אני מזהירה כבר עכשיו, הביקורת תכיל הרבה ספויילרים שיהרסו לכם את חווית הקריאה, לכן מומלץ רק למי שקרא את הספר/לא אכפת לו מאין-סוף ספויילרים לקרוא את הביקורת הזו.
אז, סיימתי לקרוא את מורדים, הספר השני בטרילוגיית מפוצלים. היאח!
אוקיי, רציתי לעשות עכשיו משהו ושכחתי. אז אני אמשיך לכתוב את הביקורת הזו.
נתחיל מההתחלה, נמשיך לאמצע ונסכם בסוף, ואז נדבר על הדמויות וקצת על הכתיבה, אוקיי? אוקיי. אז ככה, ההתחלה התחילה מעט צולע. כלומר, היא הייתה בסדר גמור, אבל לא הכי מושכת להמשך הקריאה, וטריס קצת קיטשית מידי. הספר גם איבד לחלוטין את מעט התמימות שנותרה לו, אם הספר הקודם עוד נחשב כסוג של "תמים". אז למרות שההתחלה לא הייתה מי-יודע-מה מעניינת, הכתיבה עצמה הייתה טובה, אז אפשר היה להבליג על הקטעים המשעממים ולהמשיך לקרוא. בכמה עשרות (?) העמודים הראשונים היה רגוע, עד שהבוגדים מאומץ לב ואנשי אוריינות הגיעו וטריס, טוביאס, כיילב וסוזן ברחו. עוד אנשי הקרבה עצמית מסכנים נרצחו. אפשר להבין, כי זאת מלחמה. אבל מה הפלג המסכן הזה עשה לך, ורוניקה? למה צריך למחות אותו?!
ואז הם הגיעו למחסן של נטולי הפלג. הו, נהדר. אדוארד הוא חתיכת דמות לא יציבה מבחינה נפשית ופריק נקמני. אוולין היא חתיכת סמרטוט נצלני ודוחה שהופך את טוביאס לסמרטוט מנוצל ואידיוט ודורך עליו בלי שהוא שם לב. אבל אני חייבת להודות, לא היה לי נעים לקרוא על תנאי המחיה של נטולי הפלג. זה היה קשה מידי. כלומר.. אני לא בטוחה איך להסביר, פשוט לא היה לי נעים לקרוא שאנשים (טוב, אלו דמויות, אבל לדעתי הן אנושיות מספיק בשביל להיקרא "אנשים") מגיעים לכזה מצב כי הם לא הצליחו בתהליך המועמדות לפלג/פרשו מהפלג. והפלגים עוד יותר דוחים על שהם נגד לספק להם את התנאים המתאימים, כאילו הם לא יצורים חיים או משהו. והכי עצוב זו הידיעה שגם בעולם האמיתי יש אנשים שאין להם מזון ותנאים מספקים וקורת גג.
מאוחר יותר, טריס וטוביאס מגיעים למפקדה של פלג כנות, (אגב אהבתי את המשפט שבתחילת הספר) ואילו כיילב וסוזן הולכים למחסן אחר של נטולי הפלג המאכלס אנשי הקרבה עצמית ששרדו את ההתקפה. במפקדה טריס וטוביאס עומדים למשפט תחת סרום האמת, וסוף כל סוף טריס מגלה מה כל כך הפריע לה בשבועות האחרונים.. הרצח של וויל. ואז טריס וטוביאס רבו. אני חייבת להגיד שהעובדה שטריס וטוביאס נתקלו בקשיים ביחסים ביניהם היה עוד חלק שנורא אהבתי בספר, מכיוון שאין אף זוג שאין לו בעיות מידי פעם במערכת היחסים שלו, למרות שיש ספרים מסוימים שהזוגיות בהם מושלמת והכל טוב ויפה.
ואז, אחרי כל מיני דברים שאני לא מוצאת טעם לכתוב אותם כאן, בוגדים מאומץ לב פולשים שוב ומחדירים משדר לאנשי פלג כנות, וגם לכמה מאומץ לב. תופסים את המפוצלים, ואריק (רק לי הייתה צמרמורת בכל רגע שקראתי על הטבעות בשפתיים שלו?) חסר הלב יורה בילד מפלג כנות. כן, עוד מוות. כמה מוות בספר אחד? אבל אני בטוחה שבהארי פוטר ואוצרות המוות אני אפרד מעוד דמויות אהובות. בוהו. רגע מה זה קשור עכשיו?!
אז אחרי עוד מוות, עוד בעיות ביחסים בין טריס וטוביאס, והעובדה שג'ק קאנג עומד למכור אותם לפלג אוריינות, אנשי אומץ לב עוזבים וחוזרים בחזרה לבור. ובאיזשהו שלב מסוים שאני לא זוכרת טוביאס, טורי והריסון ממונים למנהיגי אומץ לב. אה, רגע, זה לפני העזיבה ממפקדת כנות. מה שאני לא זוכר זה מתי טוביאס כורת ברית עם נטולי הפלג. (למה, פג, למה.)
