מלכה, מלכה, אליס מונרו, אין עליה!
כוכב זוהר של איכות מזהירה בתוך ים של כתיבה בינונית, רדודה ובנאלית.
כל ספר שלה שאני קוראת עולה על קודמו. אם היא לא מקבלת פרס נובל לספרות אז צריך לשרוף את המועדון, אני רצינית!
לא יאומן שהספר הזה נכתב באונטריו הכפרית שבקנדה ב 1968. הוא כל כך חד, מעודכן וחדשני כאילו נכתב אתמול בניו יורק.

זהו, נפטרתי מכול השבחים, ועכשיו כמה מילים על הספר עצמו.
מונרו לוקחת אותנו לעיירה קטנה בקנדה של שנות ה-40'. לכאורה, מקום רחוק מאיתנו אלפי שנות אור. זהו מקום נבער, קרתני, צר אופקים ודתי מאוד. הסיפור, האוטוביוגראפי למחצה, מהדהד פרטים רבים מהאוטוביוגראפיה של מונרו, "המראה מקאסל רוק" שיצא גם הוא בעברית בשנה שעברה, אם כי נכתב כ 40 שנה לאחר "חיי נערות ונשים", הרומן היחיד שמונרו כתבה.

הסיפור נכתב מנקודת מבטה של מתבגרת בשם דל ג'ורדן. בחורה נבונה ודעתנית, בת דמותה של מונרו עצמה, שגדלה בעיירה דומה בשנות ה-40' בקנדה הכפרית.
ג'ורדן חווה התבגרות, התרחקות מהמשפחה וגיבוש זהותה כאישה וכסופרת. אך המיוחד בסיפור הוא לאו דווקא חוויותיה של דל אלא הכתיבה המשובחת וחודרת הקרביים של מונרו.
מונרו כותבת כמו פתולוג, שמסיר את השכבות החיצוניות של העור, ווחודר לתוך האמת הפנימית של הגוף והנשמה. צריך פשוט לקרוא כדי להבין.

זוהי כתיבה נשית במיטבה, לא כתיבה שטחית וברברנית כמו רבות מהסופרות הישראליות הכותבות עכשיו, אלא כתיבה בהירה, איכותית ונבונה שנותנת מקום לקול הנשי הייחודי. למה שקורה בנבכי נפשה של אישה צעירה ומיוחדת שמחפשת ומוצאת את קולה.
שאפו גדול, גברת מונרו!

שמחת חיים או עליצות אי אפשר למצוא אצל אליס מונרו, לא חשוב כמה מחפשים. אבל גם עצב כבד או שברון לב אין שם. היא מכנסת את כל החוויות לאיזה תת ספקטרום שכולל רק רגשות מינוריים וזה עלול היה להיות משעמם להפליא לו היא לא היתה מצליחה לגרום לי לעבור איזה תהליך כיול, ככה שאני אוכל להסתפק בדיוק במנעד הרגשות הזה.

זה לא הקומפורט זון שלי. אני בדרמה. שמחה מתפרצת, יגון מר מעוטר בבכי. יותר שמחה מתפרצת. אבל לא רק בגלל זה אצל אליס מונרו אני תיירת. אני אצלה אישה תיירת. וזה מצריך הסבר.

לכאורה זה לא היה צריך להיות ככה. ברומן הזה, כמו ברבים מהסיפורים שלה, אליס מונרו מתארת התבגרות של נערה בעיירה קטנה (בקנדה, אבל זה לא הדבר הכי חשוב), ילדה שגדלה בבית שבו האבא הוא סוג של נעדר והאמא היא דעתנית, פמיניסטית בלי לקרוא לזה בשם, אתיאיסטית, ליברלית ולגמרי שיפוטית. לרגע לא הפסקתי לזהות שם את אמא שלי ואת העיירה הקטנה שאני גדלתי בה. ובכל זאת הייתי תיירת.

