ביקורת ספרותית על קו-אורך דם - או אדום של ערב במערב מאת קורמאק מקארתי

---

אני, באופן אישי, לא חסיד גדול של אלימות. בטח שלא בחיי הפרטיים, אבל גם לא כנושא לצפות בו ולעסוק בו באמנות. אף על פי שאלימות מתויגת כשלילית בחברה שלנו, ואנו כולנו נוהגים לראות בה כדבר רע, חטא, הרי שיצירות אמנות שעוסקות באלימות ואף מציגות אותה בפירוט, זוכות לעתים קרובות להצלחה (וקוונטין טרנטינו בטח יסכים איתי).
הספר "קו אורך דם" או בשמו השני "אדום של ערב במערב" הנו יצירת אמנות שכזו. שני השמות שלו כבר מרמזים על הבאות, וגם כריכת הספר, המציגה נוף מדברי ופראי, כזה שבו גיבורי הספר חיים ופועלים, על רקע אדום בוהק, חודרת אל התודעה באופן אלים כלשהו.
מדובר ברומן אפי שעלילתו מתרחשת בדרום מערב ארצות הברית ומקסיקו במאה התשע עשרה, אזורים שבאותה תקופה היו ידועים כ"מערב הפרוע". גיבור הספר הוא נער בגיל ההתבגרות, חסר שם ונטול הורים, שמכונה לאורך כל הספר בתור "הילד". יש לו, לילד, נטייה ברורה להסתבך בצרות, ונטוע בו יצר עז לאלימות ותוקפנות. נסיבות חייו העגומות מובילות אותו, כבר בפרקיו הראשונים של הספר, אל כנופיה של ציידי קרקפות – חבורת גברים אלימים ומסוכנים ביותר, שמחסלים אינדיאנים לפי הזמנה, וכהוכחה לחיסול הם מקרקפים אותם (למי שהמושג לא ידוע לו – פשוט חותכים עם סכין את עור הקרקפת מראשם ומסירים אותו בשלמותו). כל חברי הכנופיה מסוכנים ואלימים ביותר, אבל השניים הבולטים בה ביותר הנם ראש הכנופיה, רוצח בדם קר בשם גלנטון (שעל שמו גם נקראת הכנופיה הזו), וגבר מסתורי וקירח המכונה "השופט", דמות עמוקה ומיוחדת במינה. השופט מחזיק בדעות ואמונות אקסצנטריות ויוצאות דופן בנוגע לחיים ומשמעותם, והוא מהרהר בחיים וביקום כמו פילוסוף חולמני, תוך כדי הרג ורצח המוני וחסר הבחנה.
הילד, כאמור, הופך לחלק מהחבורה הזו. לכנופיה אין בית או מקום קבוע, והיא נודדת לה במרחבים האינסופיים של המדבר האמריקאי העצום, כמו ספינת פיראטים או שבט פראי קדמוני. באין לילד משפחה, כנופית גלנטון נעשית למעין תחליף גרוטסקי ומסויט של משפחה, אף על פי שאיש מהחברים בה אינו אבהי או מחזיק בערכים של ערבות הדדית ודאגה לזולת.
כמו ביצירות נוספות של קורמאק מקארתי, "לא ארץ לזקנים" (שעל פיו נעשה סרט הקולנוע המהולל "ארץ קשוחה") ו"הדרך" המופתי, גם כאן בוחן הסופר סוגיות של מוסר וערכים, בתוך עולם אלים ואכזרי שאין בו מוסר כלל, והאדם צריך ליצור את ערכיו תוך כדי תנועה, ולחשוב כל הזמן אל מול מי הוא עומד ולמי הוא חייב דין וחשבון. הדיון במוסר וביכולת הבחירה של האדם מקבל כאן אזכורים מהמקרא ומהפילוסופיה הנוצרית, בדמותו של חבר כנופיה שהיה כומר בעברו, ודרך סמלים וטקסים דתיים שהכנופיה נתקלת בהם לאורך הדרך. המסע אל המדבר גם הוא לכשעצמו מהווה אלגוריה לסיפורים המקראיים, בהם המדבר הנו המקום אליו יוצא האדם בכדי לשקול את חייו ולשמוע את האל מדבר אליו. תיאורי הנוף הטרשי והפראי ממלאים את הספר כולו, טבע אכזרי עם חיות טרף רעות, יובש והרים בלתי מתפשרים. הכנופיה חוצה את המדבריות דרך עמים בראשיתיים – מקסיקנים מרופטים ובני תערובת, ושבטים אינדיאניים פראיים ופרימיטיביים. המסע הוא מסע אפוקליפטי שנמשך אל תוך המדבר ואל תוך נשמת האדם ונשמת הקורא בספר, והולך ונעשה מלא טירוף, בלבול ואימה ככל שהוא מתקדם. מקארתי מעמת כאן את דמות הקאובוי הקשוח והשתקן עם דמותו של הרוצח הנתעב, שנהנה מעצם ההרג.
כמו בשאר ספריו של מקארתי, גם "קו אורך דם" כתוב באופן תיאורי ולקוני. התיאורים יבשים, מעשיים, גבריים, והדיאלוגים קצרים וחדים. בין לבין משחיל הסופר הערות והגיגים פילוסופיים.
"קו אורך דם" אינו ספר קל לקריאה. מי שמכיר את מקארתי יודע שהוא סופר שאינו מתפשר ואינו מנסה לרצות את קהל קוראיו. זהו ספר חזק ומטלטל, שנותר עם הקורא ומטריד את שלוותו ומנוחתו זמן רב לאחר תום הקריאה. אם החוויה הזו נשמעת לכם מעניינת – אז קראו אותו מיד.

» ביקורות נוספות של שומר היערות
» ביקורות נוספות על קו-אורך דם - או אדום של ערב במערב