אני, אוטובוסים וספרים לא הולכים ביחד.
זה התחיל בכיתה ב', כשקראתי הארי פוטר 3 בנסיעה חזור מבית-ספר, שקעתי עמוק בתוכו וכמעט הגעתי עם הנהג הזועם ל תחנת אגד.
אחר כך התחילו הבחילות בנסיעות, השלב הבא היה ספרים שנאבדו/נגנבו/נהרסו באוטובוס, ואחרי מקרים רבים- שהחמור בהם היה ספר ממש מעניין שגרם לי לפספס אוטובוס לריאיון קבלה לתיכון- הבנתי שזה פשוט לא הולך ביחד.
אז הייתי צריכה לדעת, כשקניתי את הספר במבצע עם "אני מספר 4" וחזרתי הביתה, שהספר הכל-כך-מעולה-וגאוני-וסוחף-ומדהים הזה יגרום לי לעלות בטעות על האוטובוס הלא נכון, וככה במקום להגיע הביתה עשיתי עיקוף שלם והגעתי לתחנה המרכזית.
אבל יודעים מה? הספר היה כל-כך-מעולה-וגאוני-וסוחף-ומדהים, שלא היה לי אכפת, ורק חשבתי שככה יהיה לי יותר זמן לקרוא את הספר בלי שהאחים שלי יפריעו לי. [נכון שאני אחות טובה?]
אז איפה הייתי?
אה, כן. זוכרים את הביקורת שלי מהמשתמש הישן על הספר הראשון? מבולבלת אך מהללת?
טוב, עכשיו אין שום היסוס.
זה ספר כל כך גאוניייייייייייי!!!!!

הספר פשוט מדהים [כן, אני חוזרת על עצמי, וזה מעצבן, אבל יש לי מסור חשמלי ביד אז אתם תשתקו].
קודם כל, העטיפה יפהפייה ומחרידה בו זמנית והוציאה ממני כמה מהציורים היותר-מטרידים ומשחררים שציירתי אי פעם.
וזה שכמה מבוגרים אמרו לי שהיא נוראית, זה כנראה סימן טוב ;).
והעלילה- הוא כתוב כל כך מיוחד וסוחף, בסגנון שקצת מזכיר את "המקר המוזר של הכלב בשעת לילה", אבל הרבהההה יותר טוב.
נכון, זה כן כתוב בצורה קצת מבולבלת ולא מובנת ומסובכת, אבל שווה כל רגע.
ואיך הייתי מאושרת כשהראו את נקודת המבט של ויולה במקביל לזו של טוד.
ועכשיו- נכנסים לקישקעס.

טוב, כבר נאמר שזה לא ספר קל. ליתר דיוק, הוא מרסק, שובר, קורע אותך לגזרים, גורם לך לבכות ולצחוק ולאהוב ולשנוא, מטלטל לך את כל הסדרים במוח על טוב, רע ומכוער. אני זוכרת שישבתי כל הזמן דרוכה מרוב מתח, נקרעת בין רצונות לבכות ולחנוק את הסופר או דמויות מסוימות לבין דחפים מטרידים לדלג ברחובות מרוב אושר מהגאוניות של הספר.
אבל הספר קשה. הוא מתאר מציאות אכזרית עד מוות, כואבת, שאין בה טוב ורע. יש גרוע וגרוע יותר, ואי אפשר לדעת מי הוא מי.
שם אתה מיטלטל בין הצורך לרצות כדי לשרוד, ובין להישאר עצמך. ואיפה עובר הגבול הדקיק הזה?
איפה אתה צריך לעצור ולצעוק? ומה אז אתה עושה, כשכולם רוצים שתהיה בצידם או שתהיה מת?
ואיך בכלל מתחילים לחשוב, כשאתה בכלל לא יודע למה אתה כל כך חשוב לכולם?
כן, הזדהיתי עם הדמויות עד כדי כך.
הספר גם מזעזע ואכזרי מאוד בקטעים מסוימים [טוב, בואו נודה באמת- ברוב הספר], אבל לא בצורה חסרת אמינות. כל פרט שם אמיתי עד כאב, לפחות בראש שלך.
זאת אומרת, אם אתה עדיין מצליח לחשוב.

אז במה לסיים? אם אתם רוצים ספר שיטלטל אתכם בכל מובן אפשרי, שתרגישו כאילו כרגע ירדתם מרכבת הרים מטורפת- רוצו לקרוא.

או בקיצור, כדי להציל את עליבותה של הביקורת, אני אצטט את אחד הציטוטים האהובים עליי מאת דמבלדור, שלדעתי מסכם את הספר:
"לפני שנפתח בסעודה, הייתי רוצה להגיד כמה מלים ואלו הן: פטפוטים! בלאבוש! קוקו! שפיץ!"

-"כולנו נופלים אבל זה לא מה שחשוב.
מה שחשוב זה לקום אחר כך."-



כשאני קוראת את הספרים של "כאוס מהלך", אני חושבת על הרבה דברים.
אחד מהם זה איך הייתי שורדת בעולם עם "רעש"-מחשבות של כל הגברים שכולם שומעים ולא יכולים להפסיק.
למרות שאני , כמו שאמרתי, לא הייתי נפגעת מזה אישית.
המחשבות שלי, המחשבות הפרטיות ביותר שלי והזיכרונות שלי, לא היו מוצגים לכולם כי אני בת.
אבל הייתי שומעת את המחשבות של הגברים סביבי.
הייתי שומעת את המחשבות של אבא שלי, של אח שלי, של הדודים שלי ובני הדודים, החברים שלי והילדים מהכיתה שלי.
אומנם הרעש שלהם היה אולי פחות תוקפני ודרמטי מזה שיש בכאוס מהלך, אבל הוא היה עדין רעש.
מחשבות בלתי פוסקות.

