנטאור, והמפקד המחריד (והאהוב עלי!^^) ג'וליוס רות'.
משום מה לא זכור לי שהוא נלחם בעצמו, ואני דיי בטוחה שזאת לא פאשלה של הזיכרון שלי. כן, ארטמיס עדיין לא התמודד מול עצמו, זה כנראה מה שהיה חסר - אז קולפר הגשים את זה בגדול.

איזה מדהים זה שספרי ברירת מחדל הופכים לספרים שבזכותם קניתם את כל החבילה; איזה כיף שאתם מוצאים ספרים שרציתם לקרוא נצח!
כבר כמה חודשים אני בונה על הספר הזה, מחפשת אותו בספרייה הצולעת עד מאוד שלי ולא מוצאת. לכן אני כל כך שמחה שמצאתי אותו.
מצאתי אותו באוצר הזה שנקרא שבועה הספר בתל אביב. כמו שתיארתי בפירוט באחת הביקורות הקודמות שלי, מקום יפהפה. באתי לשם בשנית כדי להיפגש עם "כנרה", ולא התחרטתי. כמובן, איך אפשר? שלושה ספרים טובים בקנייה אחת זה נדיר.

קדחת קריאה-כתיבה-יצירה כללית. ככה קוראים לזה. או אני קוראת לזה. אתה בא לקרוא ולא מסוגל, אם תמשיך, אתה עוד תקיא מתסכול. כשאתה בא לכתוב, אתה יכול להכריח את עצמך, אבל מה שיוצא מהכל גורם לך לעקם את האף ולרצות להקיא.
אז הייתי מאוד משועממת בגלל הדברים האלו, העדפתי לחלות בקדחת המזגנים או משהו.
מי היה מאמין שהצעה של אמא שלי תשחרר אותי מהכבלים הארורים האלו; היא הייתה מתוסכלת, עברה יום קשה ומתיש בעבודה. בלהט הרגע היא החליטה שנלך למסעדה.
איזה חטא!!
אז חבר שלה גורר אותנו לבית קפה, ואני, ביאושי, לוקחת את האייפון עם האוזניות-גידול (כמו שסבתא שלי אוהבת לקרוא להן) הענקיות שקניתי בכסף שסבתא עצמה נתנה לי ליום הולדת, ואת הספר הכי קרוב אליי כדי שלא אמות מדיבור יתר עם אח שלי.

את שלב הכמעט הקאה עברתי בהתחלה, כשהכתיבה של קולפר הלמה לי בפרצוף ורצתה לגרום לי לבעוט בעצמי על טיפשותי.
אבל אז, כשהספקתי לשקוע בספר...
"אנג'ל." אח שלי. בואו נקרא לו דאדלי, בסדר? (כי שניהם ערסים^_^).
"מה?" שאלתי, מקפידה להתעלם מהעובדה שהוא דקר את היד שלי עם האצבע שלו (התאמן לדבר האמיתי, עוד מעט הוא יעבור לסכינים, אתם תראו), ממשיכה לקרוא.
"אנג'ל, תסתכלי עליי."
"למה?"
"ככה. שנייה, תראי."
"לא בא לי."
"נוו, בבקשה."
"לא, עוד כמה דקות השמש תשקע ואז אני לא אראה כלום. אני רוצה לקרוא, חופר."
"אנג'ל..."
"תחזור לגלאקסי של אמא!"
"אבל היא בפייסבוק."
"הוו נו." ואז הסתכלתי והוא הראה לי סרטון מטומטם בגלאקסי של אמא ואיבדתי את האור ובכיתי הרבה -_-
את הספר המשכתי לקרוא בבית, עם מוזיקה מהמחשב ברקע. ואז עשיתי את הצעד הבא לקראת השפעת הזאת שנקראת הפיכת-לילה-ליום: גיליתי שהבטן שלי מקרקרת והתגנבתי למטבח.
זה לא היה כל כך הזוי אם השעה לא הייתה שתיים וחצי בלילה.
בסופו של דבר הלכתי לישון בשלוש וחצי-ארבע בקירוב כשאני ממש מסוקרנת לגבי ההמשך.

