“"אלוהים זה לוקסוס שאינני מתיר לעצמי" (עמ׳ 59).
רומן המלחמה "הערומים והמתים" (הוצאת משרד הביטחון וזמורה־ביתן, 1984) מאת הסופר היהודי־אמריקני נורמן מיילר ביקש לתאר את לחימת הכוחות האמריקניים כנגד היאפאנים במלחמת העולם השנייה. עלית הספר נסובה סביב לחימת דיביזיית רגלים, עליה פיקד הגנראל אדוארד קאמינגס, באי הבדיוני אנופופיי, בו התבצרו כוחות הגנראל היפני טויאקו. זוהי לחימה בג׳ונגל לח וגשום, בארץ מוכת־מלריה, זרועת ביצות בוגדניות ואדמה טובענית. עיקר הספר נסוב סביב קורותיה של מחלקת המודיעין והסיור של פלוגת המטה של רגימנט הרגלים ה־458, עליה מפקד הסמל האכזר והקשוח סאם קרופט, עליו אמרו אמרו אנשיו כי "הוא בודאי סמל־המחלקה הכי טוב בצבא והכי מרושע. הוא פשוט אין לו אף עצבים" (עמ׳ 24).
"איש לא יכול להרדם. עם בוקר יורדו סירות־התקפה, וגל־החיילים הראשון ירכב על דכי־הנחשולים ויסתער על היבשה בחוף אנופופיי. בכל האניה כולה, לכל אורך השיירה, מודעת היתה, כי תוך כמה שעות יהיו אחדים מהם מתים" (עמ׳ 11), כך נפתח הספר, ואכן עד מהרה הגופות מתחילות להיערם. "גל־החיילים הראשון נחת לפני חמש־עשרה דקות בערך, והמערכה המתחוללת על החוף השמיעה קולות־נפץ רפויים כמדורה. נדמה כי היא רחוקה וקלת־ערך" (עמ׳ 32). ניכר כי הסופר, שבעצמו לחם באיים שכאלו במלחמה כחייל במלחקת סיור, ביקש להמחיש את היעדר הטעם והסתמיות שבדבר. "בשבוע הראשון של המערכה היה הג׳ונגל מן הסתם יריבו הקשה ביותר של הגנראל" (עמ׳ 50). כך זה תמיד במלחמה, כפי שלמדתי על בשרי במלחמת "חרבות ברזל". נלחמים בקרקע ונלחמים באויב. אבל רוב הזמן נלחמים בקרקע, כלומר נדרשים להתגבר על האתגרים שהשטח, באשר הוא, מציב לכוחות.
כאמור, הספר עוסק בעיקר במחלקת המודיעין והסיור של פלוגת המטה של רגימנט הרגלים ה־458, על אנשיה הגיעו מרקעים שונים וממקומות שונים בארצות הברית. כלל הארכיטיפוסים ישנם. האירי מבוסטון, היהודי מניו יורק, המקסיקני מהדרום וכמובן הסמל הקשוח מטקסס. קרופט שנא את העובדה שבנחיתה נועדה המחלקה לפרוק ציוד. "איש שמפחד לתקוע את חוטמו בחזית לא שווה כלום, לעזאזל. לעמוד בראש האנשים בשעת פעולה – זה התפקיד לו ערג. ברגעים כאלה הרגיש עצמו רב־כוח ובטוח. הוא ערג להיות בקרב שהתנהל בפנים האי" (עמ׳ 35). עד מהרה כך קרה, כאשר קרופט זיהה את היאפאנים בהתקיפם את עמדות הגדוד ששלטו על הנהר. וקרא "סיירים, סיירים, קדימה לעמדות" (עמ׳ 149). המחלקה פתחה באש. "שורת האנשים שהסתערו מעבר לנהר החלה לסגת. במים הואטה התקדמותם במידה ניכרת והאש המרוכזת של הסיירים השתוללה ביניהם כרוח בשדה" (עמ׳ 152). קרופט עצמו פתח באש עם מכונת הירייה שבעמדה שאייש. "קרופט ירה וירה, והוא מחליף מטרות בזריזות של ספורטאי, המזנק לכאן ולכאן כדי לתפוס כדור. ברגע שראה איש נופל היה תוקף קבוצה אחרת. שורת היאפאנים נתרסקה לחבורות קטנות, שהיו פוסחות על הסעיפים בהיסוס והחלו לסגת" (עמ׳ 152).
