ביקורת ספרותית על הזמן ומרדפו - פרוזה # מאת ג'סטין גו
ספר בסדר

---

**ספויילרים, ראו הוזהרתם**

"הוא יודע היטב מה קורה לו, אך אין בכוחו לעשות דבר. איזה בזבוז נורא, הוא חושב לעצמו. איזה בזבוז מזויין" (עמ' 501)

משפטים אלו מסכמים, למעשה, את הרעיון הכללי של הספר. שמו של הספר הוא "הזמן ומרדפו", והוא מסכם יפה את המסר של הסיפור: בעוד שאת כולנו הזמן רודף, ישנם אנשים שרודפים אחרי הזמן. אך בעוד שהזמן משיג את כולנו, רבים מאיתנו מבזבזים אנרגיה ומשאבים במרדף אחרי הזמן, ונכשלים שוב ושוב. ובזה, לעניות דעתי, עוסק הספר וכל הדמויות בו. המרדף אחרי הזמן ואחרי דברים ואנשים שאינם, בעצם, ברי השגה.

הדמויות הראשיות בסיפור רודפות אחרי הבלתי מושג:
אשלי: רודף אחרי פסגת האוורסט ואחרי אימוג'ן, ונכשל.
אימוג'ן: רודפת אחרי אשלי ואחרי האושר, ונכשלת.
טריסטן: רודף אחרי סיפור משפחתי וירושה שמנה, ונכשל.

הדמויות בספר הן רומנטיות, אך גם טראגיות: יש משהו מאוד רומנטי בניסיונות של כל הדמויות בספר להשיג את מה שהם בעצם לא יכולים, אך למרבה הצער העקשנות והאמוציונליות של כולן רק מביאה אותן לאובדנן. טריסטן לפחות הצליח להשיג את הבחורה שלו בסוף, כך שהוא לא יצא לגמרי בידיים ריקות. ובכל זאת, אנו נשארים עם טעם מריר בפה בסיומו של הספר.

אולי זה נורא לא רומנטיקני מצידי, אבל לא ממש הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות, כי אף אחת מהן לא ממש מפעילה היגיון ושכל ישר. כל הדמויות הראשיות בסיפור פועלות באופן אמוציונלי ומביאות על עצמן גורל רע ומר. טריסטן עקשן ואמוציונלי כמו סבתו וגם כמו סבו. החיפוש הוביל אותו לגילויים על משפחתו, והוא עבר מעין מסע התבגרות, שזה מגניב. אבל בפועל, הוא בזבז המון אנרגיה וזמן וגם הפסיד את הירושה. מה גם שלא ברור אם היא בכלל היתה מיועדת להיות שלו, כי בשיחה עם מיריי הוא מסביר לה שהכסף "הוא לא היה שלי בסופו של דבר" (עמ' 521). במשפחה הזו המחלה הזו, עקשנות, אמוציונליות ורומנטיקה, עוברת מדור לדור בקוד הגנטי: גם אימוג'ן ואשלי סבלו מאותה מחלה.

אפרופו אימוג'ן, לדעתי הדמות שלה ממש בלתי נסבלת: היא עצבנה אותי עם הקפריזות הילדותיות שלה כבר בתחילת הספר, ולא הבנתי את הדרישה שלה מאשלי לבחור בינה לבין המלחמה. הדמות של מיריי, אגב, מתכתבת לי באותו אופן מעצבן עם אימוג'ן, כאשר היא דורשת מטריסטן לבחור בינה לבין המשך חיפושו. זה כמו לדרוש מהגברים לבחור בינן, הנשים, לבין מי שהם עצמם שהרי המלחמה והחיפוש של אשלי וטריסטן הופך למהותם.

ואם כבר הקבלנו בין הדמויות אז הרי שהקטע הכי מרתק בסיפור, נקודת השיא שבה טריסטן פוגש באם סבתו, אימוג'ן, באיסלנד, ממש חסר. טריסטן סוגר מעגל טראגי של עשרות שנים. דמותו מתכתבת עם דמותו של אשלי המת ופגישתו עם אם סבתו היא סוג של סגירת מעגל. אבל מה היה בפגישה? על מה דיברו השניים? מה אימוג'ן סיפרה לו? זאת לעולם לא נדע, ולדעתי זה קצת חבל, זה קטע לגמרי מפוספס, ואולי זה מכוון על מנת להעצים את תחושת הפספוס שחווה הקורא מכל הספר.

אם כן, הדמויות הנשיות בסיפור הן תלותיות, ילדותיות, וחלשות מידי לטעמי, והדמויות הגבריות עקשניות ונוהגות בטיפשות כאשר הן רודפות אחר דבר בלתי ניתן להשגה (האוורסט, הירושה). הדמות היחידה שהתחברתי אליה היא אלינור, אחותה של אימוג'ן, שבנקודות שבהן היא הבליחה בסיפור היא גילתה בגרות, שכל ישר וגם חמלה.

מבחינת איך שהספר כתוב ובנוי – הספר כתוב טוב, אבל לדעתי אפשר היה לוותר על הדילוגים הלוך ושוב בין העבר וההווה. היה טוב יותר לו העורך היה מצמיד כמה פרקים המדברים על העבר, ואז חוזר לפרקים על ההווה. כל ההלוך ושוב הזה קצת עשה לי סחרחורת. מצד שני, בתור ספר ביכורים הוא ספר די טוב אז לא נורא.

לסיכום: המסר של הספר ברור ויפה – הצלחות לא נמדדות בהשגת היעדים, אלא בכמה היינו צריכים להקריב ומה הפסדנו במרדף אחרי היעדים שלנו. במקרה של כל הגיבורים בסיפור: טריסטן לא עמד ביעדים וגם הפסיד הכל. וגם אימוג'ן ואשלי – לא השיגו את יעדיהם וגם הפסידו הכל. צריך לזכור שהמטרה – לא מקדשת תמיד את כל האמצעים. הספר טוב, כתוב היטב (למעט הנקודות שהעליתי) ומומלץ לקריאה.

» ביקורות נוספות של אלינור
» ביקורות נוספות על הזמן ומרדפו - פרוזה #