והיום סיימתי את הספר!
אף פעם לא הייתי ידועה ביכולת שלי לסדר את הקריאה כמו שצריך על פי ימים והכל. אבל אני עדיין גאה בעצמי על הקריאה המהירה!

אני חושבת שאם לזמרים השונים בחורות צועקות "תעשה לי ילד!", אז אני אבקש מקולפר, "אואן, תעשה לי ספר!! אעאעאע!!". אולי הסופרים שלנו לא ניחנו במראה מהולל, אבל מה שכן, הם טובים בכתיבה.
קולפר ענק! הוא כותב בקלילות מסקרנת ובשפה גבוהה-נינוחה שלא יכולה לא לסחוב אותך! ארטמיס הוא דמות אדירה; רמאי לא קטן, זה נכון, אבל הוא כל כך מדהים שאי אפשר לא לאהוב אותו!
והולי, פשוט שלמות. אני ממש אוהבת את האלפית הזאת!

פשוט כיף להיכנס לבלבול רגשות אחרי ספרים של קולפר. אף פעם לא מספיק ואף פעם לא נמאס.
העלילה מדהימה; קולחת. קולפר מגולל את סיפורה של ניסויי החלמה באמו החולה של ארטמיס ומראה לנו לאט לאט כל חלק וחלק בפרדוקס הזמן שארטמיס סחב אותנו אליו. כל פיסה מראה בגאוניות מסחררת וארטמיס הגאון הקטן אדיר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

וואו, אני לא יכולה לנשום, הספר הזה מדהים. אני לא מאמינה שלא ספיילרתי כל הביקורת הזאת!! O_O
האמת שציפיתי שאני לא אפסיק לספיילר, אבל מה שיהיה.
לסיכום; כתיבה - מעולה. עלילה - אדירה. דמויות - O.O חסרת מילים. בעצם, לא חסרת מילים באטלר, אתה אדיר!!

אז אני צריכה לקרוא ספר שאני פוחדת לקרוא. תאחלו לי בהצלחה _

לקח לי הרבה זמן למצוא את הספר הזה.
הרבה זמן.
שאלתי אותו מחברה שלי- שהיא לא אוהבת ספרים גדולה, אבל כישרון השכנוע שלי הביא אותה להתאהב בסדרה- ואני קצת עצובה שאחרי כל הזמן הזה בכל זאת אין לי אותו על המדף. אפילו השביעי נמצא שם עכשיו. מדלג מחמש, ולוקח את מקומו של אחיו מספר השש.
בכל מקרה, אני פחות-או-יותר ידעתי למה לצפות מהספר הזה, אחרי ההמתנה הארוכה. אני מניחה שזה גרע קצת מהיופי של הספר, מההפתעה, אבל אני לא יכולה לעשות כלום לגבי זה.
בכל מקרה- אני אתחיל בביקורת עצמה. וכל מי שהספר לא נהרס לו עד עכשיו, אני מציעה לכם להפסיק לקרוא את הביקורת כאן ועכשיו.
להתראות!

אוקיי.
אפשר להתחיל.