תעביר את זה
הוא מכוער
למה היא בוהה בי?
רעש
מתי נצא מכאן?
אני חייב לומר לה את זה
למה הם אף פעם לא מקשיבים לי?
שאל
האם אצליח?
די!
למה זה קורה לי?
כל כך חם פה
שאל


שקט ושאל!



רעש בסגנון הזה, עמוק יותר ועמוק פחות, אבל עדין רעש.
ואני תוהה איך אני הייתי אם הייתי שומעת את זה.
ואז מבינה.
מבינה
שבעצם אני איכשהו, בתת המודע שלי, חיה ברעש כזה.
כולנו חיים.

הרעש שיצר נס בטרילוגיה הזו הוא בעצם הקצנה של בעולם שלנו, לחברה הוירטואלית שלנו.
אנחנו מוצפים בהמון מידע, המון-המון-המון מידע.
המידע שלנו חשוף בפני אנשים רבים בעולם.
אבל בעולם שלנו אפשר להתחמק מהרעש והוא פרטי יותר.
וההקצנה שלו כאן היתה השאלה: מה היה קורה אם לא היה אפשרי להתחמק מהרעש? שמידע הפרטי של כולם נמצא סביבנו ונמצא בכל מקום? ומה היה קורה אם היינו חולקים את כל הסודות הפרטיים שלנו, המחשבות שלנו, עם כל העולם?
ומה קורה לנער/ה מתבגר/ת שלפי טענת כולם הוא גיל שמעוד טעון "רגשית", צריך לחיות ככה כל יום ויום ולחשוף הכל עם העולם? כל דבר ודבר?

כן, מכאן בא הרעש. זה היה הרעיון המקורי.
וגיליתי שצדקתי אחרי שקראתי כמה ראיונות שלו, זו היתה המחשבה המקורית שלו.
אני חושבת שההקצנה הזו היא אומנם מוקצנת לחלוטין אבל היא מעולה ומשקפת הרבה על העולם שלנו.
בכלל, הספרים של כאוס מהלך מסבירים על התבגרות של בני נוער בעולם חסר רגש.
"בעולם כהה חושים, היכולת להרגיש היא מתנה נדירה"כתוב בכריכה האחורית של הספר ובמהלך הספר נמצא גם.
וזה בהחלט מתאר את העולם של כאוס מהלך.
אולי גם את שלנו בעתיד, בהשערה פרועה ביותר.




הרעש.
הרעש שלא מוכן לעזוב אותך ולהירגע ממך.
ויש בו כל כך הרבה שאלים אבל אין שקט חוץ מאצל הנשים.
יש רק מלחמה בלתי נגמרת ששואבת אותנו.


הייבן, עיר המפלט שאליה גיבורנו ,טוד ויולה, רצו אליה כדי לקבל מפלט-נכבשה.
ראש העיר פרנטיס (שלא יקרא כך יותר בפי הרבה מהאנשים) שולט בהייבן (שגם לא תיקרא כך בפי הרבה אנשים יותר).
ומכל הדבר הזה, טוד וויולה מתפצלים ומופרדים על ידי כולם ועומדים בראש המתרס, אחד נגד השני.
אחד נגד השני במלחמה.
נשים מול גברים.
שקט מול שאל.



בספר הזה אומנם אין את אהרון-אחד הנבלים של הספר הקודם (לטובה ולרעה יחד כי הוא היה נבל ממש קריפי, כלומר טוב) ואין את מנצ'י (אני מייבבת כאן. [סתמו]), אבל הספר הזה לא פחות טוב מהקודם.
אולי אפילו מתעלה עליו.
כי אם לספר הקודם בסדרה קראתי אדום, הספר הזה אדום עוד יותר. ארגמני-בורדו.
אדום בוער ושותת שלא מפסיק לדמם, אדום של צער ובדידות, של אי וודאות, של שקט, של שאל, של מלחמה, של אהבה בגידה ושנאה.
אדום שאתה אוחז בידיך ולא מרפה ממנו.

הספר הזה שבר אותי. שוב, עוד יותר מהקודם.
הרגשתי איך הלב שלי מתנפץ לרסיסים כל פעם מחדש.
הוא איבד רסיס אחד עם הספקלים-שלאלו שלא יודעים-זה גזע החייזרים שהיה בכוכב לפני שבני האדם התיישבו בו ולפי מה שאמרו, נכחדו לגמרי (ולא אמשיך יותר כדי לא לעשות קלקלן).
הוא איבד עוד רסיס עם דייבי פרנטיס שפתאום נראה לי כל כך אנושי ומקסים שרק רוצה אהבה ושאביו יהיה גאה בו.
חבל שהוא לא הבין שאביו הוא מפלצת ענקית שגררה אותו לעשות מעשים נפשעים.
הוא איבד עוד רסיס עם טוד.
עוד רסיס עם ויולה.
עוד אחד עם מדי.
ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, עד שהלב שלי נראה כמקבץ קטן של רסיסים שנאבק להישאר יחד.


כל הספר ניסיתי יחד עם טוד ויולה להבין מי האויב.
הספר הזה שיטה בי.
לפעמים תמכתי בגברים ולפעמים בנשים.
ואז זה התהפך עשרה עמודים אחר כך.
ועוד פעם ועוד פעם.
המנהיגים של הצבאות משטים בטוד ויולה בלי הפסקה.
הדמויות כל כך חכמות ואנושיות שוב.
והרע לא לגמרי רע, הוא רק מאמין במה שטוב לטענתו.
והטוב רק מנסה להישאר בחיים.