אני לא מסתכלת כמוה על החיים. אני לא חושבת שזה טוב או רע, זה פשוט ככה. אני פחות שמה לב לדקויות, כנראה מקבלת דברים כפשוטם גם כשלא צריך, אני לא תמיד רואה את הקשיים. זה לא מכלה אותם אבל זה מאפשר לי להתעלם מהם. ולה לא. וזה מעניין כי דרך העיניים שלה אני מצליחה לראות את החיים של אחת האחיות שלי או של חלק מהחברות שלי ולהבין מה המשמעות מבחינתן של להיות נשים או בנות או אמהות. ואצלי זה אחרת, אבל כן, זה מאפשר לי להבין.

כל זה, ההבנה, הזיהוי, העדר ההזדהות, מתאפשר כי הכתיבה פנומנלית, בהירה ומנגישה ככה שאת מרגישה שמה שאת קוראת אלה ממש התמונות והמחשבות שמלוות אותן, יד ראשונה, כאילו אין ולא צריך שום אמצעי תיווך.

מונרו מפליאה שוב ושוב בעוצמת הרגישות הגבוהה שהיא מפגינה בסיפוריה,את הרטט הראשון שבאהבה,את הפלרטוט הראשוני של החיים שגורמים לנו לראות רק מה שאנחנו רוצים לראות וכל השאר הוא לא רלוונטי...את האכזבה כשלא רוצים אותנו ,את הנסיעה עד.. עד.. לקצה כדי למצוא את אותה אחת או אותו אחד שיגרום לנו לאבד את עצמנו קצת מרוב שיכרון חושים.
הספר הוא על עיירה קטנה "דרך המישור" במחוז קטנטן ,הכנסיות פרחו באותם ימים וחיפוש אחר הזרם הנכון להשתייך אליו היה אומר הכל!
הסיפור הוא על יחסים בינו לבינה,על אהבות ראשונות,יותר מכל הסיפור הוא על הטבע האנושי ועל החיים הצבעוניים כפי שמונרו יודעת תמיד לתאר בחן ויופי האופיינים רק לה.
ציטוט נחמד שמגלה טפח קטן מגדולתה של הסופרת.
"נניח שבחלום קפצתם ברצון לתוך בור,וצחקתם כשאנשים זרקו עליכם עשב רך ומדגדג,ואחר כך,כשפיכם ועיניכם היו מכוסים,הבנתם שלמעשה אין זה משחק כלל וכלל,ואם כן אז במשחק הזה נדרש מכם להקבר בחיים.נאבקתי מתחת למיים בדיוק כפי שנאבקים בחלום כזה,בתחושת ייאוש שלא הייתה מיידית,אלא היה עליה לטפס מעלה מבעד לשכבות של ספקנות.ובכל זאת חשבתי שאני נאבקת כל חיי." יש חלקים מעניינים פחות ומעניינים יותר (לכן רק 4 כוכבים) אך הכתיבה מעולה והספר טוב!

לפעמיים צריך מזל להיוולד בתקופה היסטורית ,תרבותית ,חברתית מסוימת,במיוחד אם את בת-אשה .אני שנולדתי במחצית המאה שעברה וגדלתי בצידי התפתחות המהפכה הפמיניסטית ולתוך שיוון זכויות הנשים מבלי לאכול חצץ מדי בנושא -כאשר אני קוראת את הספר הנהדר הזה -אני חשה במזלי ההיסטורי להיוולד בזמן מסוים ,בתרבות מסוימת {מערבית}כילדה ,כאשה וכאדם שיש לו הכלים לחיות באופן שוויוני {מבלי להיכנס כרגע לוויכוח כמה שוויוני ושיש עדיין להלחם כל הזמן על השוויון הזה בחברה הגברית והנשית }.וכל התובנה הזאת שוב עולה בי בעקבות הקריאה בספר .

הספר הזה הנו מעיין רומן חניכה ביוגרפי של המחברת שמבוסס על שמונה סיפורים אשר במרכזם הילדה -דל ג'ורדן שגדלה במחוז אונטוריו שבקנדה בשנות השלושים עד החמישים של המאה שעברה .הסיפורים הללו נעים מתקופת הילדות,דרך תסכולי גיל -ההתבגרות ,ההתוודעות למיניות הגברים ,הנשים ושלה עצמה ועד לכניסתה לאוניברסיטה .

