ביקורת ספרותית על על כנפי מלאך - מלאך משמיים #3 מאת בקה פיצפטריק
ספר טוב

---

אחרי שהתקלחתי, לבשתי פיג'מה. וכשלא הבנתי איפה המכנסיים של הפיג'מה, לקחו לי דקות שלמות להבין שכבר לבשתי אותם.

כשסימסתי לבת דודה שלי שאחפש ב- YES PLANET סרט שנוכל לראות, לקח לי שנייה להבין מה רציתי לעשות במחשב אחרי שעזבתי את הפלאפון. תבינו, זה היה שנייה אחרי שסימסתי את ההודעה.

כשאבא לא מצא את משקפי השמש שלו, לקח לו המון זמן להבין שהן מתחת לכובע שלו.

קרה לכם? רגעי סניליות קטנים, לא רק אצל מבוגרים יותר, שגורמים לכם להילחץ שאולי אתם מתחילים לשכוח דברים? אצלי זה שכיח במיוחד, כי כשאת שוכחת מה רצית לעשות לפני שנייה מיליון פעם, את מתחילה לקלוט שאחד מהברגים במוח נפל לך איפשהו בין ספר לספר. אל תצפו ממני שאזכור את פרטי הפרטים של הספר בעוד שבוע, ולכן אני מקפידה לכתוב ביקורת מיד לאחר סיומו. אני לא יכולה לבנות על זה שאני אמצא את הבורג.

אבל מעולם לא ציפיתי שיקרה לי את מה שקרה לנורה. אני מתכוונת, לשכוח חמישה חודשים? גאד, זה הרבה זמן.
בכל מקרה, העלילה שלנו מתחילה כעלילה מבטיחה, אבל מתחילה להידרדר ככל שהצד הימני של העמודים נעשה גדול יותר.

אז תקציר לפני הכל:

בספר הזה עושים לנו מעיין רברס. תהרגו אותי, אין לי מושג במה זה עזר לסופרת, אבל שיהיה. בעיקרון נורה שכחה את כל מה שקרה בחמשת החודשים האחרונים. היא מתעוררת בבית קברות, מגלה שחיפשו אותה שלושה חודשים, ושהיא לא זוכרת לא רק אותם, אלא גם חודשיים אחורה-
מה שמע שכחה את פאץ', שהכירה אותו בחמשת החודשים האלה, את כל סיפור בני הנפילים/מלאכים שנפלו, ובערך כל דבר מעניין שהיה בספרים עד עכשיו. אבל זה לא אומר שנורה לא בסכנה, כי הסכנה רודפת אחרי הילדה המסכנה. הצבע השחור (צבע שמסמל את פאץ') מסב לה חוסר מנוחה, עונג, ודי מטריד אותה (טוב, לא ממש מטריד אותה, החלק הזה יותר הטריד אותי). מילים שהיא לא ידעה את משמעותן הופיעו לה בראש ("נפילים"), ומחברים, ידידים ומכרים- היא מגלה שבחמשת החודשים האחרונים היא התנהגה... משונה. אולי לה נפל יותר מבורג אחד?

זהו, בתכלס.

העניין הוא שהספר התחיל מצוין. נורה לא מבינה כלום, מגששת באפלה, ואמה וחברתה הטובה לא ממש עוזרות לה בכך. זה מכניס את הקורא למתח, והתרגשות מתמדת. וזה גם גורם לך להרגיש טוב עם עצמך- "אני יודעת ואת לא!" החלק הזה של הספר עבר בצורה מדהימה, ואני חושבת שזה היה יכול להיות ממש, ממש, ממש מגניב, אם זה היה הספר הראשון. (כבר אמרתי ממש?) טוב, לפחות ההתחלה של חוסר הזיכרון כמובן. אני מודה, זה גם קצת מורט עצבים. כל פעם היא כל כך כל כך קרובה, לגלות מה קרה, מי זה כל אחד-משהו! אבל אין. זה בכל זאת לא מנע ממני להמשיך לקרוא. אז למה הוא הדרדר? (הו, תעלומה. קדימה, שימו כובעי שרלוק הולמסי, וזכוכית מגדלת. רק לא מאלה של החמישה שקלים שאתה יותר לא רואה איתן מאשר רואה).
נורה *מגלה* על הכול, למרות שהיא לא *זוכרת* את הכול, מוקדם מדי. אחרי חצי ספר בערך, אולי קצת יותר. לא ציפיתי לתגובה הזאת שלי לפני שקראתי, חשבתי שאני ארצה שתיזכר מיד, אבל האמת היא שכל הפואנטה של הספר הלכה לה. אני מתכוונת, מה הטעם? בקה פצפצפצ, כל מה שרצית היה למרוח כמה עמודים? טוב, זו לא הייתה מריחה, כי הספר באמת זרם מצוין, כמו הקודם, אבל-נו, באמת. אז יש טעם. אבל חמוץ. ואני שונאת, שונאת, שונאת חמוץ.