ואחרי עוד בלהבליבלודבריםבלהבלהבלה ג'נין (כלומר, ג'חנון, אבל המתרגמים טעו בתרגום שלהם והם כתבו ג'נין כמו איזה עילגים) גורמת לכך שלושה אנשים מאומץ לב (במקרה זה, הקטור, מארלין ועוד איזו ילדה קטנה) יקפצו מהגג. כמעט. קריסטינה מצילה את הילדונת וטריס מצילה דווקא את הקטור, אחיה הקטן של לין, ומארלין מתה. (איך לא, עוד מוות. כאילו דה)
טריס מסגירה את עצמה לפלג אוריינות, טוביאס בא כי בא לו למות איתה, (איזה כיף! מוות! קיטש!) פטר מציל אותה ברגע האחרון ושניהם בורחים יחד עם טוביאס, ועוד כל מיני דברים אבל אני רוצה להגיע כבר לסוף.
והנה הוא הסוף של הספר! מה אני אגיד לכם, בסופו של דבר הסוף היה טוב, למרות שבסוף רציתי לסיים כבר. (רק כי משחקי הרעב נח אצלי במדף וגירה אותי) הוא לא טוב כי הוא היה האפי-אנד, אלא טוב כי הוא סקרן אותי לקראת הספר הבא. אבל מה שלא הצלחתי להבין, זה איך אמנדה ריטר הזו הצליחה לסלק את כל האנשים משיקגו, לבצר אותה ולהכניס לתוכה אנשים מסוימים, ואף אחד לא נקף אצבע או ניסה לפלוש ולראות מה הולך שם. הסבר, ורוניקה? הרגת מלאנת'אלפים דמויות, אבל להסביר משהו קשה לך? גברת? הלו?
אני לא יודעת למה, אבל כשקראתי את המשפט "הקרבה עצמית עד הסוף" התחלתי לחייך כמו מטומטמת.
אז לאחר שסיימנו סקירה כללית של הספר, אתם בטח עייפים מאוד ורוצים שהביקורת תסתיים. אז, אנשים, אתם טועים! זוכרים את התוכניה מתחילת הביקורת? אז אני אזכיר לכם: "..נתחיל מההתחלה, נמשיך לאמצע ונסכם בסוף, ואז נדבר על הדמויות וקצת על הכתיבה, אוקיי?.." וזה אומר שאנחנו סיימנו שלוש חמישיות מהביקורת. אבל היי, תתעודדו, אני מבטיחה לעשות את זה קצר ככל האפשר, טוב?
מה שאני רוצה לציין לטובה זה גם את האנושיות של הדמויות, רק לפני שאבקר בקצרה כל אחת מהן בנפרד. ^^
דמויות: (רק הראשיות, או לפחות אלו שיש לי מה להגיד עליהן)
טריס- הדמות הראשונה שקראתי עליה ושוברת את הסטיגמה של "בלונדיניות יפות אבל טיפשות". (ואני לא כוללת את אנבת' כי היא גם יפה וגם חכמה) אז כן, טריס בלונדינית, אבל היא ממש לא יפה. היא נראית יותר מידי כמו נערה בת 12 שלא סיימה את ההתפתחות הגופנית שלה. אבל היא חכמה. טוב, רוב הזמן היא חכמה, בערך כל רגע שהיא לא מנסה להתאבד. (וזה לא קורה הרבה בספר, למען האמת) אני חייבת להעיר שהיא נעשתה קיטשית בטירוף, כל רגע "טוביאס אני אוהבת אותך" -נשיקנשוק- וכל זה. עד עמוד 100 וקצת הם הספיקו להתנשק חמש פעמים לפחות! מה הולך פה?! ואני לא רוצה להתחיל לספור כמה הם התנשקו בכל הספר. אה, וכשטריס אמרה שהיא חושבת שג'והאנה שונאת אותה? אני מודה שהמחשבה הראשונה שלי הייתה "טוב, מותק, למה את מצפה? אפשר להבין אותה." אבל לא בדיוק התחברתי לג'והאנה עצמה.
טוביאס- הוא נשמה טהורה, אוקיי? הוא בן זוג נפלא. טוב, כמעט נפלא, חוץ מהקטע של האולטימטום. אבל עדיין, הוא נהדר. אי אפשר להכחיש את העובדה שהוא נעשה קצת רכיכה, וכשטריס הבהירה לו שאמו מנצלת אותו (והיא, כמובן, צדקה) הוא קצת איבד את עצמו, אבל הוא עדיין חמוד. וגם הוא לא הכי יפה בעולם!