דל ילדה חכמה , אינטליגנטית ,סקרנית לאין קץ לדעת ,לקרוא על דברים ולהרחיב את ידיעותיה באמצעות אנציקלופדיות שאמה מוכרת במרחבי המחוז לחקלאים העניים והבורים ,וכן באהבתה ומשיכתה לקריאת רומנים וספרים קלאסיים אנגליים בעיקר . יחד אם זאת היא אינה חפצה מתנהגת ומרגישה כילדה יוצאת דופן מבחינה אישית וחברתית בבית הספר ומול חבריה וחברותיה . אביה הנו חקלאי קשה יום ,אחיה -ילד ובוגר מחוספס ודיי בור בהתנהגותו , ואמה -היא לדעתי הדמות הכי נהדרת, מסקרנת,והראשית ברומן הזה .אמה הנה אישה שהקדימה את תקופתה . החל בהשקפותיה הדתיות -האגנוסטית חזקה -{ הטוענת כי הבעיה לגבי הוכחת קיומו של האל או ישות אלוהית כלשהי אינה ניתנת לפתרון במהותה, או שאין לבני האדם כלים לשפוט לגביה}. וזאת לאור הדתיות העמוקה שקיימת בתוך משפחתה ,ובעיירה שבה כל תושביה מאמינים אדוקים אם כי מתפצלים לכיתות אמונה נוצריות שונות. והילדה ג'ורדן באיזשהו שלב בחייה כשהיא רוצה להשתייך חברתית היא דבקה באחת הכנסיות הללו למרות שאמה מלגלגת עליה בנושא אבל אינה מונעת ממנה ללכת או לפתח את אמונתה .דרך העיקרון שלאורו מתנהלת אמה: חייה ותן לחיות. מול בעלה ,ילדיה ושתי דודותיה האחרות המנסות ומצליחות לא פעם לבזות וללעוג על התנהלות האם כרעיה ,כעקרת בית שאינה מוצלחת,וכאם שאינה מתנהלת לפי הקודים החברתיים שלהם.הבוז והלעג מופנים גם לילדה ג'ורדן שמתביישת באמה ,מפתחת כלפיה ריחוק,אולם האמביוולנטיות כלפי האם לא נפסקת כי ג'ורדן מבינה בחושיה שאמה והיא נוצקו מאותו דפוס של סקרנות אינטלקטואלית .

עוד פן בהתנהלות האם היא בהערכתה כבר באותה תקופה כי ידע ולימוד זה כוח ,זה מנוף להתפתחות האדם ובטח לגבי בתה. חשיבתה והתנהלותה הנם כל כך חריגים בנוף החברתי של העיירה שמגבירים את חריגותה של האם ,אבל מחלחלים כמי -תהום בתודעת הבת ומעצבים את דמותה לאחר מכן כנערה מתבגרת וכאשה .

הסיפורים אשר מתמקדים בבגרותה של ג'ורדן ובסקרנותה בגילויי המין ,יחס החברה כלפי נושא הבתולים ,אמצעי המניעה {הפרימיטיביים }ומערכות היחסים בין הבנים אופיים והתנהגותם ,הנם סיפורי מראה המנגישים כיצד ,איך ובאיזו
אטמוספירה חברתית וגאוגרפית התנהלו חיי ההבנות המתבגרות הללו ,כיצד הרוב - שהלכו בתלם החברתי שמטרתן להינשא,{איסוף חפציי נדוניה ,מראה חיצוני מוקצן,קיום יחסי -מין מתוך מחשבה /תודעה לגרום לגבר להתחתן עימם בלית ברירה , או בהסתבכות הריונית אשר מביאה אותן להתחתן עם מי שאינו מה שהן ייחלו מלתחילה},והמיעוט שבבנות כמו ג'רדון שאף היא לא חוסכת מעצמה הרפתקאות רומנטיות ומיניות, נשארת בתחושתה הנערה הפרועה ,הלבושה ברישול , השונאת אולמי ריקודים,המבקרת ובזה במחשבותיה את התנהגות הבנים ,אולם יחד עם זאת יודעת כי עליה לאמץ קודי התנהלות כדי לא היות חריגה חברתית.