דמויות:
נורה- האמת היא שנורה מצאה חן בעיניי בספר הזה. המניעים שלה היו יותר ברורים ופחות סתמיים, היא הייתה אמיצה, ולעומת הביקורת של הספר הקודם- הפעם לא הרגשתי שהיא סתם נגררת לתוך הסכנה מתוך מניע מפגר. היא בכתה קצת יותר מדי, אבל היא גם הייתה מעורערת נפשית, אז נסלח לה.
פאץ'- אוי, פאץ'. מה עשו לך?! פאץ' איבד בספר הזה את האישיות המעניינת שלו. הוא הפך לקיטשי, נמרח ורגשני. הוא מגלה לנורה הכול מהר מדי, וכל הזמן מדבר אליה באהבה, כמה הוא אוהב אותה ובלה בלה בלה. בן אדם! מה קרה לתדמית שלך?! "אני קשוח-פוקר פייס-מסתורי-וחתיך"? מה קרה? נשברת? בחלק מהספר היו נגיעות של פאץ' הקודם, אבל הוא אכזב אותי הפעם קשות. אפשר ממחטה? ~מקנחת את האף ומרעידה את כל הבית~
וי- אני לא ממש מבינה מה קורה שם, עם וי. נראה לי שאין לה חיים. כל המטרה שלה זה לעזור לנורה, בכל צרה, לאסוף אותה, לקחת אותה, ולהיות מוכנה לכל דבר. אין לה חיים משל עצמה? אני לא בטוחה אם זה מוזר, או סתם לא אמין. אוי, קחו כבר את הממחטה. תביאו לי את בקה! אני רוצה לשבת איתה בארבע עיניים על כוס תה, ועל כמה אקדחי צעצוע. (רק שהיא לא תדע שהוספתי את המילה "צעצוע").
הספר הזה היה צריך לקבל שלושה וחצי כוכבים. אבל כמובן שאני לא יכולה לתת לו את זה, ושלושה זה כבר עלבון בשבילו, אז הוא יקבל ארבעה, שלא יכעס.
שלא תבינו לא נכון, מי שקרא עד עכשיו- שיקרא גם את זה. הספר רחוק עשרות מונים מיצירת מופת, אבל הוא קליל ומהנה, ואם בדיוק סיימת ספר מדהים (הלו, האימפריה האחרונה), ואין לך חשק לכלום חוץ מלקרוא אותו שוב, אז הוא יכול לשבור את זה בקלות. אבל אל תצפו ליותר מדי.
אה, וספויילר קטן לסוף.

נורה עכשיו לא אנושית?! אוח! כל כך סטייל דמדומים! אנשים, אתם לא יכולים להיות קצת יותר מקוריים?! לפחות היא מפקדת על צבא הנפילים במקום האנק, שזה מוסיף לה קצת עצמאות. נחכה ונראה.
סוף ספוילר.

אז אני אתחיל את שנת הלימודים יחד עם מלאך מכני. נתראה, או בעצם, נתכתב, בביקורת הבאה.
ציטוט מעורר השראה שכמובן לא מופיע בספר שכזה
- פיירי

» ביקורות נוספות של fairy tale
» ביקורות נוספות על על כנפי מלאך - מלאך משמיים #3