ביקורת ספרותית על אדם הראשון - ספריה לעם #415 מאת אלבר קאמי
ספר מעולה

---

מי שילדותו עברה עליו נניח בשנות השישים, בעולם ללא טלויזיה או מחשבים וכל דבר דיגיטלי, יכול להבין וכמעט להזדהות עם ספרו הנוגע והחומל של אלבר קאמי הטוב. קאמי מספר על הילד ז'אק, אך ברור שזה סיפור אוטוביוגרפי שלו. ילדותו עברה עליו באלג'יר בעוני מחפיר אבל בקטע המעמדי הוא קיבל פור כיתום שאביו נפל בקרב, כנראה במלחמת העולם הראשונה.

בספר הוא מביע את מלוא אהבתו לשני אנשים: לאמו השותקת (כמעט חרשת אילמת) והנשלטת על ידי סבתו, ולמחנך שלו לאורך בית הספר היסודי שגילה את כישוריו של ז'אק/קאמי, קידם אותו ודאג לו לתיכון מצויין ועם זה לעתידו. אך איך אומר ז'אק? הוא איבד שם את האושר של העוני - משחקי הרחוב עם החברים, הים, הביקור בבית המלאכה של דודו וכל יתר השמחה.

לא כל אחד יכול להביא את סיפור ילדותו הלא יוצא דופן במיוחד באופן מרתק ומעניין כמו קאמי. וכל זאת למרות שזהו כתב יד ראשוני שנמצא אצל הסופר לאחר מותו בתאונת דרכים.
כדי להבליט את האוטנטיות של כתב היד מובאות בספר הערות המחבר על קטעים שרוצה להרחיב או להשמיט ועוד. מצאתי את עצמי קצת מתיגעת בעניין זה כי כדרכן של הערות זה עוצר את שטף הקריאה, אבל חוץ מזה הספר נהדר.

» ביקורות נוספות של אלזה
» ביקורות נוספות על אדם הראשון - ספריה לעם #415