ביקורת ספרותית על קרוב להפליא ורועש להחריד מאת ג'ונתן ספרן פויר
ספר בסדר

---

לאוסקר של יש "מגפיים כבדים". כלומר, הוא מדוכא מאוד שזה לא ייאמן. ולא פלא - הוא איבד את אביו במתקפת הטרור על מרכז הסחר העולמי. הוא נושא בתוכו סוד שמכביד ומעיק עליו. הוא מחפש לשווא את הקרבה לאביו המת ויוצא לחיפוש נואש ברחבי ניו יורק אחר רמזים שאולי יתנו תשובות לשאלותיו, שאולי יסגרו לו איזה מעגל.

הילד הוא ילד יוצא דופן: ברגישותו הרבה, באינטליגנציה שלו, בקולו המאוד ייחודי שנישא מדפי הספר. אבל הוא גם מעצבן ונודניק ועקשן כמו כל ילד רגיל. אולי בגלל כל אלו הוא ילד שנקשרים אליו כל כך. ואולי בגלל כל אלו הקריאה בספר אינה נעימה: העלילה וכל שפע העצב המפעפע בה גורמים לקורא ל"מגפיים כבדים". הספר כבד, מעורר עצב, מדכא. הוא מספר על הטרגדיה האנושית באירועי ה- 11.9, אבל לא רק. הוא מספר על כמה וכמה טרגדיות אנושיות – גלובליות ואישיות: מלחמת העולם השנייה וההפצצות על ערי גרמניה, ההפצצה על הירושימה, משפחות שמתפרקות, הורים שנוטשים את ילדיהם, מוות לא צפוי של בני משפחה אהובים, אהבות נכזבות. ככה אנחנו, המין האנושי – טראגי ללא תקנה.

אני לא יכולה לומר שהספר "זרם" לי. היה לא קל לקרוא אותו, הייתי צריכה לעשות הרבה הפסקות ולהתקדם מעט כל פעם, כי הוא באמת מאוד מדכא. אני כן ממליצה לקרוא אותו, כי הסגנון שלו באמת מאוד ייחודי, אך עם אזהרה: הספר יעשה לכם "מגפיים כבדים". אני רק אומרת.

» ביקורות נוספות של אלינור
» ביקורות נוספות על קרוב להפליא ורועש להחריד