כשאני עושה השוואה בין ספרה של מונרו לבין זו של אטווד {עין החתול} ,{מונרו יותר מבוגרת ב-8 שנים }אין ספק שמיד בולט המכנה המשותף של המקומות הגאוגרפיים שבהם שתיהן גדלו ,אם כי לא בחפיפה הדוקה .{אטווד נדדה עם משפחתה למחוזות צפון מערב של קנדה ,ומונרו חייתה במחוז אונטוריו } אופיו של הבית שבה גדלו מבחינה אינטלקטואלית, תיאור התקופה החברתית ,המינית בגיל ההתבגרות וההתגבשות לנשים מודעות לעצמן ,למעמדן, לעצמאותן תוך תהליך בלתי- פוסק של התנגשויות,היסוסים ,ומפלות בחייהן כנשים וכאמניות .

הכתיבה בספר קולחת,אינה מעיקה כלל ,אפשר גם ליהנות ממנו כרומן התבגרות ללא עמקות . הספר הזה הנו השני שמונרו פרסמה בחייה הספרותיים יצא ב-1971 כשהיא בת 40 .
הספר במהדורה הזאת תורגם שנית ע"י אורטל אריכה ,התרגום לדעתי טוב ואינו מחבל בספר . כריכתו כמו רוב הכריכות של זב"מ -הנן שטחיות ,וחבל שכך ,לספר הזה מגיע קצת יותר תשומת לב וקיבוע זיכרון הוויזואלי לגביו .

בדרך כלל אני שונא את השבחים האלו שכתובים על גבי כריכות ספרים.תמיד כתוב שזה הספר הכי טוב שנכתב,שהחיים אחריו לא נראים אותו דבר,שהכותב הוא אחד הכותבים הטובים ביותר ועוד הרבה שבחים כאלו.
בדרך כלל,זה מופרך לחלוטין,ותמיד מרגיש לי מאולץ.במיוחד במקרים בהם חתום על השבח סופר אחר או אדם מפורסם.
במקרה הזה,כתוב על הכריכה הראשית "אחת הסופרות החשובות בדורנו",נאמר ע"י מרגרט אטווד.
בדרך כלל ביקורות כאלו גורמות לי לסלוד מהספר והסופר ששיבח.כי מה אם זה לא נכון?הסופר מכר את יושרתו רק כדי לקבל קצת כסף?
אבל בגלל שמדובר בכלת פרס נובל הטרייה,ובגלל שמרגרט אטווד חביבתי כתבה את הביקורת,החלטתי להתנגד לאינסטינקט הסלידה הבסיסי שלי ובכל זאת לקחת את הספר ולקרוא.
וואלה,היא דווקא צדקה.
עוד לא יצא לי לקרוא ספר של אליס מונרו,רק שמעתי שהיא בדרך כלל כותבת סיפורים קצרים,אז די הופתעתי שמצאתי את עצמי עם רומאן של 250 עמודים.הספר כתוב בצורה כל כך יפה,פשטנית אבל חדת אבחנה.הספר מסופר מנקודת מבטה של דל ג'ורדן,נערה בעיירה שכוחת אל בקנדה.צורת הכתיבה יוצרת משהו אינטימי בקריאה,כמו לקרוא יומן.דל החכמה,חדת האבחנה והיצירתית חיה בסביבה כפרית ומושפעת מהדמויות הנשיות שסביבה-אמה המשכילה שמוכרת אנציקלופדיות,דודותיו של אביה,הדיירת המתגוררת בביתם וכן מחברתה הטובה.כל אחת מהנשים בחייה מלמדת אותה משהו לחיים,אבל גם מעצבות את אישיותה.חיבבתי בעיקר את זוג הדודות,שהזכירו לי במידה מסוימת את סבתא שלי התזזיתית,שלא נחה לרגע.
דל ג'ורדן חווה הכול-אהבות,אכזבות וכל מה שרק אפשר.זה הרגיש לי כמו גרסא מסוימת של התפסן בשדה השיפון,רק בלי הכעסים על החברה (למרות שגם פה יש סוג של ביקורת על החברה רק בצורה אחרת).
אבל הכי חיבבתי את הכתיבה.הכתיבה הייתה כל כך טובה,כל כך אינטימית,עד שלא הצלחתי להבדיל בין הסופרת לגיבורה,והרגשתי כאילו אני לא קורא על חייה של דל,אלא על חייה של אליס מונרו.
בקיצור,מדהים.
אז אליס מונרו,אם במקרה את חברה בסימנייה (וגם יודעת עברית אחרת איך את קוראת את זה?),אנא תכתבי עוד רומאן מדהים כזה!!!
אוצר בלום בים של שעמום ובינוניות.