וזו עוד סיבה שאני אוהבת את הספר הזה, כמו שאני אומרת לכל אחד-הוא אנושי.


בכריכה רואים פנים של ילדה, כלומר ויולה, נשברים לאט לאט כמו חרס ועליהם חרוטות מילים שחלקן גלויות וחלקן לא ברורות לגמרי.
והפנים שלי שאומנם נראות אחרת לגמרי מזו של הכריכה בטח נראו ככה במהלך הספר ואחרי שקראתי אותו.
שבורות, מרוסקות, שואלות.
ודווקא זה היה נחמד להיות מרוסקת כל כך.


השקט והשאל, הספר השני של סדרת "כאוס מהלך", הספר הראשון של 400+ עמודים שקראתי תוך יומיים (אתם מוזמנים לצחוק עלי) והיה אחד הספרים הכי טובים שקראתי, מומלץ מאוד (כבר זה היה ברור מלפני הפסיק, אבל עדין).
אז לכו לקרוא אותו.
ותישאבו בשאל ואי שקט בלתי נפסק.
ובמלחמה על הרגש, האמת, האהבה והכאב.
המלחמה הגדולה.
המלחמה שאיכשהו, עד כמה שזה נשמע רע, נהניתי לקרוא עליה.



-"מלחמה היא רק הרס. אין ניצולים במלחמה.
אף אחד לא יוצא בלי פגע, גם אלו שנשארו בחיים."-




*הערות-
ביקורת זו נכתבה לכבוד הספר השלישי שיצא אחרי שלוש שנים של ציפייה ואני במהלך קריאתו. הידד!
מצטערת על הביקורת הלא מוגבשת בעליל.
ו"הסתמו" שאמרתי שם איפשהו זה משהו מהספר, לא משהו אישי נגדכם. רק רציתי להרגיש טוב עם עצמי אז אמרתי.

"אתה יודע שקראת ספר טוב כשאתה מעביר את הדף האחרון ומרגיש קצת כאילו איבדת חבר."(פול סוויני)

אתם מכיריפ את ההרגשה הזאת?לקרוא ספר כזה, שאתם באמת מבינים אותו? שאתם לא יכולים להפסיק להפסיק לחשוב עליו? שבכל רגע בחיים אתם רועים משמעויות ממנו מגיעות אליכם? כאילו הספר הוא זה שקורא אתכם, ולא אתם אותו?
לי זה קרא עם הסדרה הזאת
אני חייב להודות, זה לא הגיע מייד.הספר הראשון בסדרה, החור שברעש, הגיע אליי כאחד מ"ספרי אמא" מסוג הספרים האלה שההורים שלך ממליצים עליהם ומגלים כשעמום מוחלט או כבלתי מובנים בעליל. זה מה שחשבתי בהתחלה.
אבל אז הגיע יום אחד שיינו צריכים להגיש עבודה על ספר.ולמרבה ההפתעה, באותו רגע לא היה אחד בהישג יד. החלטתי לקחת את הסיכון שבמוות איטי וכואב משעמום ולנסות את הספר.בתהחלה זה לא היה קל.לא בהכרח קל להתחבר לסגנון הזה. הוא מעיק, וכבד, ומלא באמירות קשות שלא תמיד אתה מבין.
אבל זה קרה.
אני לא יודע איך נוצר החיבור, או מתי, אבל זה פשוט קרה.הבנתי את הסיפור ואת העלילה, העומס שמקודם היה כבד הפך להיות פתאום טבעי, כמו החתיכה האחרונה של הפאזל.
הספר הראשון היה כמו נהר גועש. חזק, מהיר, שוצף.הוא לא עז אותך לרגע, והמשיך להנחית עליך מהלומות, כל אחת שונה מקודמתה.הוא ריסק אותך וקרע אותך לגזרים.אבל זה היה כדי שתאסוף את עצמך, חזק יותר. הספר הראשון היה על ההתבגרות.
"אני חושב שאולי כולם נופלים, אבל אני לא חושב שזה השאל.השאל הוא אם אחר כך קמים"
הספר השני לא ככה. אבל זה מה שיפה. הספרים לא אותו דבר כל אחד שונה ומדהים בדרכו שלו, ואני חייב להודות שבספר השני נס התעלה את עצמו.
הספר השני הוא על שאלה. שאלה אחת ויחידה.למה?
למה אחנו שונאים?למה אנחנו נלחמים? למה אנחנו לא מקבלים את האחר, את השונה?
ועל זה הספר. על העולם הבוגר, המכוער. עולם שבו אין אשליות. בתוך העולם הזה טוד וויולה מנסים לשרוד וגם למצוא את התשובה.
הספר מדבר על אנושיות. על הדרך שבה אתה מגדיר את עצמך. על המחשבה "אני עושה את מה שטוב, שצודק.אני בצד של הטובים." אבל בעצם, מה באמת מבדיל אותנו מהאחרים. האם אנחנו באמת יותר טובים? ואם כן, מה נסכים להקריב למען המטרה שלנו?מה אנחנו מוכנים לעשות? האם נסכים למות למענה?
האם נסכים להרוג?
הספר הזה מדבר על כל זה ועל הרבה יותר. זה ספר מדהים. כתוב בצורה יפהפייה ויוצאת דופן. הוא משאיר לך מקום לחשוב, אבל עדיין משאיר אותך חסר נשימה. הספר הזה נכנס לתוכי ועשה שם בלגן ענקי. אבל כשמסתכלים טוב טוב, אפשר למצוא סדר בבלגן.
עכשיו, הערה קטנה לקוראי האנגלית שבינינו, חפשו את הספר המקורי. אני קראתי אותו במקור באנגלית,ולא יכולתי להניח אותו לרגע.
אני שמח שפגשתי בסדרה הזאת, ומחכה בציפייה ליציאת הספר השני(שגם אותו קראתי באנגלית) כדי שאוכל לכתוב עליו ביקורת.

