סיפורו של ויליאם תורנהיל מתחיל בלונדון, 1806. ילד עני שתמיד היה רעב וסבל
מקור. כילד העביר את ימיו ברחוב, בגניבות.
שם גם הכיר את סאל, שאביה, מר מידלטון עבד כשייט.
כשויליאם רק בן שלוש עשרה, הוא התייתם מהוריו ועבד בעבודות מזדמנות עד שאביה של סאל,
חברתו מהשכונה, החליט לקחת אותו לעבוד אתו כשוליה.
כך הוא נכנס להיכל השייטים.
אם הוא רק יעבור בשלום את שבע שנות ההתלמדות, הוא יהיה ספן עצמאי על נהר התמזה...
ויליאם התאהב בסאל. הם נישאו ביום שויליאם נעשה ספן עצמאי.
למתנת חתונה, מר מידלטון נתן לויליאם סירה איכותית.
כשויליאם חושב שחייו החלו להסתדר, הסתבר שעדיין לא.
ובמצוקה כלכלית נוספת שבני הזוג הגיעו אליה, ויליאם עושה טעות איומה והוא משלם עליה מחיר יקר.
ויליאם, סאל ובנם התינוק, נשלחים לגלות במושבת העונשין באוסטרליה,
שם הם יחוו התנגשות אדירה בין המתיישבים לילידים השחורים במקום (האבוריג'ינים)....
מומלץ בחום.

המורשת השחורה של אוסטרליה

אולימפיאדת סידני ב- 2000, הייתה מפוארת, באופן בו הוצגה הרוח האוסטרלית המשוחררת והמשתפת. הייתה לאוסטרלים רק בעיה אחת שהעיבה על החגיגה, כתם שחור –המורשת הקולוניאלית הנוראית שלהם ביחסם לילדי היבשת האבוריג'ינים, אליהם האוסטרלים התייחסו כתת אדם, ואף הצליחו לחסל את מרביתם, אלו ששרדו היו משוללי זכויות עד לשנת 1967.

איך האוסטרלים פתרו את הבעיה? הם שמו את קתי פרימן, אלופת העולם ב- 400 מטר, אוסטרלית אבוריג'ינית, במוצאה בקדמת הבמה, בכך שנתנו לה להדליק את הלפיד האולימפי, היא אף זכתה בזהב בתחרות האולימפית, מרחפת לה בריצתה האלגנטית כמו אילה שלוחה, בכך החגיגה הייתה מושלמת, היחצנות נצחה את המורשת הבלתי נסלחת.

איך רומן היסטורי אוסטרלי, מתמודד עם הכתם השחור?

את התשובה המאכזבת, מעניקה לנו, הסופרת קייט גרנוויל, בספרה הנהר הסודי.

ויליאם תרנטון, נולד בצד החברתי הלא נכון, כעני בלונדון, שפשוט רצה לחיות יחד עם בת זוגתו, אך החיים היו עבורו כמשקולות המושכת אותו למעמקי התמזה. חיים שחייבו אותו לגנוב בכדי לשרוד.

להיות גנב בימים ההם, היה ממש סיכון, משום שמי שנתפס נתלה באופן פומבי, למען יראו ויראו, ההרתעה הזאת לא ממש עוזרת כשהילדים שלך גוועים למוות. מהבחינה הזאת גרנוויל תיארה את אנגליה המעמדית ונטולת הצדק בצורה ממש מדויקת.

הגיבור שלנו,ויליאם תורנטון, ממתין לתלייתו, לאחר שנתפס ונשפט על גניבה. תחינות אשתו למכובדי העיר, גורמות להמרת עונשו לגירוש לאוסטרליה, כמו רבים מפושעי אנגליה. בהיבט הזה גרנוויל, מתקנת מיתוס אוסטרלי, לפיו, רובם של חלוצי אוסטרליה הוגדרו כפושעים, אך האמת היא שלא בהכרח מדובר באנשים שליליים, אלא במי שגורלם הרעה איתם, הם ניצלו מהגרדום וזכו להזדמנות שנייה, להתחיל את חייהם ביבשת החדשה.

החלוצים האוסטרלים , לא פעלו בחלל ריק, באוסטרליה היו האבוריג'ינים - ילידי היבשת, את מפגשם מתארת גרנוויל, כחוסר הבנה, אך למעשה הרומן שלה הוא חד צדדי, הוא מתאר את התלאות של המתיישבים בכלל ואת ספרו המעניין של תרנטון, שפשוט הגיע למרחבים העצומים של היבשת, וסימן לו את חלקתו. ומה לגבי הילדים? הם נותרו ברקע הרומן, נוכחים נפקדים, נעדרי קול, ולבסוף גרנוויל, מנסחת את הקונפליקט, שקבל תרגום לעברית – זה אנחנו, או הם, אמירה קצרה שהכשירה הרג נורא.

