“פרסומות לא מצליחות לעבוד עלי.
עד שאני כבר מתיישבת אל מול הטלוויזיה, צופה באנטוניו בנדרס המשחק את פבלו פיקאסו, חושבת שהוא עדיין סקסי למדי עם עיניו החומות, אנרגטי, קטן ושחום כמו חטיף אגוזי ומתכננת מהלכים ארוכי טווח לגביו, מתחלפת הסצנה הקריטית בכיכובו בשלל רועש ומגוון של פרסומות.
ביטוחי בריאות, רכבים, תרופות ודגני בוקר. מזללות, מסעדות ומרככי כביסה.
אף אחת מהן לא מפתה אותי, גם לא בתת-מודע. אני הולכת לכיוון המקרר ובוחרת לי קרטיב בטעם דובדבן להצטנן מעט ומקללת בדרך חזרה אל המקלט את כל הפרסומאים, הרעיונאים והבמאים שפתחו בקנוניה נגדי והורסים לי את החיים.
אני קונה כי חסר לי.
לחם, חלב, גבינה.
בגדים ונעליים כי זה משמח אותי כשאני עצובה וקורס ב-מנדרינית שהורדתי לנייד כי השפה מעניינת אותי ונחמד לשנן מילים זרות בארוחת בוקר כשילדיי מביטים בי מתפוצצים מצחוק. לא אקנה משהו שדוחפים לי בכוח עם גבינה מותכת ברקע ופזמונים קליטים.
אינני משתכנעת בקלות, עלי לא עושים קונצים!
אותי לא מצליחים לפתות חוץ מאשר אולי אדם אחד.
סופר שכתביו מוקדשים לנושא אטרקטיבי במיוחד שכולם מנסים בוודאות להתחמק מציפורניו.
המוות.

ליורם קניוק היה חשבון בלתי סגור עם החידלון וזה האחרון, מוזכר ברוב יצירותיו.
הוא אינו נלאה מלכתוב אודותיו. ובין החירופים, הגידופים והיראה קיימת גם הערכה רבה, הערצה כמעט. בשקט-בשקט הוא מוכר לי רעיונות והברקות אודות ההליכה מן העולם, נפלאות האובדן, יתרונות הגסיסה והפסק החיים ואני קונה אותם בסטוקים ומאחסנת בארון שיהיה, לימי שכול וכישלון.
אני מוקסמת מדבריו, מכושפת מהמילים המפתות ולא יכולה שלא להסכים עימו משום שהיה במקום הקרוי "לימבו" ועל אף שזה נשמע כמו כינוי לארטיק מצופה סוכריות ושוקולד מדובר במסדרון חשוך במיוחד, המגשר בין גן העדן לבין הגיהינום.
לו היה קורא אותי כעת, וודאי היה מגחך; דווקא משום שלא האמין באף אחד מפתרונות הדיור הללו אך הלם הקרב שחווה במלחמת תש"ח ומחלת הסרטן שכרסמה בו עד העצם הביאו אותו למסקנות בלתי נמנעות אודות החשיכה שתפקוד כל אחד ואחת מאתנו והוא לא חשש להביט לה בעיניים למרות שהן היו מתות.

"על החיים ועל המוות", שתמיד אמרנו עמוק בלב לפני שקפצנו מהמקפצה הגבוהה בבריכה, קצת לפני שבלענו מאכל מאתגר במיוחד, כשהחלטנו לעשות מעשה שהיה לא חוקי, לא מוסרי או לא מקובל.
המהמנו בלב את המנטרה והלכנו על זה, מה שיהיה – יהיה.
ונשאנו בתוצאות או הצלחנו לחמוק מעונשים אך נשארנו בחיים.
קניוק ביקר בתהומות הללו פעמיים, חווה מיתה וחזר אל החיים וביצירה זו כתב בשטף את ההזיות שחווה כאשר שכב מוטל, במחלקה הסגורה בבית החולים כשהרופאים נלחמים על חייו והאחיות מנקות את שאריותיו והוא איש שבור וזקן ומיותר בעיני עצמו ומתבוסס בחולשתו ועל כן אין לו מה להפסיד והוא יורה בצרורות את מה שיש לו להגיד.
הוא נחות, מעוך ונקלה אך דווקא בסיטואציה הזאת, קו מחשבתו בהיר במיוחד וחזיונותיו הגיוניים: הוא מספר על המלחמה וימי ילדותו, מחלתו ואהבתו הרבה לאשתו, מירנדה.
כשקרבים לקץ הכל הולך ומתבהר ואין צורך להתכסות במסכות.