"למה הילדה הזאת נראית כמו האישה מהפרסומת של 'הכנרת מתייבשת?'" הוא המשפט הראשון שאני שומעת מחברה שלי כשהיא באה לישון אצלי. והאמת היא, זה גם עלה בראש שלי. ובראש של עוד 70% ממדינת ישראל כנראה, שגם הם ראו שוב ושוב את הפרסומת המוזרה של האישה המתקלפת. אווץ'.
אבל אולי הכריכה דווקא מתקשרת לספר, מי יודע?
את הספר לקחתי מהספרייה. אם הייתם רואים איך רצתי אליו כשראיתי אותו מונח שם, בודד, מוכן להילקח ממני על ידי כל אחד שעובר כשהוא ככה מוצג לפני כולם במדף שבקדמת הספרייה, הייתם מבינים איך התרגשתי/התפלצתי. אני חושבת שנראיתי כאילו פטריק נס בכבודו ובעצמו עומד שם בספרייה, ואומר לי שהוא החליט רשמית לעבור לגור בישראל. טוב, לא נראיתי עד כדי כך מאושרת, אבל אתם מבינים את העיקרון. עיניים נוצצות, מבט מטומטם, וידיים מושטות קדימה אל האוצר. חברה שלי באה איתי. אני חוששת שהיא לעולם לא תבוא איתי יותר לספרייה. אוף?
אחרי שאני חוזרת הביתה עם שלל של השקט והשאל, האימפריה האחרונה, על כנפי מלאך (=.=) ומלאך מכני (כן, ספרים חדשים הגיעו לאחרונה לספריה. אם לא יכולים לתאר איך אני מאושרת בימים אלה) ומסיימת מהר את ניקולס פלמל 6, אני מתיישבת לקרוא את הספר. אחרי כל החיוכים, הכעס, והדמעות, כן, הדמעות (ואני אצטט את טוד היקר שלנו- סתמו!) יש לי מילה אחת להגיד על הספר הזה, שמוזכרת גם בביקורת לספר הקודם.
וואו!
בעצם, לא וואו אחד. תדמיינו המון וואוים (איך לעזאזל אומרים וואו ברבים?!) אחד ליד השני, על פני כל מגדל אייפל. אז מה אני אכתוב על הספר המדהים הזה? את התקציר תוכלו לקרוא לבד, אז אחסוך אותו מכם. ואת מי שקרא את הספר הראשון התקציר גם בכלל לא יעניין, כי הוא ידע שהוא יקרא את הספר בכל מקרה. וכל השאר, התנגדו לעצלנות ופתחו את סימניה על העמוד של הספר! זה לא כל כך קשה!
העלילה-
העלילה מרגשת, סוחפת. טוד וויולה מסתבכים עוד יותר מהספר הראשון, מתבגרים, ואולי בספר הבא יהיה סוף סוף ניצוץ רומנטיקה? (בבקשה פטריק, לא קיטשי מדי, סומכים עלייך!) סיימתי לקרוא את הספר בלילה, כשהדמעות עוד מתייבשות לי על הלחיים. אני לא מבינה איך פטריק שולט ככה במחשבות, ברגשות ובתחושות שלי. יכולתי להזדהות עם טוד וויולה, וחרדתי לגורלם כל-כך. ראש העיר לא מפסיק לשטות בהם (והאמת היא, שגם בי), ומטיל בנו אימה לאורך כל הספר. לעולם לא אבין מאיפה מגיע כל האומץ שלהם. הקשר ביניהם עולה על כל דבר בעולם, ביחד הם מעניקים אחד לשני כוח, ונאמנות זו לא מילה בשביל לתאר מה שיש ביניהם. זה הרבה יותר מנאמנות.
דמויות-
ראש העיר נוראי. אני שונאת אותו. הוא מתחזק מאוד במשך הספר, והופך אכזרי מרגע לרגע, אבל הוא מתנהג כתמים. אררררגגג. אף פעם תדעו אם הפעם הוא נחמד לטוד באמת, או ממניע מסוים. האם הוא באמת רוצה שיהיה הבן שלו? או שזה מהלך טקטי חשוב? מבלבל.
דייבי מקבל עומק, והבנתי, ואפילו- לא תאמינו- תחזיקו חזק בכיסא- הזדהיתי איתו. בספר הקודם כל אחד מהקוראים רצה להפיל אותו מהסוס. בספר הזה, הוא מפיל אותנו. מהמיטה/כיסא/כל מה שאנחנו קוראים עליו ספרים. לאט לאט, אנו מגלים את האישיות האמיתית שלו. והיא יותר מיוחדת ממה שחשבנו. יש בו נאמנות, ורגשות. הוא רוצה שאביו יתגאה בו סוף סוף, מה שגורם לו לעשות דברים מרושעים, אבל בתכלס- הוא ילד טוב. בסופו של דבר הוא הזכיר לי פינצ'ר. סתמו!
ועכשיו, איך אפשר בלי.
ספוילר