"אני חושבת שחייהן של נערות ונשים עומדים להשתנות. כן. אבל השינוי הזה תלוי בנו. עד כה, כל מה שהיה לנשים היה הקשר שלהן עם גברים. זה כל מה שהיה לנו. לא היו לנו חיים משלנו באמת, לא יותר מאשר לבהמות משק. ... אבל אני מקווה שאת - תשתמשי בשכל שלך. תשתמשי בשכל שלך. אל תיתני לדבר להסיח את דעתך. ברגע שאת עושה את הטעות הזאת, לתת לגבר - להסיח את דעתך, חייך לעולם לא יהיו עוד שלך. את תישאי בעול. נשים תמיד נושאות בעול".

אמא של דל ג'ורדן, אתאיסטית, פמיניסטית ועצמאית, מנהלת חיים יוצאי דופן במחוז כפרי באונטריו שאחרי מלחמת העולם השניה, ומתכננת את עתידה של דל, שבזכות חכמתה אמורה לזכות בהשכלה גבוהה ובחיים טובים יותר. בעיני הבת היא קצת מודל לחיקוי וקצת מקור לבושות. דל מתבגרת, חוקרת את הדת, מביטה במוות, מתנסה במיניות ובאהבה. זה הכל.

אבל אצל אליס מונרו - כל זה הוא עולם ומלואו. ההתבוננות, התחושות, הדקויות, ההרהורים - כל אלה תופסים את מרכז הבמה ומעוררים זכרונות חבויים אצל הקורא - טוב, על מי אנחנו עובדים: על הקוראת. במבט חודר ובלב חומל, מונרו מתארת את הפחדים, הספקות, התשוקות, הכמיהה והגיחוך שבאנושיות. תענוג צרוף.

זוהי החשיפה הראשונה שלי לסופרת אליס מונרו, שהמלצות על ספריה האחרים קראתי כאן באתר. כמו שקרה לי מספר פעמים בזמן האחרון, חיפשתי את ספריה וזהו היחיד שהיה בספריה (ומאחר שאני בדיאטת קניית ספרים, מה שהספריה נותנת זה מה שאני לוקחת).

ככל שהתקדמתי בקריאת הספר, כך הרגשתי יותר שהספר הזה נכתב בשבילי, או יותר נכון, עלי.

פרט למספר עובדות ביוגרפיות שונות- הבדלים הנובעים ממקום, מזמן ומתרבות שונים - הספר הזה עורר בי רמת הזדהות גבוהה אפילו בדקויות הדקות ביותר שלו, והוא בהחלט נכנס לדקויות, מה שבלט לי במיוחד אחרי קריאת 'אל תיגע בזמיר'- שיופיו בפשטותו- בערכיות המוארת שלו.

בגב הכריכה כתוב משהו על האוניברסליות של התיאורים.
קשה לי להאמין. הפנייה של הספר אלי כל כך אישית...
או שאולי כולנו, הנערות והנשים, בעצם עשויות מאותו חומר (אני לא מתכוונת לפחמן), ואני סתם חוטאת ביוהרה.
אין לי דרך לדעת כל עוד נשים ונערות נוספות לא יחוו את דעתן.
אז צאנה וקראנה.

התלהבתי מהתקציר והתאכזבתי לגלות שהוא ממש לא תואם לספר שאני קוראת,כאילו התקציר והספר עצמו הם שני ספרים שונים.ספר משעמם והרגשתי שהוא לא מתקדם לשום מקום ושזה מעיק.לא ממליצה