בעיקרון, כל הספר הוא מרדף ארוך ומתיש אחרי למור.
הלמור, מסתבר, הוא מקור לתרופה שתרפא את אימא של ארטמיס ממחלה פייתית קשה כלשהי. אבל אז נודע לנו שגם אופאל מעורבת בעניין, אז ברור שזה שקר.
בפעם הראשונה במהלך הספרים, די שנאתי את ארטמיס המרושע (כלומר, מגיל שתיים עשרה ומטה). כנראה בגלל ש- למרבה האירוניה- הוא גבר על ארטמיס בן הארבע עשרה (או שאולי הוא נחשב בן שמונה עשרה בספר הזה? כל העניין של המסע בזמן מאוד מבלבל).
כך או כך, הם חוזרים בזמן בכל מקרה, כמה דברים משתבשים (ארטמיס כמעט נהרג על ידי גורילה. זה יכל להיות מפחיד, אם זה לא היה מגוחך) ודברים אחרים לוקחים תפנית מוזרה (השיער של ארטמיס, הנשיקה, הבור מלא הלהבות במקום בו התכנסו האנשים ששונאים חיות, ארטמיס מהעבר וארטמיס מההווה מתווכחים לגבי תווים, ארטמיס מהעבר הקופץ לעתיד). ואם לסכם- אפשר להגיד שבספר הזה מכל הסדרה היה הכי פחות הגיון. ולכן בין כל הטירוף, הוקל לי מהעניין שהפרדוקס מוביל לרצף זמן הגיוני. כבר ראיתי כמה סרטים בהם הגיבורים גילו הכל לגבי עתידם ושינו אותו לחלוטין, ובנוסף אפילו זכו להישאר עם המידע הזה.
ואתם יודעים מה יקרה אם ארטמיס קטן ומרושע ישיג ידע לגבי העתיד? דברים מסוכנים. דברים מסוכנים מאוד.

בכל מקרה, נראה כאילו מטרת הספר הזה היא להראות את השינוי שעבר ארטמיס בתור דמות
והשינוי שעבר ארטמיס די גדול.
ניסיתי להכחיש את המחשבה הזאת, לסרב לעובדה שאואן קולפר מציב לי מול העיניים. אני לא רוצה להיפרד מהגאון המרושע שזכינו לפגוש בספרים הראשונים. הוא היה דמות כל כך טובה, ואישיות כל כך יוצאת דופן. ופתאום הוא רוצה להפוך לאדם טוב. פתאום האנושיות שלו דורשת לפרוץ החוצה בפרץ של הורמונים ורגשות אשם.
ארטמיס התבגר.
בספר הזה זכינו לראות את זה בבירור.
בתחילת הסדרה, ארטמיס היה בודד ומתבודד. הוא לא נתן לאף אחד באמת להתקרב אליו ובמובן מסוים אפילו עם באטלר הוא העמיד פנים. הוא הודה בפני מינרווה בספר החמישי לגבי עניין הבדידות (היה אפשר לראות עד כמה הדמות שלו התפתחה בנקודה הזו רק בכך שהוא הציע לעזור למישהו ללא שום סיבות אנוכיות). הוא הופתע בשלב מסוים מהעובדה שיש לו חברים.
והם באמת אוהבים אותו. והם עזרו לו כל כך הרבה במהלך הסדרה, ושינו אותו לאדם טוב יותר.
וזה קצת עצוב. וקצת משמח.

למרות שקשה לי להודות בכך לפעמים, אני יודעת שספרי ארטמיס פאול לא מעולים. הרעיון של סרט אקשן הכתוב בתור ספר לא תמיד מסתדר, והכתיבה של אואן קולפר תמיד תהיה מקור לכמה בדיחות מטופשות או למצבים משונים של סכנת חיים (ראו למעלה את הדוגמה עם הגורילה). זאת סדרה לקהל צעיר יחסית למה שאני קוראת בדרך כלל, ולפעמים כואב לי להתייחס אליה ככה, בגלל שאני מאוד אוהבת את ארטמיס ואני מאוד אוהבת את הספרים. אבל- אני מאוד אוהבת את ארטמיס, ואני מאוד אוהבת את הספרים. אז כמובן שתמיד אוהב אותם.

