ביקורת ספרותית על חיי נערות ונשים מאת אליס מונרו

---

בדרך כלל אני שונא את השבחים האלו שכתובים על גבי כריכות ספרים.תמיד כתוב שזה הספר הכי טוב שנכתב,שהחיים אחריו לא נראים אותו דבר,שהכותב הוא אחד הכותבים הטובים ביותר ועוד הרבה שבחים כאלו.
בדרך כלל,זה מופרך לחלוטין,ותמיד מרגיש לי מאולץ.במיוחד במקרים בהם חתום על השבח סופר אחר או אדם מפורסם.
במקרה הזה,כתוב על הכריכה הראשית "אחת הסופרות החשובות בדורנו",נאמר ע"י מרגרט אטווד.
בדרך כלל ביקורות כאלו גורמות לי לסלוד מהספר והסופר ששיבח.כי מה אם זה לא נכון?הסופר מכר את יושרתו רק כדי לקבל קצת כסף?
אבל בגלל שמדובר בכלת פרס נובל הטרייה,ובגלל שמרגרט אטווד חביבתי כתבה את הביקורת,החלטתי להתנגד לאינסטינקט הסלידה הבסיסי שלי ובכל זאת לקחת את הספר ולקרוא.
וואלה,היא דווקא צדקה.
עוד לא יצא לי לקרוא ספר של אליס מונרו,רק שמעתי שהיא בדרך כלל כותבת סיפורים קצרים,אז די הופתעתי שמצאתי את עצמי עם רומאן של 250 עמודים.הספר כתוב בצורה כל כך יפה,פשטנית אבל חדת אבחנה.הספר מסופר מנקודת מבטה של דל ג'ורדן,נערה בעיירה שכוחת אל בקנדה.צורת הכתיבה יוצרת משהו אינטימי בקריאה,כמו לקרוא יומן.דל החכמה,חדת האבחנה והיצירתית חיה בסביבה כפרית ומושפעת מהדמויות הנשיות שסביבה-אמה המשכילה שמוכרת אנציקלופדיות,דודותיו של אביה,הדיירת המתגוררת בביתם וכן מחברתה הטובה.כל אחת מהנשים בחייה מלמדת אותה משהו לחיים,אבל גם מעצבות את אישיותה.חיבבתי בעיקר את זוג הדודות,שהזכירו לי במידה מסוימת את סבתא שלי התזזיתית,שלא נחה לרגע.
דל ג'ורדן חווה הכול-אהבות,אכזבות וכל מה שרק אפשר.זה הרגיש לי כמו גרסא מסוימת של התפסן בשדה השיפון,רק בלי הכעסים על החברה (למרות שגם פה יש סוג של ביקורת על החברה רק בצורה אחרת).
אבל הכי חיבבתי את הכתיבה.הכתיבה הייתה כל כך טובה,כל כך אינטימית,עד שלא הצלחתי להבדיל בין הסופרת לגיבורה,והרגשתי כאילו אני לא קורא על חייה של דל,אלא על חייה של אליס מונרו.
בקיצור,מדהים.
אז אליס מונרו,אם במקרה את חברה בסימנייה (וגם יודעת עברית אחרת איך את קוראת את זה?),אנא תכתבי עוד רומאן מדהים כזה!!!
אוצר בלום בים של שעמום ובינוניות.

» ביקורות נוספות של omers
» ביקורות נוספות על חיי נערות ונשים