****
הייתם אוכלים עכברוש?
בנסיבות המתאימות, תרשו לי להמר שכן. כולנו היינו מכניסים לפה כל דבר, ולו המאוס ביותר, כזה שבימים כתיקונם היינו נגעלים שלא לדרוך עליו ברגל יחפה. קוראים לזה הישרדות, ובשביל להשביע את הרצון הזה, הבסיסי, הראשוני, הפרימיטיבי ביותר, היינו עושים כל דבר ואוכלים כל דבר, וגם עכברוש הופך להיות אמצעי, חלבון שיכול להשאיר אותנו בחיים ולו לעוד יום אחד, בין אם אנו שומרי כשרות, איסטניסטים, טבעוניים מחמלה, בעלי מוסר נקי או מצפון מלוכלך. היינו עושים את זה, גם אם היום היינו נשבעים שאין סיכוי בעולם, פשוט מכיוון שהיום אנחנו חיים בשפע מטמטם ועתיר פריווילגיות, שמאפשר לנו להיגעל באנינות פושעת מה"דבש" של הבננה או לדחות מעלינו צלחת בשאט נפש רק כי מצאנו נמלה באורז הבר וזה הבריח לנו את כל התיאבון. השפע הזה מטעה אותנו לחשוב שהוא יהיה כאן תמיד, אבל מתחת לאפידרמיס הדקיק, המתעתע הזה של פינוק שבע חי יצור קדמוני שיעשה הכול בשביל לחיות.
ומה עוד נעשה כדי לשרוד? האם נגנוב, נרמה, נחשוף לאור היום את הפנימיות המקולקלת, החבוייה, המלוכלכת שלנו? או שאולי יעלה בידנו לשמור על צלם אנוש ועל כבודנו העצמי גם בימים קשים, גבוליים מבחינה מוסרית?
בצ'אנגי, מחנה שבויים יפני בזמן מלחמת העולם השניה, נדמה שהכול היטשטש. הפירמידה הידועה של מאסלו נשחקת עד לרכיביה הבסיסיים ביותר, וביקום המבודד הזה נטרפו כל קלפי ההיררכיה החברתית בעולם המתוקן, הרגיל, וכך מוצאים את עצמם יחד טובי לב ורעי-לב, בוגדים ושורדים ווותרנים, אצילי-נפש ושפלי-רוח, ומנסים לייצר במובלעת הגיהנום עלי-אדמות הזה חברה חדשה, שבה ייתכן בהחלט שקצינים נעלים בני מעמדות גבוהים יתגלו לעתים בשיא שפלותם המוסרית, בעוד שחיילים פשוטים ובלתי מלומדים עשויים למסור את נפשם ובלבד שלא יוותרו על צלם האדם שבהם או על הערכים הפשוטים שספגו בילדותם. נדמה שמי ששורד את התופת הבלתי אנושית הזו, חוץ מאלה שהמזל עומד לצדם, הוא דווקא מי שמצליח להסתגל לתנאי החיים האיומים במקום ולעשות מה שצריך כדי לשרוד, אך מבלי לוותר על הגרעין הפנימי של אישיותו או על כבודו העצמי. ג'יימס קלאוול מדגיש מבין השורות שמי שמרמה את עצמו להאמין שמה שהוא עושה זה בסדר כי אין מה לעשות, צריך לשרוד - מגלה בדרך הקשה שנפשו אינה מסוגלת לעמוד במעמסה, והיא קורסת. את הגוף הפיזי אפשר להעביר ייסורים שלא-יתוארו, אך על הנפש יש לשמור מכל משמר ולא להשחית אותה בקלקולים מוסריים. לבוגדים ולשפלים מוסרית אין תקנה, אבל מי שמחזיק בערכים כמו חברות, כבוד או מסירות נפש - הכול נסלח לו, גם אם הוא מרמה, מעגל פינות ואף למטה מכך.
הספר הזה, על לשונו הארכאית והז'רגון הייחודי שמוכר למבוגרים יותר בינינו מסרטי מלחמה קלאסיים דוגמת "הבריחה הגדולה" עם סטיב מקווין האגדי, "פרפר" או "הגשר על נהר קוואי", עוסק בדיוק בכל הגוונים האלה של מוסריות יחסית ומוחלטת, ועושה זאת בכישרון עצום וביכולת כתיבה פנומנלית. רק כשקראתי שג'יימס קלאוול היה עצמו שבוי במחנה צ'אנגי וביסס את הספר על חוויותיו, הבנתי איך היה יכול מישהו לכתוב בפירוט כה גדול ובאמינות הרמטית על חיי היום-יום במחנה שבויים כזה, ואת תלאותיו שנראות כיום פשוט דמיוניות.
העולם השתנה, השתנה באופן דרמטי. הפרופורציות אחרות. בעולם שבו שבוי אחד כמו גלעד שליט או הוצאה בודדת להורג של עיתונאי אמריקני עלולים להשפיע על גורלו של העולם כולו, קשה לתאר את קיומו של מחנה שבויים שבו יש למעלה מעשרת אלפים איש, חיילים אמריקאיים ואוסטרליים ובריטיים, שנמצא מתחת לרדאר של אמנת ג'נבה ותקשורת גלובאלית, במשך שנים ארוכות. לא יכולתי שלא לחשוב על כך שלרובנו יש גישה כמעט לכל חכמת העולם במרחק סווייפ פעוט על מסך מגע, ובכל זאת הידע שלנו נשאר פוטנציאלי בלבד ולא מעשי, ונגוז ברגע שהטכנולוגיה הזאת לא נמצאת בידנו. פעם אנשים באמת ידעו לנווט לפי הכוכבים, למרוט תרנגולת ולשרוד בתנאי שדה קשים, בעוד שהיום נדמה לי שללא אייפון, טלוויזיה או תקשורת לוויינית אנחנו בקושי מסוגלים להרכיב כוננית של איקאה או להגיע במכונית למצפה רמון. הצורך, אומר הפתגם, הוא אבי ההמצאה, ואולי ניתן לברך על כך שהדור שלנו "נאלץ" להמציא תרופות טכנולוגיות למחלות ואפליקציות חדשות לסלולאר ולא, חלילה, דרך לשרוד את הלילה במחנה שבויים יפני.
תקראו את הספר הזה. כבר לא כותבים כאלה. מומלץ.
****
