ביקורת ספרותית על HHhH - המוח של הימלר עטיפה חדשה מאת לורן בינה
ספר מעולה

---

אני רוצה לדבר על כריכה, או נכון יותר על ה'אוזן' האחורית שלה, שם, תקעה ההוצאה - אני מקווה שלא במזיד - את תמונתו של המחבר לורן בינה. כי אם הייתה לי הפרעה אחת במהלך הסנפת 320 העמודים הללו אל תוך הריאות, זו הייתה התמונה הזו. האצבע הייתה תקועה שם, וכמעט בסוף כל דף מצאתי את עצמי מתבונן בה, מנסה להבין את התופעה, את המוח שמאחורי המוח של HHHH.

הסתכלתי בתמונה הזאת, או מדויק יותר, היא הסתכלה בי. שום דבר שם לא הסגיר מוח, וודאי שלא שאר רוח. פרצוף צרפתי, שלא לומר צח'פתי, של בן טובים שסיים אוניברסיטה בהצטיינות, אבל במקצוע טכני ומשעמם כמו מנהל עסקים ומתמטיקה. כיום, אני קורא בפניו, הוא נשוי פלוס 1.7, עובד קשה כפקיד חרוץ, המוצא זמן לקריאת מגזיני גברים רק בסופי שבוע. ההוא שם באוזן, המשיך להביט באדישות. בגדול, אין לו זמן אלי. הוא כותב, ועוד איך כותב. אתם יודעים מה, הוא אפילו מוכן להכניס אותך לקליניקה ולראות בעצמך איך הוא כותב.

אז זהו, עכשיו אין מנוס, חייבים לעשות משהו שהצרפתי הזה לא עשה בכל הספר: להזדקק לקלישאה. התחושה של 'זבוב על הקיר'. של שני עיניים ירוקות מציצות בהשתאות, ושל שני מיחושים קדמיים המתחככים זה בזה בחוסר אימון. רק בשקט, שלא להפריע את הכתיבה הזו. כתיבה אני אומר, צריך למצוא מילה חדשה שעדיין לא השתמשו בה. ומכיוון שאין לי, אני נכנע, כתיבה. ועוד איזו כתיבה.

הדימוי הכי קרוב שינסה להסביר משהו מהתחושה של הקריאה בספר הזה, עובר דרך החדר של מוצרט. הוא יושב שם עם שיער מפודר, אצבעות ארוכות, ופסנתר. לידו, ממש על אותו ספסל שחור, יושב ילד מגודל, שמבקש בעילגות "היי דוֹד, אולי אתה מלמד אותי כיצד מלחינים שיר". הדוד מתנער, מעוות פנים במבוכה, ולבסוף הוא נכנע. "נו טוףףף". הוא מרים את המכסה, שולח אצבעות ומתחיל להשתעשע. "הנה אתה רואה?, ככה. ככה מלחינים. זה בכלל לא בעיה, רק כאן צריך לעלות, ואז טוויסט חדש. עוד תרצה למעלה. סי. לה. מי. פה. אתה מבין? פשוט מאוד". מאוד.

את המבט של המתלמד הזה, המנסה לעקוב אחרי מחול האצבעות הווירטואוזי הזה, תקעתי בפרצופו של לורן בינה. 320 דף, שהוא מגלה בפני את כל התהליך, את כל סוד היצירה, ואני רק הולך ונבוך. מדי פעם, הוא מסתובב באכזריות, ומשתף אותי. הנה-הנה, אתה רואה. כאן, בדיוק כאן, אפשר קצת לטרחן בפרטים. עוד עמוד אחד בדיוק, זה כבר אסור. ואז, פשוט נפתיע עם נתון חדש. מיד אחריו, נעתיק. אתה רואה?

אז כן אדון צרפתי. 320 עמודים ניסית ללמד אותי. בסופם למדתי הרבה דברים. למדתי שאין עונג בלי קנאה עצומה. ולמדתי שגם אחרי עשרות ספרי שואה, עוד אפשר לקרוא משהו שיפיל אותי לגמרי, שירחיב את תודעתי, ויגרום לי להשתוקק לעוד ספר שלך. ובלי לדבר אני יודע שיקח לי עוד הרבה-הרבה זמן עד שאשפוט על פי מראה עיניים. כזאת תחושה של אין-אונים כבר לא חשתי מזמן.

» ביקורות נוספות של מתלמד
» ביקורות נוספות על HHhH - המוח של הימלר עטיפה חדשה