הספר הזה הוא אכזבה עבורי, באופן שהוא מנסה להצדיק את גישתם הרצחנית של המתיישבים כלפי הילדים. לשם השוואה באותו אזור, התקיימה התיישבות קולוניאלית אחרת, בניוזילנד, שם השכילו המהגרים להעניק כבוד למאורים, הילדים, (יחסים שלא היה משולל מלחמות) את שרידי היחס הזה נתן לראות עד היום, כשנבחרת הרוגבי של ניוזילנד עולה לשחק במשחק בינלאומי, הנבחרת פוצחת בריקוד מאורי. מסיבה זאת הספר גרם לי אכזבה לאופן בו הוא מנסה להצדיק את המורשת האפלה של אוסטרליה.

אנגליה של תחילת המאה 19 היא מקום לא סלחני לרוב תושביו: המוני עניים צריכים איכשהו לשרוד בה. רעב ללחם אינו נדיר, החוקים קשוחים - כי בעלי הזכויות הם שחוקקו אותם כדי לשמור על מה שיש להם: גניבה יכולה להביא אותך אפילו לגרדום, או לעבודת פרך של שנים. כל גניבה, גם גניבת אוכל. ומה יעשה המעמד בעל הזכויות עם המוני "פושעים"? את חלקם מוציאים להורג. והנשארים מוגלים לאוסטרליה ומורחקים מהעין.
אוסטרליה היא מושבת עונשין הכי מוצלחת שאפשר: היא גם רחוקה מאד - מסע בספינה אורך כמעט שנה, אין הוצאות על החזקת האסירים - הם בונים בעצמם את מגוריהם, משובצים לשירות המתיישבים הותיקים וזהו. והבונוס - האסירים האלה הם אלה שיהוו את חוד החנית של האימפרייה הבריטית - הטוענת לזכותה על היבשת שלא מכבר התגלתה.

קייט גרנוויל מספרת פה את סיפור ראשיתה של ההתיישבות באוסטרליה: הסיפור מבוסס היטב מבחינה היסטורית, ומתאר את הדרך הארוכה שעברה אוסטרליה ב 200 השנים האחרונות: מהמקום שהיווה את ביב השופכין של אנגליה, שתושביו, שאפשר להתווכח עד כמה היו "פושעים" אבל לא ניתן להתווכח עם העובדה שהיו בורים ועלובים, ומעטים מהם ידעו קרוא וכתוב, לאוסטרליה של היום השייכת (עדיין) לחבר העמים הבריטי ומהווה ארץ נחשקת לחיות בה.

הסיפור פה הוא על אותם אסירים שבאו להתיישב (בכפייה) בארץ, שקוק, שגילה אותה, נשבע שהיא ריקה. אבל היבשת לא היתה ריקה: תושביה המקוריים חיו בה. אבל הם היו שחורים(!) וערומים(!) ובעיקר - הם היו ציידים-מלקטים שנתקלו לראשונה בפאר היצירה של האבולוציה - בחקלאים. שתי הקבוצות שהיו במסלול התנגשות - בגלל חוסר הבנה בסיסי וגם בגלל הנטייה האנושית להשמיד (או לתרבת, שזה אותו דבר) את השונים ממני - אכן התנגשו. ואתם כבר יודעים מי הובס. אבל גם המנצח שילם מחיר יקר, שהוגש לפרעון לבניו ולבני בניו.
הספר מעניין מאד. הוא כתוב היטב והיה אחד המועמדים הסופיים לבוקר, הסיפור מאוזן ומסקנתו היא שבמצב של עימות גם הצד המנצח מפסיד. וגם שקל יותר להיות ותרן כשאתה חסר כל...