דייבי שלנו מת!!!! מי שקורא את זה בטח כבר קרא את השקט והשאל, ומבין למה זה כל כך עצוב. הוא הפך להיות הרבה יותר נחמד, ואפילו ממש התחלתי לחבב אותו. ראש העיר האכזר הרג את הבן היחיד שלו. רציתי לתת לו כזאת סטירה שהוא לא ישכח כל חייו. הוא אפילו סירב להרוג את טוד, והתייחס אליו כאחיו. הו, זה כל כך מתוק. למה, פרנטיס, למה?!
סוף ספוילר מספיק ברור, פולו?
אני מצטערת לומר שלי עצבן אותי. אבל זה בטח סתם בגלל שהוא בערך מתחרה על הלב של ויולה עם טוד, ואני שונאת-שונאת משולשי אהבה. אבל זה לא ככה, בגלל שהתחרות ביניהם חסרת סיכוי. סליחה, לי. זה לא אישי נגדך!
המרפאה קויל מוזרה. חה, לא ציפיתם לזה, הא? אבל היא באמת מבלבלת אותי. מתנגדת לראש העיר (בעצם, הנשיא) אבל גם קצת דומה לו. ~מרימה גבה~ (כן, אני יודעת להרים גבה! וגם להזיז את האוזניים! עכשיו אתם בטח מרימים גבה, לא?) יש לה מניע אחד ברור- להרוג את פרנטיס. ואני חושבת שהיא תעשה הכול בשביל זה.
הכתיבה בדיוק כמו העלילה. גם כן מושלמת. הפעם אנחנו גם קוראים מנקודת מבטה של ויולה, ולא רק של טוד, ואני חושבת שזה מוסיף עוד יותר עניין לסיפור. פתאום אנחנו גם יודעים את מחשבותיה של 'הדממה'. הכתיבה משתנה בהתאם לדמויות. כשתקראו את הספר, שימו לב איך הכתיבה של ויולה מתבצעת בקצת יותר רכות ועדינות.
כנראה שהכריכה כן מתאימה אחרי הכל. טוד וויולה באמת נשברים. אבל גם מתאחים.
כל כך הרבה משמעות. ~התייפחות~
אין לי יותר מה לכתוב. אני מאמינה שמי שקרא את החור שברעש בכל מקרה יקרא את הספר, לא משנה מה אקליד, כי הוא כל כך יפהפה. תקראו, ואם תצטערו (מה שלא יקרה כמובן) צאו מביתכם. פנו ימינה ולכו ישר וישר. פנו שמאלה. אתם רואים את השלט הענק הזה שם, "בית משוגעים"? תיכנסו. הוא יתאים לכם.

פיירי :-)

בכל שנה בערב חנוכה בקיבוץ, מקריאים לפני הדלקת כל נר טקסט קצר. "נר זה מוקדש ליוסי נחום, על שמנהל את המוזיאון... נר זה לזכרה של חנה נוברו, שהייתה מנהלת חדר האוכל שנים רבות..." ואז יש כמה ריקודים, של ילדות מכיתה א' עד ב', ואחר כך הריקודים של ה-"גדולים", תנועות יותר מהירות ואורות נוצצים, ולבסוף שירה מייאשת על גבול האופרה של שירי חנוכה באופן דרמטי להחריד.
אז בסופו של דבר, רוב האנשים שבאים לאירוע, באים בשביל הסופגניות והסיידר תפוחים החם שמגיעים אחר כך.
אבל אחד החלקים החשובים בטקס הזה, הוא תגובתו של הקהל. תמיד, אבל תמיד נשמעת צעקה באמצע הקראה של קטע קצר: "לא שומעים!" בקול צורמני וחורק, ומיד אחר כך, כמו להקת תוכים שמחקה בן אדם, מגיעה ההמולה: "לא שומעים, תדליקו את המיקרופון, דברו יותר חזק, לא שומעיםםםםם!!!" למרות שיותר מחצי מהם כן שמעו, אבל אתם מכירים את הקיבוצניקים האלה, אין דבר שחולף על פניהם בלי התייחסות, לא משנה מה דעתם בנוגע לזה.

***

השקט והשאל נפתח פחות או יותר מיד אחרי סיומו של החור שברעש.
אנחנו פוגשים את טוד, ששבור ומבולבל, בשבי, אצל ראש העיר.
ההתחלה מאוד איטית, לוקח הרבה זמן עד שהעלילה מתחילה להתגלגל והספר מתחיל לזרום.
הפעם לא רק טוד הוא זה שמספר, אלא גם ויולה, מה שיוצר מתח רב, למרות שלעיתים קצת מבלבל.
הספר עוסק בנושא חשוב מאוד. אמנם בעקיפין, לא כל העלילה עוסקת בזה, אבל חלק רחב מהספר דן בקושי להרוג, איך על פי כמה דעות שונות, או כמה אמירות מסוימות (ולא, הפעם אני לא מדבר על "לא שומעיםםםם!") יכולה להיווצר מלחמה.
ואני רוצה לשאול אתכם:
על מה אנשים מתים?
למה יש כל כך הרבה קורבנות בגלל שתי ממשלות שלא מוצאות שום פיתרון?
למה אנחנו צריכים את כל זה?
בשביל מה?
כן, אני יודע.
אין תשובה על השאלה הזאת.
אבל אני חושב שאסיים את הביקורת הזאת כאן, פתוחה למחשבה.

סליחה על הביקורת הלא מגובשת.
-אור-

זוכרים את הספר הקודם? מי שקרא צריך לזכור. מי שקרא צריך להרגיש רעידה או להפסיד פעימה כשטרילוגיית ״כאוס מהלך״ עולה כנושא שיחה.
האמת שאני זוכרת, אני זוכרת את הספר הראשון, הסערה שגאתה בתוכי כשעיני חלפו על המילים הקשות ובטני התהפכה שוב ושוב. אני זוכרת את הדמעות, והעצב, והקושי של הדמויות. אני זוכרת את הרצון הלא מוגשם שלי להקיא גם אם הייתי צריכה לחנוק את עצמי בשביל זה, ואני זוכרת עוד יותר את כל הכאב שמחץ את הלב שלי וריסק אותו לחתיכות.
אני כרגע עוד מתאוששת מכאבי הבטן שחלפו בי כל ה 490 עמודים, ומנסה למנוע מעצמי לבכות - היום הזה לא היה מושלם (בלשון המעטה), אבל זה לא מה שקרה לי היום, זה הספר.

