ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

---

הספר ישב על המדף שלי המון זמן וצבר ערימות אבק. בכל מקום נתקלתי באנשים שחילקו לו מחמאות ושיבחו אותו. הם הכריחו אותי לקרוא אותו. הם אמרו שאני חייב ושמדובר על יצירת מופת מיוחדת במינה. הם אמרו שאני אהנה ממנו.
עוד קצת זמן עבר ורק אז קראתי את אשמת הכוכבים.

הייזל חולה בסרטן. אוגאסטוס הבריא מאותה המחלה. הם מתאהבים, בדרכם הכואבת. מתחברים בעקבות דברים משותפים שחוו.
הם בני שש עשרה ושבע עשרה. כל חייהם עוד לפניהם.
אך החיים בשלהם, הסרטן בשלו נוגס בגופם, באהבתם.

לרובנו יש אדם בחיינו שחלה בסרטן. קרוב יותר או קרוב פחות. ואז, קורה מקרה ואותו אדם מבריא. ובכל יום שעובר אנו חיים בשאלת ספק - מה אם זה יחזור?, מה יקרה כשזה יחזור?. ואז, כשעוד בדיקה יוצאת שלילית ואנו נושמים לרווחה - אנו מנסים לשכנע את עצמינו להתגבר על הספק ולחיות את החיים. משתדלים להצליח.

זו הנקודה העיקרית שבאמת אהבתי בספר. הספק ההפכפך שתוקף את הייזל והוריה בכל יום שהם מתעוררים. הספק שמעט נעלם מעיניהם של אוגאסטוס והוריו לאחר שהוא הבריא. ואז חזרתו.

הספר בינוני. קצת נושך, קצץ מלטף. מעט מדי מוכר.

» ביקורות נוספות של חמינה
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים