ביקורת ספרותית על אגדה - אגדה #1 מאת מרי לו
ספר טוב

---

את מרי לו מצאתי איי שם בארצות הברית. על מפתן הבית הפרטי האופייני לאנשים עם משרה טובה ומספיק כסף להשקיע כדי להוציא ספר. במיוחד בשבילה באתי לשם, עם הספר בידיים. סקרתי אותה בעיון; היא הייתה ילידת סין שהיגרה לארצות הברית איי שם לפני שתכננו להביא אותי לעולם. יפה למדיי, תספורת קארה, עיניים מלוכסנות מודגשות באיפור, עור בהיר שתמיד רציתי בניגוד לשזוף התימני שלי. היא לא ציפתה שאני אדפוק לה בדלת. וכשפתחה אותה היא קפאה במקום לנוכח התימניה הלא-גמדה (!!) שעומדת לה בדלת.
"אז זה הדבר הרגיל." התחלתי לומר, באנגלית מעט עילגת, כמובן.
היא זקפה גבה, "מה?"
"עוד להיט חדש."
היא הביטה בספר שבידיים שלי. "הא?"
"זה הספר שלך. כלומר, בישראל. אולי לא ציפית לזה כי כולם שונאים אותנו."
"הא. בסדר. אבל - מה רצית לומר?" היא זקפה גבה.
"את יודעת, נערים צעירים, עולם עתידני, תככים, רומנטיקה, רשע בלי מניע ברור, והנה עוד ספר שבעטיפה האחורית מודפס "רב מכר של הניו יורק טיימס". אני מתערבת איתך שהם משוחדים."
"נחמד לדעת שזה מה שאת חושבת על הספר שלי."
"הו, לא התכוונתי להעליב, אבל את חייבת להודות שיש פה כמה דברים מאוד נדושים ואני בטוחה שביססת חלקים ממנו על הספרים שיש לאחרונה בשוק."
היא ביקשה ממני ללכת, אומרת שיש לה אורחים. מוזר, היא הייתה בפיג'מה והיה שש לפנות בוקר.

לא הספקתי להסביר למרי לו את דעתי לעומק, לצערי. אז אני אסתפק בכם, אולי איכשהו זה יגיע עד אליה.
עוד "להיט-כביכול" חדש. זה לפחות מה שאפשר להבין מהעטיפה. התקציר הנדוש והדרכיהם לא היו אמורות להצטלב הדרמטי. אף אחד לא הבין זה שאם מישהו אומר משפט כזה אז הדבר ההפוך קורה? זה מרפי.

אנשים עושים שטויות בכמויות. דברים טובים, ורעים, ודברים שהם בין לבין. וכל אלה שונים, אבל יש דבר אחד משותף בהם - קיים מניע. למשל, גניבה נעשית בגלל הצורך לכסף, ואונס מתרחש בגלל הצורך לספק את היצר המיני. מבינים לאן אני חותרת?
בזמן האחרון או בכללי לאנטיגוניסט אין מניע משום מה. הוא עושה ככה, וזהו. פתטי, לא?
במקרה סוזן קולינס הבינה מה קורה וב"משחקי הרעב" יש מניע, אבל זאת רק אני או שזה מניע דיי עלוב?
סליחה, זה מקרה דו פעמי, וקסנדרה קלייר באה עם מניע נהדר לבני הנפילים - "כי הוא חושב שהוא צודק, שהוא מציל אותנו".
ואגב, חוץ ממקרים נדירים אי אלו, אם כבר יש מניע לעשות משהו רע, הוא רק מניע אחד - נקמה. נקמה נקמה ועוד נקמה. או ילדות קשה, שזה בכלל לא שיא הבנאליות, השחיקות והשגרתיות (מסכן וולדרמורט, כולם גנבו לו את המניע:().
הו! ויש את הגיבור, שמגן על מי שהוא אוהב והמניע שלו מן הסתם טהור, כמוהו עצמו, והוא איבד כבר מישהו וקשה לו בחיים, הו, בואו נבכה למענו, גיבור מסכן עם חיים קשים.

התקציר הפתטי למחצה מספר טוב מאוד מה קורה שם. למרות שהעלילה יותר טובה מזה. אבל בעיה אחת שהייתה לי עם זה, היא שאומנם אני חושבת שהמשפט "אין אנשים רעים" הוא שקר גמור, אבל אני חושבת שבדייה יותר גמורה היא שאנשים רעים יגיעו למצב של שליטה. ועוד שליטה על מעצמה כמו ארצות הברית. מצחיק.

אל תטעו ממה שאמרתי, הספר חמוד, הארבעה כוכבים למעלה מציינים את זה (למרות זאת, אם הייתי יכולה, הייתי נותנת שלוש וחצי), אבל יש לי כמה וכמה בעיות שאני חייבת להעלות פה. אבל לפני שאמשיך, הנה כמה נקודות טובות;
הוא שנון, הוא מעניין, הכתיבה נפלאה אם כי לפעמים חוזרת על עצמה, והדמויות נחמדות ביותר. הספר מאוד אינטיליגנטי ומלא ברעיונות טובים למדיי של הדמויות, בעיקר של יוני, ויש בו כמה סטיות שלא ציפיתי.
הו, ועוד משהו שממש אהבתי. תומס; מנומס וחמוד מול האנשים שהוא אוהב, מול מי שהוא רואה כנגדו הוא קטלני, אכזרי, וחייה שנושמת בשביל כאב של אחרים. הוא נהנה הנאה אכזרית מעינויים וזה משהו שהסופרת העבירה חד וחלק, ממש מרשים, משהו ריאליסטי לחלוטין.

בחזרה לחצי-קטילה, יש משהו קצת מושלם מידי בדמויות הראשיות, לפחות. הדבר הראשון שיוני ודיי ראו אחד בשני כשנפגשו היה היופי, עזבו ספויילרים. אבל המשיכה הפתאומית ביניהם הייתה צפויה מידי. הספר גרם לי לחכות למשהו חדש ולצערי לא קיבלתי אותו. וכשהיא קראה לו "מלאך רצוץ" בלב לא הספקתי לצחוק. באמת. זה היה כל כך מביך ואני לא הייתי שם.
ועוד משהו, יוני; יפה, חכמה, שמה לב לפרטים, לא האדם הכי טוב בעולם (הדבר הפחות או יותר היחיד שהיה הפגם שלה) והסופרת מתכחשת להתנשאות המעטה שלה. ודיי, חתיך, מושך בנות, עם רגשות וכל הקטע הזה, וזריז, ובנוי טוב יחסית לרחובות, קצת מוגזם. לא היו להם פגמים בולטים לעין.
א-ב-ל למרות הפגמים הדמויות נתנו לי הרגשה אנושית משהו שלא קיבלתי הרבה. כנראה האינטילינגנציה של הדמויות (וואו, המשפט הזה מוזר) הייתה מאוד גבוהה והוסיפה המון עניין לספר. בשלב מסוים קיבלתי הרגשה מעטה של התעסקות פסיכולוגית בראש שלי. ואני אוהבת דברים כאלה D: הסטות רגשיות גורמות לי להתלהב.
כשדוחקים את אחד הגיבורים לפינה בצורה מסוימת זה כל כך כיף. ואנשים ממעטים לעשות זאת בימינו.

אגב, איי פעם ראיתם מישהו מסמיק? כי אני לא. למרות שכנראה יוצא לי לעשות את זה דיי הרבה (למה אני חייבת להיות כל כך פתוחה רגשית?:'() ואם דיי, מגנט בנות (בן חמש עשרה. שנה ממני. שמטייל בברים וכאלה כן, ממש אמין, אבל נעזוב את החלק הזה), מסמיק? למה דווקא הוא? זה לא אמין. ואגב, זאת רק אני או שכל דמות שנייה מסמיקה? *מחכה שעוד אנשים יקראו את הספר*
סתם צוחקת, רק שלושה מהן. דיי, יוני, וטס.

אגב טס, היא אחת הדמויות האהובות עליי. היא כל כך חמודה D: היא גם בת שלוש עשרה שזה בפני עצמו גדול. וקיירה, שמעניינת, קטלנית ורמאית גדולה. והמפקדת ששכחתי את השם משפחה שלה ולכן תיקרא המפקדת משמה, או החובטת-פרצופים (ובגלל הכינוי השני הבנתם למה אני אוהבת אותה).

אבל מצד שני למרות כל הדברים שעצבנו אותי בספר הזה, הוא העביר לי שעתיים שלוש בכיף והיה כל כך מעניין. ההתחלה הייתה אומנם מעט צולעת, אבל מתמודדים. נותנת לו שלוש וחצי כוכבים בראש. אבל כרגע, למרות תחילת הביקורת אני משנה לארבע. הוא היה כל כך כיפי. הדיאלוגים היו מעניינים ולא היו רגעים שרציתי פשוט לזרוק את הספר D: מה שקורה לי הרבה בזמן האחרון. כן, גם עם ספרים רציניים (ב"מפתח של שרה", לדוגמא, ברוב הקטעים של ג'וליה).
פשוט ספר כיפי, ממליצה אם בא לכם פשוט להעביר זמן. אל תפסלו אותו על הסף, אני קצת פרפקציוניסטית.
ואגב, תודה לפיירי האדירה שהראתה לי את הספר הזה מההתחלה!

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על אגדה - אגדה #1