קשה לי לנשום, ארבעה ימים ברצף שאני קוראת והצלחתי לסיים את שני ספרי הפנטזיה הכי טובים שקראתי בזמן האחרון, ושניהם בהחלט יכנסו לעשרת הגדולים שלי.

פחדתי לקרוא את הספר הזה, לא ציפיתי למשהו שיגרום לי לפול מהכיסא, האמת שפחדתי שהספר יגרום לי לרצות ליפול מרצוני כשאראה כמה גרוע הוא יהיה.
הפלא והפלא, פנטזיה אמיתית לא נופלת במבחן.
הספר מתחיל נכון, ממשיך נכון, ומסתיים עוד יותר נכון. תוך כדי קורע את הקורא לחתיכות עוד יותר קטנות מהספר הקודם, אבל זה באמת משנה, כשאתה מרוכז מידי בדמויות המדהימות?

_________________
״השקט והשאל״ נפתח ואנחנו פוגשים בטוד, שבור ומוכה, צורח בפני ראש העיר - הנשיא של ניו פריסטאון, שפעם הייתה הייבן, נכון לעכשיו - שלא יפגע בשערה מראשה.
איפה היא?

מה עשית לה?

אם רק תפגע בה, אני...
טוד מוצא את עצמו מולך כבובה על חוטים, כשהחוט העיקרי עליו הוא מתיצב הוא ויולה. מושכים אותה ממנו, והוא רוצה למצוא אותה יותר מכל.
אבל מי שמזיז את החוטים הוא הנשיא פרנטיס.
וכל עוד הוא שם, טוד וויולה לא יתאחדו.

מצידה האחר של הכף, נקודת המבט של ויולה מתגלה. ויולה נמצאת במרפאה שם מרפאות דואגות לפצעיה הפתוחים, היא בחיים, אבל דואגת מאוד.

הכל מגיע לנקודת רתיחה כאשר לתושבים של ניו פריסטאון התחיל להישבר מהכל; ראש העיר פרנטיס החליט להפריד בין הגברים לנשים ולהתעלל בצורה מחמירה בנשים.
אז מתחיל מרד, וקבוצה הנקראת ״שקט״, המורכבת במיוחד מנשים, וממעט גברים פה ושם, מחליטה לצאת כנגד הנשיא.
במקביל, בצד השני של המאזניים, מתארגנת קבוצה ושמה ״שאל״, וזו מתנהלת על פי פקודותיו של הנשיא פרנטיס.
טוד ו-ויולה מובלים לשני צדדי המתרס, ויש כל כך הרבה דברים שמפרידים ביניהם.
והם יכולים למות כל רגע, כל דקה.
והשעון מתקתק ואנשים מתים, ואין אף אחד שעוצר את הטירוף הזה. אז אולי שני ילדים בני שלוש עשרה יוכלו לעשות משהו כדי לשנות את הכל.
ואולי הם יפלו עם כולם ויתנו למערכת להרוס אותם.

_________________

הספר הזה... וואו. הוא מראה כל כך הרבה כאב, והוא כל כך יפה, ואמיתי.
הוא מראה לך מציאות כואבת ומעצים את הכל ביופי דוקר של הכתיבה שלו; חדה כתער, ואכזרית כמו חיה טורפת וגוועת ברעב. כל הספר רצוף בחנק שמכביד על הקורא ומושך אותו לספר, בצוואר.
הספר הזה כואב, ועצוב, ומצחיק, ויפה, ומכעיס, וזועם, ומרושע, ואכזרי, ואמיתי. הוא כל כך מכעיס.

היום לבית ספר הבאתי אקדח אוויר חדש שאח שלי החליט להביא לי לכבוד יום ההולדת, חברות ביקשו לראות. כשסיימתי ללמוד, אחרי שקראתי חלק נכבד מהספר, הלכתי עם הזעם שהתבוססתי בו במשך שעות אל הגן הקרוב לביתי, טענתי את הרובה ויריתי בכל עצם שהיה בטווח עשרה מטרים מהמקום שבו הייתי.
כשנרגעתי התיישבתי על מדרגה בגן והתחלתי לקרוא, עוברי האורח היו מאוד מבולבלים לראות את הילדה עם הרובה מחליפה את הנשק שלה בספר.
לחלופין החלפתי את הספר באקדח ואת האקדח בספר, היו בי כל כל הרבה עצבים בגלל הספר הזה. אלה עצבים מהסוג הכי מדהים שיש, לא בגלל שהספר גרוע או שהדמות עלובה, אלא בגלל שמכעיס להסתכל ולראות כל כך הרבה כאב ופחות מידי מקלט.
מכעיס לראות איך מתעללים בדמויות האהובות עליך.
מכעיס לראות איך כל כך פחות ברירות נותרות לך.

אולי זה נשמע כאילו הסופר הגזים, אבל לא; הוא פרס במיומנות את כל הרגשות האלו על 490 עמודים, ושבה אותי לגמרי. הוא גרם לי לצחוק, להחמיץ פנים, לחייך, לילל בבכי ולנגב דמעות.
אני אוהבת סופרים כאלה:)
הוא ממש מזכיר לי את ברנדון סנדרסון, הכתיבה של שניהם סוחפת וכואבת. העניין פה הוא שהסופר פטריק 'התעללות-או-נמות' נס, החליט לענות את הקוראים שלו והוא סדיסט מרושע.
בגלל זה סיימתי את הספר בוכה.

הספר הזה מראה צדדים של העולם והתווכחות מושכת; מה עושים כשאין צד נכון?
אז מה בוחרים? לאן הולכים?
אין בספר הזה את הצד האידיאליסטי, הם נוטים לימין ולשמאל ובדרך קיצונית, וממשים את הכל בצורה לא נכונה.
זה רעיון יפהפה. כי לאן שלא תלך, תמיד תעשה את הצעד השגוי. משהו לא נכון תמיד יקרה ומישהו תמיד ינגוד את המחשבות שלך, אנשים ישקרו ויפעלו כדי לשרוד.

ואין לי מושג איפה אני הייתי אם היינו שם באמת, כנראה מתה תחת שלטון פרנטיס כי הוצאתי לחייל עין עם האצבע השלישית שלי.
נו טוב ^^

והעטיפה, הדבר הזה מטריד. ככה קבעו אח ואמא שלי. אבל מטריד בצורה יפה.
אני חושבת שהיא כמו הספר הזה - מטריד אבל יפהפה. יש משהו מטריד בספר הזה, אבל הוא כל כך יפה שזה לא משנה(:

יא חתיכת פטריק נס מזוגזג שכמוך!!!
מה?!?!?!?!
אני... אנ.. אני.. מה?!?!??
הרגת את טוד?!?!?
מה?!?!י
אה, ספוילר?
טוב, נס לא באמת הרג את יואיט (עכשיו אני עם רק שמות משפחה-אתם יכולים לקרוא לי המפקד, או להשאר שבת)
אבל הוא כן הרג את.... תופים תופים- ו-...ספוילר
דייבי!
תרשו לי להיות פרחה לשניונת-
כאילו, מה? אומייגאד!
הלווו! אל תעשו לי את המבט הזה!
הוא אשכרה הרג את דייויד!
אומייגאד!
סיום הפרחוש
אלה שעוד לא קראו את הספר השני, וזכרו את דייב היקר
כמי שירה בויולה המסכנה (שדרך אגב קיבלה טיפול מצוין)
אבל, לא.
הוא השתנה. במקום הדייבי המזוגזג הזה שלמדנו עליו בספר הראשון,
כאן, הוא היה..... חבר.
כלומר, כן, בהתחלה הוא וטוד די הרביצו אחד לדני הכל שנייה, אבל אז....
הוא החזיר לטוד את היומן!
וכן, אני מתכוונת ליומן של אמא שלו. והוא אפילו התנצל.
קבל את זה עולם הספרות!
הבחור הרע פאקינג התנצל!
ווילף!
מה אפשר לומר על איכר זקן ומכוער שנשוי לאישה משוגעת ואף אחד לא מקשיב לו?
רגע, זב לא יצא טוב....
אבל ווילף באמת מדהים!
אני אוהבת את הדיבור החתוך והמהיר שלו, כמו שאני אוהבת את הסתמו של טוד!
ספר פאקינג מעולה, שאתם פחות או יותר תירצחו על ידי מישהי חסרת שם
שלובשת חולצה עם כיתוב ציני אך בכל זאת נכון, שמחזיקה תמיד בהישג יד סכין
מוסווה לעט? (אהמ פרסי ג׳קסון אהמ) אם לא תקראו אץ זה.
*הולכת להקים מחנה ארעי (אהמ ארטמיס פאול תסביך אטלנטיס אהמ) ליד סטימצקי
ומחכה לספר הבא בסדרה שעדיין אין לי מושג איך הוא יראה, ואפילו איך קוראים לו!!*
(סתמו)
נ.ב.
אני:אני אוהבת אותך טוד יואיט!
טוד יואיט: מה? אני בכלל לא קיים!
אני: אז איך אתה מדבר איתי?
טוד יואיט: הלווו! יש לך סכיזופרניה!!
אני; אה נכון....
טוד יואיט: פחח, סכיזופרנים....
ויולה: צודק, נראה לי שלכלבה הזאת שאמרה שהיא אוהבת אותך
יש גם אלצייהאמר.
פרסי ג׳קסון: אלצייהאמר נשמע כמו גרמני מתעטש.
אנבת׳: מוח אצה.
קליירי פרי: הלכתי לצייר משהו... אתה בא ג׳ייס?
ג׳ייס: עזבי, אני הולך להרוג כמה מפלצות. תהני.
קטניס אוורדין: מה אתה ומפלצות שלך, יש לי כמה טציות לחסל.
פיטה מלארק: תיזהרי מותק.
קטניס אוורדין: תפסיק להיות כזה דביק.
קאסיה: הוא לא דביק, הוא רומנטי.
קיי: זה דווקא די דביק קאסיה.
קטניס אוורדין: תודה רבה קיי. אתה מזכיר את גייל...
קאסיה: עוד אחת אומרת שאנחנו העתקה ממשחקי הרעב? פחח
פיטה מלארק: היי, זה לא ככה. זה פשוט... מזכיר.
קטניס אוורדין: תפסיק להלחם בקרבות שלי!
פרסי ג׳קסון: כל דבר בשבילך הוא קרב? את מזכירה לי את קלאריס.
קלאריס: תשתוק אם אתה רוצה את הראש שלך מחובר לצוואר.
טוד יואיט: סתמו! מזוגזגים שכמוכם! הבנו!
ויולה: הוא לא באמת רצה לומר מזוגזגים.
אני: הם יודעים. אפשר לקרוא את זה ברעש שלו.
טוד יואיט: לעזאזל! כולם יכולים לקרוא את הרעש שלי?
כולם: כן.
אני: ברצינות, צאו לי מהראש! כמה חפירות אפשר...

