ביקורת ספרותית על אגדה - אגדה #1 מאת מרי לו
ספר לא משהו

---

בתחילת הספר זה היה ארבעה כוכבים.
באמצע זה התנדנד לכיוון חמש ושלוש.
בסוף זה הפך לשניים.
אלוהים, אני רוצה לזרוק את הספר הזה מהחלון.

נתחיל בדמויות.
דיי- אדם שעוד לפני שקראתי את הספר דמיינתי כמישהו מדהים והתאהבתי בו מיד. במיוחד בגלל השם שלו.
בהתחלה אהבתי אותו. הוא הוגדר כטיפש ומיותר לעולם ואיכשהו הצליח לשרוד למרות הכל.
למרות שהוא בבירור חכם מכדי אי פעם להיחשב כטיפש, הדחקתי את זה והתמקדתי בשאר.
אה, סוף סוף דמות הגיונית ולא מושלמת שאני יכולה להזדהות איתה לפחות קצת.
*צחוק* כן, ממש. היית חייבת להרוס את הכל, הא, מרי לו?
יוני- דמות עם בעיות קשות. היא מתנשאת מדי, חכמה מדי, יפה מדי, מורדת מדי ובעלת דעות קדומות על עניים.
היא מצדי יכולה ללכת לעזאזל.
מערכת היחסים שלה עם אח שלה בכלל לא ריגשה אותי, ולא היה לי אכפת שהוא מת (והם באמת ציפו שאהיה מופתעת כשזה יקרה? הספוילר החשוב ביותר הזה היה פאקינג כתוב בתקציר של הספר. ושלא נשכח שהיה כתוב שם גם את העובדה שדיי לא היה זה שרצח אותו, עוד ספויילר ענקי.
...
כאילו, אתם צוחקים עלי?זה הדבר הטיפשי ביותר שהיה אפשר לעשות!
התקציר דרמטי בצורה מגוחכת ולא קשור בכלל. "דרכיהם לא היו אמורים להיפגש" באמת? כי יוני היא בבירור חיילת חזקה ומוכשרת שמטרתה כשאר החיילים היא לתפוס את מי שעושה בעיות לשלטון האידיוטי הזה, והוא בבירור הפושע המבוקש ביותר שיש.
באמת, ספר? באמת?).
ומערכת היחסים בין שתי הדמויות האלה זה הדבר הכי טיפשי, מיותר, מעצבן וקיטשי שמישהו אי פעם כתב. זה אפילו עולה על דמדומים. כי בדמדומים לפחות עברו כמה ימים עד שהם התאהבו זה בזה, ובפחות קיטשיות.
דמדומים. פחות קיטשיות.
אתם מבינים עד כמה המקרה חמור?
כלומר, הוא התאהב בה ברגע שראה אותה ולהפך, הם בילו יחד משהו כמו יומיים (בחייך, מרי לו, הספר שלך מספיק קצר בכדי שתוסיפי עוד חודש או משהו), התנשקו ביום השלישי ברגע של שכרות (בני חמש עשרה, כן?) ואז מייד אחרי זה (כמה שניות, באמת) בגידה בדיי.
תמותי, יוני! תמותי! (גם אתה דיי, אבל רק מאוחר יותר).
וכך דיי הקשוח והמגניב הפך לקיטשי ורכרוכי.
אה, ואם כבר הזכרנו את העובדה שהם רק בני חמש עשרה, בואו נעמיק בזה קצת:
טוב, אז אתם רואים, במהלך הספר דיי השתכר, נכנס לפאבים, התחיל עם ברמניות (אני בספק אם גם היא בת חמש עשרה. לא כל העולם הזה יכול להיות בן חמש עשרה), בחורות הסתכלו עליו, תואר כחתיך ורודף שמלות, הימר... כלומר, ברצינות, חמש עשרה.
ויוני. מערכת היחסים הלא יחסית שלה עם תומאס. גם הוא בן חמש עשרה? כי אם לא, דבר ראשון, פדופיליה. אם כן- למה הוא אחד מהחיילים המתקדמים ביותר שיורה באנשים בפקודה ומענה אנשים... וזאת רק אני או שהוא הנהג האישי של יוני?
וכמעט שכחתי להזכיר עד כמה מטריד ולא הגיוני שיוני כל כך חכמה שהיא יכולה אפילו לחזות את המחשבות של כל אחד עד למילה האחרונה.
ואם דיי כל כך חכם, איך זה שהוא אף פעם לא פקפק בציון הנמוך ומעורר החשד שלו?
ועכשיו נעבור לנושא הבא. העולם העתידני הזה לא אמין בכלל.
נראה כאילו הוא כולו מנוהל ומתורמן על ידי שני ילדים בני חמש עשרה, ודבר שני- כל כך מרשע שזה מטופש, כמו שאנג'ל הסבירה בצורה כל כך טובה בביקורת שלה.
מה שכן, אהבתי את סיפור העבר של דיי. את המשפחה שלו, חוץ מעדן, כמו כל דמות שהסופרת מנסה להפוך ליקרה וחשובה במיוחד לדמויות הראשיות.
ג'ון ואימא שלו היו הדמויות היחידות שאהבתי, והזיכרונות של דיי מהם כל כך מתוקים. רק כשקראתי את הזיכרון האחרון שכתוב בספר שבו ג'ון כל כך דאג לדיי כשהם שיחקו הוקי רחוב ביחד הבנתי עד כמה אני אוהבת את ג'ון, ודיי- רק כשהוא ילד קטן. ודווקא הדמות המעצבנת מבין שניהם שרדה. (אלוהים אדירים, מה הבעיה של הספר הזה?!)
ואהבתי גם את האכזריות, שמשום מה הייתה כה חסרה במהלך הספר בשביל ספר עתידני עם שלטון אכזר.
כל הקטע של ניסויים בילדים ומגפות ומה שעשו לדיי כשהיה בן עשר- וואו, באמת, לזה באמת מגיעות מחיאות כפיים ללא נימה סרקסטית.
ועכשיו נדבר על המוות של אח של יוני. כתוב בצורה כל כך כל כך גרועה. התגובה של יוני לא הייתה מציאות, מאולצת ומבלבלת, וקרתה בפתאומיות מגוחכת. שום הלם, רק חוסר תגובה לא ברור שגרם לגלגל עיניים. וההלוויה הייתה חסרת טעם.
מייד אחרי שאח שלה נהרג היא החליטה למצוא את דיי ולהרוג אותו- מה שקרה בקלות מפתיעה ומגוחכת ביותר, וגם הסיבה לכך שהבינה שזה דיי הייתה מגוחכת. זה יכל להיות בקלות טעות.
הוא שלח יד לצוואר שלו. לדיי יש שרשרת שנעלמה. או מיי גאד, זה בטוח הוא! אז תופסים אותו, לוכדים אותו, בלה בלה בלה, דיי אומר שיוני נראית יפהפייה בבגדי אצילים, אני רוצה למות ולהרוג אותו, ואז לכדו גם את האחים שלו, ואז כמה מורדים ראו כשהם צילמו את דיי שיש לו קצוות שיער מכוסה בדם והם צובעים את שלהם באדום.
...מה?
אז, כאילו, אם לדיי היה אף נשר הם היו שמים אפים מלאכותיים? מה הרעיון הטיפשי הזה אמור להביע?
ואז רוצחים חלק גדול מהם (זה מחזיר אותי לכמה שהשלטון הזה מטופש. מה קרה לזכויות האדם? השוויון? הפרדת רשויות? העולם ההוא הוא שילוב של היטלר וימי הביניים).
ואז... כשדיי בורח, וג'ון... הוא... לא! אתם לא הרגתם הרגע את הדמות היחידה שאהבתי בספר המטופש הזה! לא! אני לא מסכימה לזה! לאאא!
למה יוני לא יכלה למות? הסופרת הזאת לוקחת את כל הדברים שחשובים לי.
ואז הם מצטרפים לאיך שלא קוראים למתנגדים ההם שלא הסבירו עליהם מספיק מה שהיה גם מבלבל וגם מעצבן.
טוב, בקיצור, אני לא אוהבת את הספר הזה יותר. אני לא אקרא את ההמשך, אם יש המשך.
ולסיכום הביקורת הזאת- הדברים שכן אהבתי בספר:
-האכזריות
-ג'ון
-טס
-אימא של דיי
-זכרונות של דיי
-הציונים למבדקים
-המחנות שהם לא מחנות
-דיי בן העשר
-קיידה, הברמנית המורדת
-השמות- כל כך מגניבים
-חדר המתים
-הצליעה של דיי
-העין הקצת יותר בהירה מהאחרת של דיי
-קוצר הראייה של טס
-לא את יוני
-לא את תומאס
-לא את מטיאס
-לא את דיי
וזהו, אני חושבת.

» ביקורות נוספות של אקו
» ביקורות נוספות על אגדה - אגדה #1