ג'נין- כמעט לגמרי לא אנושית. היא כמו מכונה, וזה דיי היה מלחיץ. אבל בסופו של דבר טריס שברה אותה, והיא סוף סוף גילתה אנושיות ורגשות.
כיילב- אני התחלתי את הקריאה בידיעה שהוא בוגד. (בוהו ;;) אבל עדיין המשכתי לאהוב אותו, למרות שכמו שמארלין אמרה, הוא היה קצת סיסי.
אוריה- כאב לי עליו. גם מארלין מתה, (אוקיי, בספר הקודם אהבתי אוריה/מארלין, אבל בספר הספציפי איכשהו פחות..) בסוף גם לין מתה, (!!) ובערך מחצית מהספר הוא המשיך לחיות בשקר שאחיו בוגד מנוול. (אה, וגם הק הקטן העז להגיד לו את זה בפרצוף) אבל הוא הדמות היחידה כמעט שהצליחה להצחיק אותי, ואני אוהבת אותו.
זיק- כי אם כבר אוריה, אז גם זיק. (סליחה, אנשים) במילים קצרות (כי אני אוהבת אתכם, קוראים שלי ♥) היה חמוד כל הקטע שלו עם שונה, אפילו שהיא התנהגה כלפיי אוריה כאל בהמה. והיא התנהגה ככה גם כלפיי טריס, אבל לטריס זה מגיע.
פטר- הוא אמור להיות ה"BAD BOY" או משהו כזה, נכון? ואני אמורה בתור קוראת לשנוא אותו, נכון? אז אני לא. לא יודעת למה. איכשהו המשכתי לחבב אותו, למרות שלפעמים הוא היה מעצבן. (מה הקטע שלו? איזה בן אדם עושה משהו בשביל אנשים רק כדי להיפטר מחובות, איזה בן אדם סופר את המעשים שלו ושל אנשים כלפיו כמו נקודות ורואה את המניעים רק כאילו מתוך חובה או מתוך רצון לנצל אותו? הוא אנורמלי. וזה ההפך מנורמלי. בדקתי במילון. אפילו שמשום מה זה מסמן את זה בקו אדום)
קריסטינה- איך את לעזאזל מצליחה תוך כמה עמודים לסלוח לטריס על שהיא רצחה בלי למצמץ אפילו את החבר שלך?!! סלחי לי, זה פשוט לא נראה לי הגיוני. או שלא אהבת את ויל כמוני, או שאת קצת "קוקו" בשכל. אני במקומה הייתי מעיפה את טריס מכל המדרגות.
פרננדו- מוזר שאני מסוגלת להתחבר לדמות משנה כל כך מהר, נכון? אבל בכל זאת. אוף. למה הסופרת הרגה אותו. מה המסכן עשה לך. התחלתי אפילו לדמיין שהוא וקארה יתחתנו ויביאו ילדים חמודים. אוקיי, רגע, רוורס, זה נשמע אידיוטי. אבל! אוף.
הנה לכם, סיימתי עוד חמישית מהביקורת. מה נשאר לנו? אה! הכתיבה! כל הכבוד שאתם זוכרים :)
אני חייבת להסכים פה עם אחת הביקורות הקודמות בכל עניין ה"הואים". כמה. הו. אפשר. לדחוף. בספר. אחד. כמה.
אבל הכתיבה עצמה הייתה מאוד מעניינת ויפה, למרות שהספר היה קיטשי, לפעמים אף עד כדי בחילה. הרבה אקשן ואולי יותר מידי, והייתה לי הרגשה.. לא יודעת, בספרים אחרים זה לא היה ככה, אבל פה הייתה הרגשה של יותר מידי אירועים דחוסים בספר אחד. וזה היה דיי מהיר, המעבר של טריס מהמפקדה של ידידות למחסן של נטולי הפלג למפקדה של כנות למפקדה של אומץ לב למפקדה של אוריינות לרובע של הקרבה עצמית ובחזרה לאוריינות. אה, והיו יותר מידי פרטים לזכור. היו פעמים שקראתי קטע, ואז הייתי צריכה להפסיק לקרוא לכמה שניות כדי להיזכר על מה הדמויות מדברות, והיו פעמיים שלא זכרתי מה הולך אבל המשכתי בקריאה. מה זה אמור להיות?
אבל הספר עצמו היה אנושי, לא יותר מידי מוזר וחסר היגיון ואפשר לסלוח על כל קטע שהיה מעצבן/מיותר.
טוב, סוף ספויילרס אנשים. אני ממליצה לקרוא בחום, על אף שירד כוכב אחד.
משפט סיכום?
היה בטח יותר כיף לכתוב את הביקורת אם היה לי פרינגלס.