אז בדיוק שנייה לאחר שסיימתי את "החור שברעש" רצתי אל הספרייה ולקחתי את הספר "השקט והשאול".
טוב, אז למרות שנתתי לספר 5 כוכבים אם היה אפשר (אהמ! אהמ! יוצרי סימניה) הייתי נותנת לו רק ארבע וחצי.
למה?
הרבה אומרים שהספר השני היה לא פחות טוב מהראשון ולמרות זאת, בערך בחצי הראשון של הספר, הרגשתי כאילו פטריק נס מאכזב אותי.
נתחיל בכריכה- האמת שהכריכה לא ממש מפריעה לי, למרות שהיא יכולה להלחיץ כמה וכמה אנשים.
חוץ מזה, לאורך כמעט כל הספר ויולה וטוד היינו פרודים ורחוקים אחד מהשני, דבר שאני חייבת להודות, הפריע לי קצת וכן, אני יודעת שזאת כל עלילת הספר וזאת הסיבה למה לעזאזל פטריק נס נתן גם את מחשבותיה של ויולה ובכל זאת.
ועכשיו... לחלק שהפריע לי יותר מכל, ההתנהגות של טוד במשך כל הספר.
בספר הקודם לא היית איזה ילד מיוחד שהוא רגיש לסביבה?!?!?! טוב, נראה שפה זה קצת סותר את כל הקטע הזה כי טוד- מתנהג- כמו- אנ'לא- יודעת- מה!
אבל, כמובן וכמובן וכמובן וכמובן שמספר החלקים שאהבתי בספר מכפיל ומשלש ומרבע (ככה אומרים את זה?) את מספר החלקים שלא אהבתי בסבפר אחרת, למה הייתי נותנת לספר 4 וחצי כוכבים?
נתחיל בזה שאצהיר בפניכם שאני רוצה להצהיר את אהבתי לוילף בפומבי:
'הו וילף, הו וילף, למה אתה לא אמיתי, הו וילף, לה אינך פה איתי, הו וילף!' (הוא לא מת או משהו, אני פשוט מתה על הדמות הזאת).
נמשיך בזה שאצהיר את אהבתי לדייבי בפומבי (וכן, הוא כן הופך לנחמד בספר השני למרות שנראה לי שקראתם את זה כבר בביקורות אחרות)
'הו דייבי, הו דייבי, האם אתה שומע אותי? האם אתה תקשיב לי? עזוב את אביך דייבי, הו דייבי, או שהוא יגרום לך רק דברים רעים *ספויילר (למרות שהוא כבר גרם ועוד איך, בכך שהוא הרג אותך בדם קר! הו דייבי!) סוף ספויילר*, הו דייבי!.
אני מניחה שאתם מעדיפים שאני לא אצהיר את אהבתי לטוד בפומבי כי נדמה לי שכבר חפרתי לכם עם זה, אבל רק בשביל הפרוטוקול, אני ברצינות, באמת ובתמים, דמיינתי ככה את אהובי שיבוא להציל אותי על הסוס הלבן.
אה כן, אכפת לכם אם אביע את שנאתי למישהו? טוב, מה אכפת לי?
אני שונאת אותך י'ראש עיר מזוגזג! (למרות שאני לא אומרת מזוגזג), מה זאת הדו- פרצופיות הזאת?!?! מה זה?!?!?
אה כן, ואני גם אוהבת את ויולה, אבל פשוט היא די גונבת לי את טוד אז.... סתם, אני צוחקת, את יכולה להירגע ויולה (סתמו) אני אוהבת אותך גם, כמעט כמו טוד.

אני מקווה שלא שעממתי אתכם יותר מדי בביקורת הזאת אבל אם אתם קוראים את המשפט הזה, אז זה אומר שלא כל כך!
ואני גם מקווה שלא נראיתי יותר מדי מוזרה עם הצהרות יחסי האהבה/שנאה שלי עם שאר הדמויות.

הקונצנזוס על הספר כאן די הדהים אותי. הספר הראשון היה באמת מרתק, עם זה שהוא ברא עולם חדש, מין מדע בדיוני לא ממש בלתי סביר, שאמנם יש בו חייזרים (הספקלים), אבל הם הרגישו לי כמו החייזרים בסרט "מחוז 9", שהם די אנושיים ומסכנים כאלה. אבל הספר הזה, ממשיך כאילו לתוך אותו סיפור - ככה שמי שלא קרא את הספר הראשון ממש אבוד ואין לו סיכוי להבין מה קרה פה, אבל הוא כל כך מונוטוני ונמרח, ואני משוכנעת שכל הטרילוגיה הזאת התחילה כמשהו שהיה אמור למלא ספר אחד, ובגלל שאף סופר פנטזיה מהתקופה הנוכחית שמכבד את עצמו ורוצה להרוויח משהו לא מסתפק בפחות מטרילוגיה, קיבלנו את המריחה הטיפשית הזאת, מין ספר ביניים ששום דבר ממש לא מתחדש פה, וכל המסתורין שהיה בספר הראשון פשוט נעלם. פייר - התבאסתי. זה לא שאני לא אקרא את הספר הבא כשייצא, בסך הכול גם זה, כמו הספר הקודם, נגמר באמצע המתח, אבל הפסקתי להאמין לו, ואחרי הספר הראשון מדובר בשבילי באכזבה ענקית.