מפקד הדיביזיה, הגנראל אדוארד קאמינגס הסביר לשלישו, לוטננט רוברט הירן את משמעותה של מלחמה ארוכה. צא ולמד, אמר, "אהבת המולדת היא דבר טוב ויפה, בתחילת מלחמה היא אף גורם מוסרי. אולם אין לסמוך על רגשי לחימה, וככל שמלחמה נמשכת יותר כן פוחת ערכם. אחרי כמה שנות מלחמה יש רק שני שיקולים העושים צבא טוב: כוח חומרי עדיף ורמת חיים נמוכה" (עמ׳ 172). כלומר, עליונות במשאבים וחיילים שתנאי השירות שלהם מחורבנים כל כך עד כי בייאושם יבקשו לתקוף ולו רק בשל השינוי שבכך. יש בדברים רלוונטיות למלחמת "חרבות ברזל". לטענת הגנראל, חיילים שמוצאם מעוני ודלות הם חיילים טובים יותר, שכן המעבר לתנאי שדה ולחימה אינו גדול מדי עבורם. לאלו שבאו, כמו האמריקנים (או הציבור הישראלי) מרמת חיים גבוהה, המעבר קשה יותר ובתחילה הם חיילים טובים פחות. ככל שנמשכת המלחמה אלו שבאו מרמת חיים מתקדמת הופכים מורגלים בתנאי השדה הקשים ורמת הלחימה שלהם משתפרת.
בשיאו של הספר מונה לוטננט רוברט הירן כמפקד המחלקה, למורת רוחו של קרופט, והגנרל הטיל על הסיירים לנחות בעברו האחר של האי ולערוך סיור מסוכן בשטח סבוך והררי במטרה לברר האם ניתן להנחית במפרץ כוחות שיתקפו את היאפאנים מעורפם. האויב, השטח הקשה והמתחים במחלקה הופכים משימה זו לכזו שעל גבול הבלתי אפשרית. במקביל, הסתמיות שבמלחמה באה לידי ביטוי בתיאור כיצד הוכרע הקרב על האי. בעוד גנראל קאמינגס נעדר מהמפקדה בכדי להשיג משאבים וכוחות לתכניתו הגרנדיוזית לנחות בעברו השני של האי במטרה לאגף את היאפאנים, הורה קצין האג״ם של הדיביזיה, מייג׳ור דאלסון, טיפוס אפור ולא בולט באיכותו אם אי פעם היה כזה, על התקפה במטרה לנצל הזדמנות זניחה שזיהה. "נפתע כולו תפס, כי פתח בהתקפה מלאה" (עמ׳ 629). יתרה מזאת, הוא עשה כן בהיעדר הגנראל.
אך דאלסון,מייג׳ור בסך הכל, מצטייר כגנראל טוב מקאמינגס. "עשר דקות קודם שהגיעה השעה, הופקה שתיקת האלחוט. באטאליון ההתקפה היה מאתיים מטר ממחסן־האספקה, ועדיין לו הושגח בו. הארטילריה החלה לירות והמשיכה חצי שעה. כתום הזמן הזה נע הבאטאליון קדימה ולכד את מחסן־האספקה בעשרים דקות" (עמ׳ 629). אמנם, ציין מיילר, "לדאלסון הצטיירה הפרשה כולה קמעה־קמעה. זמן רב לאחר־מכן התגלה, ששני שלישים של האספקה היאפאנית נלכדו אותו יום. אך הוא כמעט לא הגה בכך בערב הראשון. הידיעה החשובה היתה, שגנראל טויאקו ומחצית אנשי מטהו נהרגו באותה הסתערות. מקום־מפקדתו החשאי היה כמה מאות מטרים בלבד מאחורי מחסן־האספקה, והבאטאליון רמסו בהסתערותו" (עמ׳ 629). כך באירוע זניח, הוכרע הקרב על האי. כפי שקורה לא אחת במלחמה.
מיילר כותב נהדר, ותיאורו את המתחים השונים במחלקה, על המתח הבין־גזעי, הכעס על הסוציומטים, הרצון להתקדם בצבא והשביז"ות הגדולה שחשים חיילים בשדה הקרב, וכמובן הפחד, שהוא המלווה הקבוע של חיילים קרביים, נפלא וריאליסטי כמו שרק מי שחווה את המלחמה ההיא יכול לתאר. הספר מרתק לקריאה גם אם לקראת הסוף מעט מלאה. אך בסופו של יום "הקו האדום" של ג׳ונס ו"זעקת הקרב" המופתי של יוריס עדיפים עליו.”
