ביקורת ספרותית על פרויקט רוזי - דון טילמן #1 מאת גרהם סימסיון
ספר טוב

---

אני יודעת שאני קוראת ספר טוב כאשר הספר הזה נשאר איתי גם אחרי שאני סוגרת אותו, כאשר אני מתחילה לחקור על הנושא ולקרוא עוד ספרים ומאמרים. כאשר הוא פותח בפניי עולם. את "פרוייקט רוזי" התחלתי לקרוא בעקבות קריאת הספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת" כך שהביקורת הזו מתייחסת לשני הספרים.

קצת רקע לא-מקצועי, קליל, על קצה המזלג, על תסמונת אספרגר: אספרגר הוא קצה בספקטרום האוטיסטי. האספרגרים אינם מה שאנחנו מכירים כאוטיסטים: הם מתפקדים ככל אדם, יכולים להתלבש לבד, לאכול, מתקשרים עם הסביבה, לומדים, עובדים. הם בדרך כלל גאונים בתחום עיסוקם (הצר מאוד). הבעיה היחידה שלהם היא שהם מתקשים להשתלב בחברה כי הם לא מבינים דינמיקות חברתיות ובין-אישיות. הם לא מבינים הבעות פנים ואינטונציה. הכל אצלם שכלתני ומחושב ואין הם מחוברים לאינטואיציה שלהם. הם לא מבינים את הלך הרוח והמחשבות של אנשים אחרים, את הרגשות והתחושות של האחר.

ועכשיו לספרים:

בשני הספרים, דמותם של הגיבורים (כריסטופר ב"מקרה המוזר של הכלב.." ודון ב"פרוייקט רוזי"), הלוקים באוטיזם מסוג מסויים, אספרגר, עומדת כמראה לדמויות האחרות בספר שהן נכות בנפשם לא פחות. ב"המקרה המוזר של הכלב" שני הוריו של כריסטופר מגלים נכות נפשית כזו הוא אחרת. אמו – בחוסר יכולתה ללמוד, להשתנות, ולהמשיך לתפקד כאם. ואביו של כריסטופר – בחוסר יכולתו להבין את הבסיס החשוב ביותר לקשר עם בנו: אמון. דווקא כריסטופר הופך להיות גיבור אמיתי בספר, כאשר הוא יוצא למסע רחוק מביתו תוך עבירה על כל הכללים הרבים שהוא הציב לעצמו. ובעקבות השינוי שעובר כריסטופר, גם הוריו עוברים תהליך מסויים של שינוי, עם כי מינורי יותר.

בספר "הפרוייקט של רוזי" עומדת דמותו של דון האספרגרי מול דמותו של ג'ין, חברו הטוב, האובססיבי לגבי מין, הבוגד באשתו ומתרועע עם נשים אחרות בלי יכולת להתקשר נפשית ובצורה מוחלטת למישהי אחת. דווקא בניגוד לג'ין, "הבריא", דון הוא זה שמצליח בסופו של דבר להקשר בנבכי נשמתו לרוזי – שהיא בדיוק ההפך מהאישה המושלמת לטעמו. דווקא דון, האספרגרי, מוכיח שבשם האהבה הוא יכול להשתנות, להתגמש, לשנות את אורחות חייו – דבר שהוא כל כך קשה לרוב האנשים "הנורמאליים". ומכל האנשים, דון הוא זה המצליח ברגישות רבה, להבין את רגשותיה של אישה לעומקם, להתחשב בהם ולנהוג בהם בכבוד.

למרות ששני הספרים כתובים בשפה קלילה וזורמת, ,הפרוייקט של רוזי" היה בעיני קליל וזורם יותר. "המקרה המוזר של הכלב", מצד שני, נותן לקורא מושג טוב יותר על תסמונת האספרגר וכיצד היא באה לידי ביטוי, אם כי הוא ממש לא פדגוגי. את שניהם – אהבתי מאוד ואימצתי אל חיקי. בכל מקרה, אני לא חושבת שמטרת הספרים היא להכניס את הקורא לראש של המוח האוטיסטי. ממש לא. הוא מנסה לגרום לנו להבין את הנכויות הנפשיות שלנו עצמנו.

שני הספרים האלו עושים משהו משונה לאנשים "רגילים" שקוראים אותם: הם גורמים לאנשים להתחיל ולחפש בסביבתם את אותם לוקים בתסמונת: את המוזרים, את אלו שלא רגישים לסביבתם, שלא מבינים אינטונציה והבעות פנים. בעוד שבפועל, מה שהספרים הללו מבקשים לעשות, הוא לגרום לנו – הקוראים - להסתכל קודם כל פנימה: האם אנחנו רגישים מספיק? האם אנחנו מבינים מסרים לא מילוליים? עד כמה אנחנו רגישים, מבינים, תומכים, אדיבים ולא-אנוכיים? עד כמה אנחנו מתעמקים להבין את ילדינו, את בני זוגנו, את הורינו, את חברינו? עד כמה אנחנו, כ"נורמאליים" יוצאים מהבועה האוטיסטית שלנו ומנסים לקרוא, להבין, ללמוד את האנשים שסביבנו? מי הוא אותו אדם "נורמאלי"? מי קובע מה הוא דבר הגיוני, סביר ו"נורמאלי" ומהו ה"דפוק"? מי פה, באמת, הנכה-ריגשית?

מומלצים, שניהם.

» ביקורות נוספות של אלינור
» ביקורות נוספות על פרויקט רוזי - דון טילמן #1