ביקורת ספרותית על מלך עכברוש - [כריכה קשה] - אדם בקו האש # מאת ג'יימס קלאוול
ספר מעולה

---

מה כבר יכול להיאמר על הספר הזה שלא נאמר? אני אנסה להעביר את התחושה תוך כדי הליכה בין הטיפות של הספויילר. גם אעיר הערת אגב, שהספר הזה הוא מסוג הספרים שגורמים לי להגיד תודה לאל שלא התברכתי בזיכרון צילומי - כעבור שנתיים מהקריאה הראשונה אני יכול לקרוא אותו כאילו מחדש, ולהנות ממנו כאילו זו הפעם הראשונה. פשוט שכחתי את המאורעות, ואת הזיכרון העלוב שלי, שבדרך כלל אני מרביץ בו, כמה הוא עלוב, אני מחשיב פתאום כחבר טוב.
זה מתחיל מהציור מעורר הפלצות שמעטר את הכריכה, זה מתחיל ישר מההתחלה, ולא עוזב עד הסוף. "מלך עכברוש" (ללא ה"א הידיעה - מלך שהוא עכברוש, ולא מלך העכברושים -שכן הוא שולט גם על מי שאינו רואה עצמו עכברוש) הוא היצירה הטובה ביותר של קאלוול, שאת שאר ספריו אני מוצא ארכניים ולקקנים מעט. כתיבת זוועות היא עסק די פשוט, בדיוק כמו ליצור אפקטים ידניים או ממוחשבים של התפוצצות גופות, איבוד גפים ואיברים - זה פשוט, וזה מוכר ולרוב זה מוגזם בכוונה. אבל משהו בכנות ובישירות שבו כותב קאלוול על הזוועות שנאלצו לעבור אותם גיבורים נכאי רוח בגיהנום טרופי אומר: היו דברים בגו.
קאלוול פורש בפניך את השאלה: "האם רק החזקים שורדים בג'ונגל?". ולא, פה זה לא דימוי לרחובות האספלט הלוהטים המלאים אנשים ממהרים, מנוכרים, עייפים ואכזריים. זה גם זה. אבל פה אין מטאפורות, פה השאלה היא פשוטה. יש ג'ונגל, ובתוך הג'ונגל עוד ג'ונגל אכזרי יותר מהג'ונגל שבחוץ. מי ישרוד בו? החזקים? ומה יהיה על החזקים כשהכול יגמר? מי מוסמך לשפוט אותם? הרעבים? מה באמת יותר חשוב, המוסר או ההישרדות? האם יותר חשוב לשמור על קוד כבוד שנכתב והועבר בצמוד לכוס קוניאק וסיגר, או שהשמירה עליו היא בעצמה התנשאות ומגננה נלוזה השמורה כנחמה כלפי אלו החזקים, הלא גוועים מרעב. ניטשה אמר, כמדומני (בפשטנות יתר), שמוסר של עבדים אינו מוסר אמיתי, אלא נחמת טיפשים. מוסר שהוא מסוכן יותר מכל העדר מוסר, לכאורה. הספר הזה מעמיד את הקביעה הזאת במבחן עליון. האם הספר מנסה להעניק תשובה, והאם היא מוצלחת, הדבר שמור לשיפוטו הבלעדי של כל קורא. האם צמד הלכים במדבר ראוי שיחלקו את מנת השתייה וימותו יחדיו, או שעל אחד מהם לשרוד על חשבון האחר ולחיות לראות את היישוב? לכל אחד יש תשובה נחרצת בעניין (לפחות למי שיצא לי לדון אתו על השאלה). דווקא קלאוול לא כל כך נחרץ. בקיצור ולעניין, פשוט קראו את הספר.

לעניין הצד השלילי (הרי לא הייתי חי אם לא הייתי רואה את הצד השלילי). לעתים קאלוול מרשה לעצמו דווקא להיסחף אל אותו קוד כבוד ולנתח את הדברים על פיו. קרי, לפעמים נראים התיאורים על החברות ההדדית, על הכבוד ועל "האחים לדם" קלישאתיות מעט. אבל: ראשית, מעולם לא הייתי במחנה שבויים ניפוני (או בכל מחנה שבויים), כך שאני לא יכול לומר: זאת קלישאה, הנכתבת הרחק מהזוהמה של המחנה, או שמא אני פשוט ציניקן מפונק. שנית, מה שבטוח שהדבר גורע מהספר כל כך מעט, שאין לזה חשיבות.

הערה סופית (ויתכן שגם סופיילר קטן מאוד): בספר לא נכתבה הערה בעניין הסיבה לכך שהבריטים מכונים בפי השאר "ליימים". הסיבה לכך (לפחות כך נאמר) נעוצה באותם ימים קשים של מחלת הצפדינה, שמקורה במחסור בפירות טריים (בעיקר פירות הדר), שהטילה שמות בימאים של פעם, וגבתה יותר קורבנות מלחים מאשר כל סיבה אחרת. היו אלה הבריטים (וכמדומני קפטן קוק המפורסם) ששמו לב לראשונה לקשר שבין מחסור בפירות הדר למחלה. בעקבות הגילוי, החלו לחלק לכל מלח בריטי מנות קצובות של ליים (הלימון הקטן), גם בגלל העושר בויטמין סי (אם אני לא טועה) שבו, וגם בגלל שהוא יכול להישמר בהפלגות ארוכות. ימאים אחרים היו רואים את המלחים הבריטים כשהם מוצצים את חצי הליים בין שיניהם. מכאן הדרך הייתה קצרה לכנותם "ליימים", גם שנים רבות לאחר מכן.

» ביקורות נוספות של sveta oaky
» ביקורות נוספות על מלך עכברוש - [כריכה קשה] - אדם בקו האש #