טוב, בספר החמישי כמה עמודים לסוף המשכתי לקרוא, כי הייתי במתח, את הילדון שנרדם בחיכי, באמתלה שאני קורא את הסדרה רק בעבורו, בהמלצת אחיו הבכור, הנחתי בעדינות במיטה, וגמעתי בנשימה אחת את 20 הדפים האחרונים.
בספר השישי בסידרה, הוא נרדם בעמוד 140, ואני המשכתי עד 360 לבד. עכשיו אני ממשיך לקרוא אתו, בקצב שלו, שזה בעליל לא קצב הקריאה שהעלילות התזזיתיות של פאול מכתיבות. אני חושב שאני כבר בשל להגיד שאני קורא את הספרים להנאתי, גם אחרי שהוא נרדם, גם כשהוא תקוע באייפוד במשחק כדורגל טיפשי (בעיקר נגיחות, גרפיקה של קומודור 64). התמכרתי לארטמיס פאול, והוא כבר נהיה בנאדם, אל תשאלו. המזימות נהיות מסובכות, מי אמר פרדוקוס זמן ולא קיבל. זוכרים את מייקל ג'יי פוקס מציל את מקפליי מדריסה, ואז אימא של מרטי מתאהבת במרטי במקום באביו הנבעך ובכך נראה שמרטי חורץ את גורלו ואט אט הוא ואחיו נעלמים מהתמונה, המשפחתית. בשיר Jonny be good הוא בקושי מצליח לנגן לרגע כשמקפלי שוב מאבד חוט שדרה. מזל שדר' אמט בראון מסביר לנו את פרדוקס הזמן.... אז אם אתם חושבים שזו תסבוכת... חכו שתקראו את השישי בסידרת ארטמיס פאול...
כיף של ספר. והשביעי כבר על המדף... רק שאני צריך להשלים את הפרדוקוס עם האפרוח, ולהסביר לו את פרדוקס הזמן. אני מת על השאלות שלו...
ממליץ
בסוף מתמכרים.

ברשימת ה"דברים שאני לא קונה" אפשר למצוא גם את הפריט הבא: סופים מעצבנים של ספרים, כמו "והכל היה חלום", "אבל זה כבר סיפור אחר", "והם חיו בעושר ואושר עד עצם היום הזה" (אפילו שקשה להימנע מסוף זה).

ארטמיס פאול-פרדוקס הזמן הוא ספר שאני לא קונה את העלילה שלו. אבל אנחנו מקדימים את המאוחר. לאט, "מילים".

טוב, אז ארטמיס פאול עבר לצד הטוב וכל פעולותיו חוקיות וכו'. סרן הולי שורט ופולי הקנטאור כבר לא מבקרים אותו לעיתים תכופות.
אבל אז, כמובן, העניינים מסתבכים. אמא של ארטמיס נופלת למשכב, ואין שום תרופה למחלתה. חוץ מאחת...
מתברר שארטמיס בעצמו גרם (בעקיפין) להפסקת ייצור התרופה של אמו. רמז למבינים בסדרה: למור.

הכל מתגלגל איכשהו למסע בזמן, אופאל קובוי צצה לכמה פרקים וארטמיס פאול הצעיר עושה בעיות. עלילת ארטמיס פאול טיפוסית. אז מה יש לא לאהוב?

נכון, ארטמיס פאול הוא גאון. אבל אני לא קונה את העובדה שהוא חוזה מהלכים מראש. איך הוא יכול לדעת שאופאל קובוי קשורה לעניין? איך הוא יכול לדעת בדיוק מה יקרה? יש לי תחושה שלגאונות של ארטמיס יש כאן פחות השפעה. יש לי תחושה שזה תרגיל מלוכלך של אואן קולפר, תרגיל שפוטר אותו מלכתוב סוף ראוי לסיפור. כמה נוח, ארטמיס חזה את הכל מראש, הכל הסתדר על מקומו בשלום הודות לתכנית המדהימה שלו ואואן קולפר מרוצה.

נקודות אור: הולי שורט. הדמות שלה הופכת לחזקה יותר, מובנת יותר ומשתלבת טוב יותר עם ארטמיס. פשוט תענוג לראות אותה מתבגרת. אנחנו זוכים ללמוד על אמא שלה ועל רגעיה האחרונים. על לימודיה באקדמיה. אנחנו זוכים להכיר את סרן הולי שורט מקרוב.

לסיכום: ספר טוב כדי להעביר את הזמן. לא חובה אם אתם לא מכורים.

הבהרה קצרה: עבר זמן רב מאז שקראתי את הספרים הקודמים בסדרת ארטמיס פאול, כך שיכול להיות ששגיתי בפרטים כלשהם.

