ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר מעולה

---

קודם כל; לשם שינוי אין לי הרבה מה לומר על הספר, אז זה יהיה מהיר.
רעיון מקורי או לא, לכתוב ספר מנקודת מבטו של חולה אספרגר? האמת, אין לי מושג, אני לא קוראת הרבה ספרות מבוגרים. אבל יש לי הרגשה שלכתוב ספר על אספרגר ולהפוך אותו לקומדיה, זה כנראה הניצחון המוחץ שגרם להצלחה המסחררת של הספר ביותר מחמישים מדינות.

יש הבדלים משמעותיים ביני, אדם ממוצע, לבין דון המהולל, אתם מוזמנים לעקוב.
א. הוא גבר גאון בשנות השלושים לחייו. אני בת טיפש עשרה.
ב. גיליתי את הצד המופלא בהיותי הצד שמגלגל עיניים כשמישהו עושה משהו חסר טאקט, ולאו דווקא להיות זאת שרואה את גלגולי העיניים. לצערו של דון, הוא הנשוא.
ג. אני לא יודעת לחשב מסה של אנשים. שלא לדבר על שלי.
ד. אם אני אנסה להרצות, אתעלף מפחד קהל.
ה. הוא שם דגש על מחשבה, אני על רגש. ואם רוצח סדרתי ירדוף אחרי שנינו, כנראה הוא יצא חיי, ולאו דווקא בגלל שהוא גבר.
ו. אני כותבת “פרויקט” עם שתי י'.

קודם כל, שאפו לסימסיון על כתיבת הספר, זה מגיע לו.

הספר עוסק בדון, פרופסור בן לא-זוכרת-כמה, המרצה באוניברסיטה יוקרתית. בין השאר, גם לוקה באספרגר בצורה דיי משעשעת. כשכל זה משתלב לתוך פרויקט שלו, לו הוא קורא “פרויקט הרעיה”, הייתי צריכה לדעת שיהיה מצחיק.

אז יש לי ידע כללי ביותר על תסמונת אספרגר, חבר לכיתה לקה בה וגילה את זה לכולנו. זה היה מוזר, אבל איכשהו צפוי. אני מניחה שהבורות הרגשית שלו הייתה משהו דיי בולט. הוא התנהג הרבה כמו ילד, עושה דברים חסרי טאקט, צוחק ברגעים הלא נכונים, חסר אמפתיה. שנה שעברה הכל התברר.
לעומת זאת, עכשיו זכיתי לחקור על האספרגר לעומק. הן מבחינה רגשית והן נפשית. זה, במילה אחת, מוזר. בשתי מילים, מוזר מאוד. לא יודעת, נראה לי שהרבה אנשים רצו לדעת מה זה להיות עם אטימות חברתית שכזאת. מההכרות עם חברי לכיתה, הוא לא נשמע מרוצה כשהסביר את זה לנו.

הכתיבה קולחת, גבוהה קצת יותר מהפרמטרים שאני רגילה להם בקריאה, אני חושבת שרק מקריאת הספר הזה אוצר המילים השתלש לי.

אני לא רוצה לשים דגש על הדמויות, חוץ מהעובדה שהן אמינות למדיי למרות השקפת העולם האטומה של דון, שמוכיח לנו שלמרות אטימות לחברה הוא דווקא כן יכול לזהות ייאוש אנושי, מה שלא מפתיע אף אחד.
מה שכן עניין אותי, הוא דווקא הגישה של דון; כמו מדען שמסתכל על הטבע. זה היה ממש מצחיק לפעמים, ומצד שני גרם לי להתבלבל. אבל זה נהדר ומציאותי. משהו שממש אהבתי הם קטעים שבהם דון סיפר לאחרים על הפרויקטים שלו, והבחירות של הסופר אילו שיחות לצטט, ואילו לספר בכלליות, בכללי כל הדברים שראיתי בספר גרמו לי לחשוב שהן תוצאה של הארגון והסדר הכפייתיים של דון.

חוץ מכל מה שציינתי, נעזוב את הקטע של הקיטשיות – הבחור שמחפש אחרי אישה בעלת הקריטריונים המדויקים ואז פוגש את האישה הכי לא מתאימה ומגלה שהיא האחת – הסוף של פרויקט האבא היה פאנץ' שלא ציפיתי לו. לגמרי לא ציפיתי. כל כך נהדר.
ואם נתעלם מהקיטשיות – שמזה דווקא לא אכפת לי לגמרי אם היא לא הייתה כל כך צורמת, אני אדם של קיטש, אבל מחקתי כל עדות חיה שאיי פעם הייתה לי ל...דבר הזה – הספר שווה את זה לחלוטין. הוא מצחיק ומשעשע, קצת יוצא מהבועה, אבל נשאר בתוך קווי המתאר, ולמרות זאת הוא מתאר לנו משהו מצחיק. ואני לא זוכרת את הפעם האחרונה שקראתי ספר שהיה קומדיה רומנטית, אלא אם אתם מחשיבים את הכתוביות של "איך פגשתי את אמא" כספר.
ארבע וחצי כוכבים, אבל אני במצב רוח נדיב. אם אתם תוהים, תאשימו את דון.

נ.ב
תודה לאריאל על ההשאלה של הספר, עשיתי בשכל. ספר נהדר.

נ.ב.ב
גם, תמחאו כפיים לביקורת הכי קצרה שלי השנה. הללויהD:

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1