ביקורת ספרותית על גדר חיה - ספריה לעם #693 מאת דורית רביניאן
בזבוז של זמן

---

לפני כחודשיים הרשת להטה ורתחה בשלב וויכוח על הספר המדובר.
משרד החינוך לא אישר את לימוד הספר במסגרת לימודי הספרות לבגרות בטענה שהספר עשוי לעודד את הנוער להתבוללות. הספר מספר על רומן בין צעירה ישראלית (ליאת) לבין אמן פלסטיני (חילמי) תושב חברון לשעבר, בשעה ששניהם מתגוררים בניו יורק במשך חורף אחד.

כבר אז, לפני קריאת הספר, סיבת פסילתו נראתה לי מגוחכת שכן קיימים ספרים רבים במסגרת לימודי החובה אשר עשויים "לעודד התבוללות": העבד של בשביס זינגר, המאהב של א.ב. יהושוע, חצוצרה בוואדי של סמי מיכאל – כל אלה ספרים שנלמדו במשך דורות של תלמידים אשר, למרבה הפלא, לא התבוללו.

במהלך הוויכוח הרישתי היו שטענו כי הספר לא רק מעודד התבוללות, אלא שהסיבה האמיתית מאחורי החלטת משרד החינוך היא שהספר, בכללותו, יוצא כנגד צה"ל וכנגד המדינה היקרה שלנו. החלטתי לקרוא בעצמי את הספר על מנת לשפוט האם הוא אכן ראוי או לא ראוי ללימוד בבתי הספר כספר חובה לבגרות, האם הוא באמת ספר מסית כנגד המדינה, ולתהות באמת על קנקנו מתוך היכרות אמיתית איתו.

לאחר קריאת הספר המסקנה שלי היא שהספר אינו ראוי ללימוד, אך מסיבות אחרות לגמרי ממה שטען משרד החינוך ואלפי המתווכחים ברשת.

שאלת ההתבוללות: ראשית כל הספר אינו מעודד התבוללות, לא יותר מספרים אחרים שצויינו מעלה. לליאת, הצעירה הישראלית בספר, ברור כבר מההתחלה שהרומן "לא יחזיק מים" ושהקשר הוא זמני בלבד ויסתיים עם שובה לארץ. בעמוד 166-167 ניתן לראות דוגמא:
"אוקיי, באזי, אז בואי תגידי לי את...מה אני בשבילך? עכשיו באמת –"
"מה זאת אומרת" הרעדתי אליו כעבור רגע, נכלמת, "אתה האהוב שלי, מה-"
"באמת, האהוב שלך?...אני האהוב הערבי הסודי שלך?"
"כן, ערבי וסודי...מה אפשר לעשות –"
והיא ממשיכה: "ואולי זה כל היופי, אתה יודע? .... הארעיות שלנו כאן. בלי עתיד..."
בהמשך ליאת משוחחת עם ידידתה וממשיכה את הקו הזה:
היא הפשילה את שפתיה ונשפה. "אלוהים אדירים, איך?... איך אתם יכולים?...לאהוב ככה אחד את השני, לאהב... וכל הזמן לדעת שזה זמני –"
"מה אפשר לעשות?" השבתי לה בקול עקום. .. "ככה זה". (עמ' 242)

כלומר, ברור לו וברור לה שהקשר הזה יסתיים בשלב כלשהו ושאין לו עתיד. לצורך השוואה, ניקח את ספרו של סמי מיכאל, חצוצרה בוואדי, שם הגיבור היהודי, אלכס, ואהובתו הערבייה הודא, פוצחים ברומן ללא דד-ליין ואף מתגלה כי בסוף הספר הודא בהריון מאלכס ויש ליחסיהם המשך. אם כך, מקרה ההתבוללות כאן הוא "קשה יותר" אך אף אחד לא התרעם על הספר הנ"ל במהלך הדורות האחרונים, וכולנו למדנו אותו.
לסיכום חלק זה – הטענה שהספר מעודד התבוללות היא קישקוש מוחלט וברור שמי שהוציא את ההודעה ממשרד החינוך לא קרא את הספר.

הביקורת על הצבא והמדינה: ראשית כל אציין דעתי בנושא – ביקורת היא דבר חיובי. היא לא נעימה, אבל תוצאותיה חיוביות.
ביקורת גורמת לאנשים ולמערכות להתייעל ולהיות טובים יותר. גם ביקורת על הצבא היא נכונה ובמקום (אם היא נעשית פנימה, בתוך המערכת ובתוך המדינה, לא על ידי גורמים מספרד ואירלנד).
אני מאמינה שהצבא שלנו כן מוסרי, אך בתוך הגוף הגדול הזה קורים גם מקרים לא מוסריים, שכן את הצבא מרכיבים פרטים, בני אדם, שעושים לפעמים טעויות. וכן, נכון למצוא את הטעויות האלו ולתקנן, וזה בסדר גמור אם ספר כלשהו מעביר ביקורת על הצבא שלנו, כמו שקרה בספרה של דורית רביניאן.

