ביקורת ספרותית על חיי נערות ונשים מאת אליס מונרו
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 17 בפברואר, 2019
ע"י סוריקטה


שמחת חיים או עליצות אי אפשר למצוא אצל אליס מונרו, לא חשוב כמה מחפשים. אבל גם עצב כבד או שברון לב אין שם. היא מכנסת את כל החוויות לאיזה תת ספקטרום שכולל רק רגשות מינוריים וזה עלול היה להיות משעמם להפליא לו היא לא היתה מצליחה לגרום לי לעבור איזה תהליך כיול, ככה שאני אוכל להסתפק בדיוק במנעד הרגשות הזה.

זה לא הקומפורט זון שלי. אני בדרמה. שמחה מתפרצת, יגון מר מעוטר בבכי. יותר שמחה מתפרצת. אבל לא רק בגלל זה אצל אליס מונרו אני תיירת. אני אצלה אישה תיירת. וזה מצריך הסבר.

לכאורה זה לא היה צריך להיות ככה. ברומן הזה, כמו ברבים מהסיפורים שלה, אליס מונרו מתארת התבגרות של נערה בעיירה קטנה (בקנדה, אבל זה לא הדבר הכי חשוב), ילדה שגדלה בבית שבו האבא הוא סוג של נעדר והאמא היא דעתנית, פמיניסטית בלי לקרוא לזה בשם, אתיאיסטית, ליברלית ולגמרי שיפוטית. לרגע לא הפסקתי לזהות שם את אמא שלי ואת העיירה הקטנה שאני גדלתי בה. ובכל זאת הייתי תיירת.

אני לא מסתכלת כמוה על החיים. אני לא חושבת שזה טוב או רע, זה פשוט ככה. אני פחות שמה לב לדקויות, כנראה מקבלת דברים כפשוטם גם כשלא צריך, אני לא תמיד רואה את הקשיים. זה לא מכלה אותם אבל זה מאפשר לי להתעלם מהם. ולה לא. וזה מעניין כי דרך העיניים שלה אני מצליחה לראות את החיים של אחת האחיות שלי או של חלק מהחברות שלי ולהבין מה המשמעות מבחינתן של להיות נשים או בנות או אמהות. ואצלי זה אחרת, אבל כן, זה מאפשר לי להבין.

כל זה, ההבנה, הזיהוי, העדר ההזדהות, מתאפשר כי הכתיבה פנומנלית, בהירה ומנגישה ככה שאת מרגישה שמה שאת קוראת אלה ממש התמונות והמחשבות שמלוות אותן, יד ראשונה, כאילו אין ולא צריך שום אמצעי תיווך.
25 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
סוריקטה (לפני חודש)
תודה רבה, סנטו.
סוריקטה (לפני חודש)
תודה רבה, yaelhar. זה באמת נטול הומור. לגבי מעוף, זה בדיוק כמו אצל רות או קנאוסגורד או כל אחד אחר שרק על עצמו לספר הוא יודע. מצד שני זה כתוב מאד טוב ויש בה כנות ונסיונות בירור שגם עושים את זה מעניין. לא לכל יום, אבל אחת לתקופה.
סוריקטה (לפני חודש)
תודה רבה, רויטל. אני מבינה מה שאת אומרת, אבל לא הרגשתי בהבדל. אולי כי גם כשאני קוראת סיפורים שלה, מפני שאני קוראת אותם כפי שהם ארוזים, ברצף, ובסך הכל זו תמיד היא והעיירה שלה, אני מרגישה שאני קוראת רומן.
סוריקטה (לפני חודש)
תודה רבה, חני. את כל מה שקראתי שלה אהבתי.
סוריקטה (לפני חודש)
מחשבות, המסקנה פשוטה, לא?
סנטו (לפני חודש)
לא אוהב את מונרו, אבל את הביקורת שלך כן.
yaelhar (לפני חודש)
קראתי אחד שלה ואין לי רצון לחזור על החווייה.
לאו דווקא בגלל האיטיות שלא הפריעה לי. אבל חוסר ההומור וחוסר המעוף (כך פירשתי את זה) הפריעו לי מאד
רויטל ק. (לפני חודש)
תיאור נהדר של חוויית הקריאה בספרים של אליס מונרו.
היתה תקופה שקראתי כל ספר שלה שהצלחתי למצוא, בשנים האחרונות יש לי פחות סבלנות.
ספציפית לגבי הספר הזה - פחות אהבתי אותו מאשר את הסיפורים הקצרים שלה, הרגשתי שיש משהו חד ונוגע ללב בתמציתיות שלה, שהולך לאיבוד ברומן.
חני (לפני חודש)
כתבת נפלא. לא חשבתי שתתחברי למונרו. יש בספרים שלה משהו איטי מאוד.
כמו להסתכל מבעד חלון של מכונית שעוברת לאט לאט
בעיירה מנומנמנת. ולדעת שלמרות השקט לכאורה יש המון רגשות מוחבאים איפה שהוא.
מחשבות (לפני חודש)
מונרו משעממת אותי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