הספרים של איאן קולפר רק משתפרים ככל שהסדרה נמשכת יש יותר מתח מסתורין ודמויות מוכרות ומצחיקות =]

זהירות ספוילרים:

אהבתי את מה שקורה בין ארטמיס להולי לדעתי הם ממש חמודים ביחד ואני מקווה שהיחסים בינהם יתקדמו ושיהיה ספר נוסף בסדרה....

אהבתי גם איך שאיאן הביא פתאום את אופאל שוב משום מקום זה היה ממש טוויסט העלילה והוא הפתיע אותי מאד....

בקיצור זה ספר מדהים ואני ממליצה לכל מעריצי ארטמיס פאול לקרוא אותו וגם למי שלא מעריץ אותו לדעתי זה ממש ספר נהדר!!!!!

לא קראתי את שאר הספרים בסדרה.
טוב, את הראשון קראתי, ואי אפשר להאשים אותי, כי הוא פשוט היה מונח שם, בין כל הספרים המטומטמים בספרייה של הכיתה. והוא היה הדבר הכי טוב שהיה לי לקרוא. ועכשיו, מאיפה-שהוא-אני-לא-זוכרת נתלקתי בספר הזה.
-תיקון מאחור: מאיפה הספר היה אצלי?-
אז ככה, זה היה כשהיינו בבלגיה, לאחר בערך חודשיים-שלושה דודה שלי הגיעה אלינו לביקור, והביאה לי 4 ספרים חדשים. מורדים, נאמנים, הרץ במבוך, ואת ארטמיס פאול- הספר הזה. כמובן שמיד קראתי את מורדים ונאמנים, ואז קראתי אותם שוב, ועד שסיימתי כבר שכחתי משניים האחרים וקראתי (בפעם המי יודע כמה) את הארי פוטר השישי. ואני מתביישת לומר, שהספר הזה שכב אצלי בארון בערך חודשיים בלי שאני אגע בו.
אבל בסוף קראתי אותו (היותר מפעם אחת) והכל בסדר

אמנם היו כמה דברים שלי לא היה מושג עליהם, בל תוך כדי קריאה למדתי בערך מה קרה (וזה ספויילרים למי שמשום מה לא קרא אותם וסתם מסתכל בביקורת הזאת)
שהייתה מישהי בשם אופאל והיא רצתה להשתלט על העולם והרגה את ג'וליוס רוט (נראה לי) שארטמיס והולי היו כלואים שלוש שנים במקום שנקרא לימבו וארטמיס קיבל קצת קסם והחליף עין עם הולי. בערך. זה מה שנראה לי שקרה.

בכל מקרה. הספר התחיל נחמד ומשעשע. האחים של ארטמיס חמודים, אבל קצת בוגרים מדי לגילם (מה זה בכלל אינפן-טיל???) והפרק הראשון דוקא די קליל. ברור שזה לא נמשך.

משום מה הרגשתי שארטמיס יצליח לרפא את אמא שלו עם הקסם. אני לא יודעת למה, אבל בהתחלה חשבתי שהכל ילך חלק. ואז כשהם חזרו בזמן ציפיתי גם שילך חלק. באמת שאין לי שמץ למה, כי זה ברור שכל מה שישתבש ישתבש. אז לא כל כך הופתעתי, אבל קצת.
ג'ייג'יי הוא חמוד. היה לי צורך לציין את זה.
ארטמיס הצעיר הוא חרא. גם את זה היה לי צורך לציין.
מה זה בכלל השם הזה ועוד לבן? ארטמיס זאת אלת הצייד המושלמת, לא פושע צעיר וגאון.

אבל ארטמיס הוא בכנות גאון. אני הבנתי את התוכניות שלו, אבל אף פעם לא הייתי חושבת עליהן בעצמי. הוא פשוט חושב על הכל, גם לפעמים חלק קצת באיחור מדי. יכול להיות שהוא קצת מושלם מדי אבל מסתדרים, כי זה מתאים לעלילה ופשוט.. העלילה לא הייתה יכולה להיות טובה יותר עם הוא לא היה כזה.
ארטולי לנצח! הם פשוט כאלה מתאימים אחד לשני! למה אתם לא קולטים את זה! הנשיקה שלהם הייתה פשוט כזאת... כזאת במקום!