בעמודים 88-89 מספר חילמי על כך שחייל ישראלי ששרת בחברון התעמר באסירים פלסטינים. לא היכה אותם עד מוות, אלא בעיקר צחק עליהם, הכריח אותם לשיר ו"צ'יפח" את מי שסרב. אני די בטוחה שמקרים דומים קרו בעבר, ולמרות שלא מדובר באיזה אסון נוראי, נכון שמקרים כאלו לא צריכים להיות ויש לתת עליהם את הדין. עם זאת, מדובר בקטע אחד בלבד, יחידי, שבו מסופר בספר על התעמרות הצבא הישראלי באסירים ביטחוניים.

מתנגדי הספר ברשת הלכו וציטטו את הקטע, כאילו מדובר בקטע מתוך חוברת התעמולה של שוברים שתיקה. כמי שבאמת קראה את הספר ובאופן מאוד לא מתלהם אני יכולה לומר – זה לא כך בכל הספר, זה קטע יחיד שמספר את הלך רוחו של חילמי, אותה דמות של פלסטיני תושב חברון והקטע הוא בעיני לגיטימי לחלוטין.

למעשה, בשאר הספר, הגיבורה הישראלית מתווכחת רבות עם אהובה הפלסטיני על נכונות דרכה של מדינת ישראל, על זכויותיה להגן על עצמה, על נכונות דרכו של הצבא. היא אפילו רבה עם קרובי משפחתו של חילמי במפגש חברים בניו יורק ומסרבת לדבר עם חילמי כשזה לא מצדד בה.
"הוא עם ההזיות הדו-לאומיות העיוורות שלו, אוטם את האוזניים ודופק כמו ילד את הראש בקיר – הכול או לא כלום.... הוא עם החולמנות הג'ון – לנונית התובענית הזאת שלו, יפת הנפש כאילו, האידיאלית...." (עמ' 193)
מעניין שאת הקטעים בהם ליאת מגנה על המולדת – אותם לא ציטטו כל אותם קיצונים ימניים ברשת. למה? אה, כי הם לא קראו את הספר.
אפשר לומר שפסילת הספר בגלל הביקורת על הצבא ועל המדינה - גם היא קשקוש מוחלט.

שאלת איכותו של הסיפור: אז מהי הסיבה שלי לפסילת הספר ומדוע לדעתי לא צריך ללמד את הספר בתיכונים? פשוט מאוד: הספר הנ"ל הוא לא יותר מרומן רומנטי מטופש, שיטחי, חסר כל ערך ספרותי. לא התחברתי לאף אחת מהדמויות השטחיות לטעמי, הסגנון לא דיבר אליי, העלילה לא היתה מעניינת. אין שום דבר ראוי לציון בספר הזה.

ואני אתן דוגמא: בתחילת הקשר ליאת מבינה שהיא עומדת להתחיל רומן אסור, ושמה לב שהיקום, איכשהו, משדר לה לעצור - חילמי מאבד את מפחות ביתו, מזג האוויר הסוער בחוץ, חלקלקות רצפת השירותים בבית הקפה אליהם הם נכנסים מאיימת להפיל אותה... כל אלה הם הרמזים לכך שאולי כדאי לעצור כאן לפני שממשיכים. סופר טוב לא מפרש לקורא את הסימנים האלה, אך דורית רביניאן רואה צורך להאכיל אותנו בכפית ולפרש לנו בעצמה למה היא התכוונה:

"ופתאום אני חושבת שאולי זה סימן: הבחורה הזאת, האור שהתחלף באותה שנייה ברמזור, המפתחות. כן, המפתחות שהלכו לאיבוד, זה סימן שאסור לי לנסוע לברוקלין... זו יד האלוהים ששומרת עליי מפני מה שעלול לקרות, שהושטה כדי לגמור את הסיפור הזה לפני שהתחיל" (עמ' 41) – דורית רביניאן עושה כאן טעות של סופרים מתחילים, ועל זה אין מחילה.

כמו כן, ציפיתי שבדמותם של הגיבורים תתגלם איזו דילמה קשה, אנטיגונית, בין הצורך לבחור באהבה האישית-פרטית שלהם, לבין אהבת העם והמולדת שלהם. אבל דילמה כזו לא היתה, שכן שתי הדמויות נעולות בדעותיהן הפוליטיות, ואף אחד לא נכון לוותר. ברור היה לשניים שזה לא יותר מרומן של חורף, דבר המעצים את שטחיותן של הדמויות.

לסיכום, בהתייחס לוויכוחים הפוליטיים שהיו כאן בעקבות הספר אני רוצה לומר – חבל על הוויכוח. מצד אחד, ברור שהמנהיגות הנוכחית במדינה חרדה מכל דבר שעשוי לערער אותה ולפיכך מיהרה לפסול את הספר הזה, שלא מהווה עליה שום איום. מצד שני, אין לדעתי שום סיבה להכניס את הספר לתוכנית הלימודים שכן הוא רחוק מלהיות קלאסיקה, אין לו שום איכויות ראויות לציון, והוא בוודאי שאינו עומד בקו אחד עם גדולי הסופרים האחרים שצויינו כאן – בשביס זינגר, א.ב. יהושוע וסמי מיכאל.

» ביקורות נוספות של אלינור
» ביקורות נוספות על גדר חיה - ספריה לעם #693