אני חושבת שמעל לכל, הערכתי מאוד את יושרו. את הכנות שאינה לגמרי מובנת מאליה לכן גם לא הפריע לי אי – הסדר בעלילה, לא היה אכפת לי לקרוא קטעי מחשבות, קרעי זיכרונות כי הכל התחבר לי בסופו של דבר לחיים מרתקים של אדם אחד שלם, שסכינים וכלי נשק, מילים ועלבונות לרוב לא הצליחו לגדוע.

מיועד למי שמסוגל לעמוד בפני מטחים בלתי פוסקים של דם, אש ותמרות עשן.”

“היה לי נורא קשה לקרוא את הספר הזה. פשוטו כמשמעו. התקשיתי אפילו להמשיך להפוך את הדפים.
כדרכו בטבע, מציג קניוק את הדברים באופן ריאליסטי ומוחלט. בלי הסתתרות מאחורי משפטים מעוצבים המתארים את הקונספט של הספר באופן נוח ונעים.
בלי צבעים מיותרים ובלי שטחים אפורים. כאילו, או ליתר דיוק - בדיוק - כמו שהמציאות הינה בכל הנוגע לחיים ומוות - שחורה או לבנה.
או שאתה מהחיים או מהמתים.
וכמו שיר ציני בעל מנגינת כינור נעימה הוא מציג את חווית החולי שלו עצמו - שכמעט הובילה אותו למיתה - באופן קשה.
אבל הקושי הזה והאמת הפשוטה אך עם זאת הכואבת, הם אלה שהופכים את הספר לכל כך טוב.
אני מניח שמילים אלו נשמעות יומרניות, אך כל פעם שאני קורא ספר של יורם קניוק זו המחשבה והתחושה הראשונה שעוברות בי.
חיים כנים, פשוטים ואמתיים.
בלי שטיקים ובלי תפאורה מיותרת.
קשה וטוב.”

“הספר "אם יש אלוהים" , שנגע בחוויה של האישפוז מול המוות, לא היה אמיתי כמו זה (בעיני, ולא הייתי מתחלף עם אף אחד מהם)

הספר אמיתי והסגנון המקוטע משהו, ממש ממש דומה לדבר האמיתי. לא מלוקק, ללא אג'נדות או פילוסופיות או מסקנות ומוסר השכל -

אדם נופל באמצע החיים
ואם הוא קם - הוא ממשיך ללכת”

“על החיים ועל המוות הוא לא ספר קל לקריאה. הוא כתוב בסגנון של זרם התודעה ויש לאהוב סגנון זה כדי להתחבר ואף להבין את הספר. רובו הגדול של הספר עוסק בהזיות של הכותב בזמן שהוא שוכב מחוסר הכרה בבית-חולים ומתנדנד בין החיים למוות. בין לבין ההזיות, קניוק מתאר בדיוק שריגש אותי, את תחושות חוסר האונים של הנתון לחסדי הצוות המטפל בבית-החולים, ההשפלה ואיבוד האנושיות הכרוכים במצבו הבריאותי.

אני התחברתי מאוד, אבל קשה לי להמליץ על הספר, משום שאני חוששת שרבים לא יהיו שותפים לתחושותיי.”