הסיפור הזה מלא אנשים חראים ומלא גאונים, ומלא טיפוסים שאתה פשוט סוגד להם.
חראים- המכחידנים, ארטמיס צעיר, אופאל, וכו'
גאונים- ארטמיס הצעיר, ארטמיס המבוגר, פולי, אופאל (לצערי)
טיפוסים נסגדים- ג'ייג'יי, הולי, בקט ומיילס, מאלץ' (הוא פשוט כזה)
ועד שני פרקים מהסוף לא הבנתי איך לא להולי ולא לארטמיס (המבוגר) לא נפל האסימון, שאם ארטמיס הצעיר יודע על הולי כבר עכשיו, הוא לא ייזהה אותה כשיחטוף אותה שנתיים אחר כך? זה טיפטיפה מוזר, לא? אחרי זה נראה לי שהבנתי איך הם עשו את זה, כי הם מחקו לא את הזיכרון וכו', אבל בכל זאת

אז בכללי, הספר מגניב, וכשהייתי שני פרקים מהסוף לא הייתי יכולה לנחש מה יקרה. אני לא אגלה מה כדי לא להרוס, אבל הספר הזה פשוט ריתק אותי והיה בלתי ניתן להפסקה. כל הזמן קרו דברים, אבל זה ספר שאמורים לקרות דברים כל הזמן.

סיכום: ספר טוב, סוחף, מותח. ממולץ רק אם קראתם לפחות ספר אחד בסדרה קודם. רצוי את כולם. אם אתם מתקשים להבין מדע/היגיון מרושע/חזרה בזמן, עדיף שגם לא תקראו. כי זה יכול להסבך לכם (מאוד) את החיים ואת המחשבה.

ספר מעולה.
ארטמיס פאול חוזר בזמן עמ"נ להציל את אמו.
בעבר הוא בעצם פוגש את עצמו בגיל 10, שמנסה למצוא איכשהוא כסף למסע הצלה לגילוי אביו שנעלם.
בפועל הוא מסתבך כיוון שארטמיס הקטן שם לו מלכודות והוא מנסה לחשוב מה הוא היה חושב אילו.....
אני לא אגלה איך הספר נגמר, אך לאוהבי פנטסיה וארטמיס פאול במיוחד מומלץ מאוד. מותח לא נית להפסיק באמצע. מירה

הספר הזה, כמו יתר ספרי ארטמיס פאול, סוחף את הקורא אל תוך הספר עם הפנטזיה וכושר ההמצאה של קולפר, שיכול להתחרות בזה של גיי' קיי' רולינג.
גם המתרגמת עשתה עבודה מעולה, המציאה מחדש משחקי מילים ושילובי מילים. ("הוליקופטר", "תן גז" - מי שיקרא\קרא את הספר יבין את משחקי המילים)
הספר משלב בני אנוש, פיות וטכנולוגיה - שלושת הדברים שלכאורה הכי לא מתחברים - באופן מרשים ומרתק, בניגוד לספרים אחרים (כמו שר הטבעות לדוגמא) אשר משלבים רק אחד מהדברים, או שניים.
הספר מתאר את פרדוקס הזמן הידוע דרך המחשה עם מעברים בזמן של ארטמיס והולי בעזרת השד-קוסם, "1". באמצע הסיפור מופיעה גם הנוכלת הפיקסית, אופאל, אשר לבסוף, בעזרת התחכום של ארטמיס וניצול פרדוקס הזמן לטובתו מפסידה.
מומלץ לאוהבי פנטזיה בסגנון הארי פוטר, ניקולס פלמל, פרסי ג'קסון ונרניה.

ספר טוב בכל המובנים. נקרא במהירות ואי אפשר לעצור. באופן אישי נשארתי עד אחד בלילה כדי לסיים אותו ,ועדיין, נשאר לי טעם של עוד