ביום שבו פסע לראשונה קפטן גיימס קוק על אדמת אוסטרליה, תככנו בפרלמנט הבריטי את מושבת העונשין הבאה. זה עתה סיימו ה"אסירים" האמריקאים את "מסיבת התה" שלהם בניצחון, והבריטים אובדי העצות, שעץ התליה שלהם גם ככה כבר עבד שעות נוספות, חיפשו פתרון חדש. והנה צצה לה יבשת חדשה, שאמנם גרים בה אנשים שחורים, אבל הם פריטיבים, כך שלא יקרה שום דבר אם גם לבנים יתחילו לאכלס את היבשת. וכך במאי 1787 יצאה מבריטניה השייטת הראשונה שכללה 11 ספינות ו- 800 אסירים מושל חדש ועוזרים למושל שלא ידעו כלום על הארץ החדשה. הם התיישבו בפורט ג'קסון היא העיר סידני של היום.
ויליאם תורנהיל הגיע, כאסיר מורשע, לפורט ג'קסון כשנתיים אחרי המשלחת הראשונה. אליו נלוו אשתו וילדיו, מתוך אהבה גדולה, אבל גם מתוך הבנה שגם ככה הם ישארו חסרי כל בלונדון. מזלו של ויליאם היה שאשתו נרשמה כ"אדון" שלו. ככה שהוא היה די חופשי למעשיו. כשייט על התמזה הוא חיפש ומצא עבודה על סירה שהעבירה סחורות בנהר הסמוך.
אותו נהר גם הביא מתיישבים חדשים שניכסו לעצמם אדמות לכל אורכו. מתיישבים שעקרו את צמחי הפרא שאכלו השחורים ושתלו במקומם בעיקר תירס. וכשלוקחים לך את האוכל שלך אתה גונב את האוכל החדש. ועל זה פרצו מלחמות רבות.
תוך כדי תיאור חייהם של בני משפחת תורנהיל, שהלכו והתבססו, מתאר הספר באופן שיוויוני את מערכת היחסים שהיתה באותה תקופה בין הלבנים לשחורים, אין רע או טוב, כי גם הלבנים לא היו מקשה אחידה. יש מצב עגום שצריך לחיות אתו.
מומלץ לכולם, ובעיקר לכל מי שחובב אפילו קצת היסטוריה.

ספר מרתק ומדהים קשה להניח מהיד כתוב בכישרון רב. לא שיפוטי

זה ספר על ההתחלה שבאו האנגלים לאוסטרליה. אפילו שאומרים על מקום שריק שמה על פי רוב מי שאומר את זה הכוונה שלו זה שריק ממה שהוא מכיר יעני מאנשים מהסוג שלו. ככה נראה לי אמרו על כל מקום שהלכו שמה האנשים מאירופה אבל תמיד אתה הבנת שהיו שמה אנשים רק זה אנשים של המקום יעני לא מאירופה. ככה היה גם באוסטרליה שהיו שמה אלה שהיום אומרים עליהם אבוריג'ינים. 

הדבר הראשון שאני שמתי עליו לב זה שאין להם שפה יעני כל אחד מדבר את השפה שלו אבל לא מבינים אחד את השני. אני בדרך כלל שם לב דבר ראשון על השפה גם מתי שאני קורא בגלל שאני אוהב שהשפה קשורה במי שמדבר אותה. 

כל מקום שיש שמה אנשים שלא מבינים את השפה אחד של השני זה עושה בעיות שאז גם לא יכולים להבין למה אנשים עושים איך שעושים ומפחדים. בגלל זה שראיתי פה בשכונה אחד שמחפש על מישהו שילמד אותו ערבית אמרתי לו תפדל. אפילו שאני לא יודע ערבית כמו אחד שגדל רק בשפה הזאת אני יש לי מספיק בשביל שילמד אחד שלא יודע כלום. הוא הלך עשה קבוצה יש שמה עשר אנשים וככה אנחנו יושבים כל שבוע שעה וחצי בחוץ של הבית כנסת אני מלמד אותם.

אני הכי מבסוט על זה שיש שמה כמה שעובדות בבית חולים אחיות כי אני אומר אם ככה יש להם חולים ערבים הם מדברות איתם בשפה שלהם מבינות יותר טוב את מה שכואב אצלם וגם האלה שחולים בטח יותר עוזר להם שידברו עם אחת שיש לה השפה שלהם.

בכל מקרה פה בסיפור מסופר על משפחה אחת איך שבאו מאנגליה ומה שהלך איתם מתי שהלכו לאוסטרליה וזה מסופר יפה ככה שאתה מבין מה הלך שמה. אני חשבתי אם בבית ספר היו מלמדים ככה על ההיסטוריה של המקומות אז אולי הרבה ילדים זה היה מעניין אותם.

תרשו לי לקחת אתכם 200 שנה אל העתיד. אם משפחתך חסרת אמצעים אזי חייך קשים מאוד, העוני גדול ולעיתים אין ברירה מלבד לבצע עבירות קטנות שישאירו אותך מעל המים. אתה אמנם יודע שמי שנתפס צפוי לעונשים כבדים מאוד אבל אתה חייב להדחיק את הפחדים האלה. סבירות גבוהה שגזר הדין יהיה עונש מוות, במקרה הטוב תישלח למושבת עונשין חדשה בכוכב מרוחק וכמעט לא מיושב, עם סיכויים אפסיים לחזור הביתה.

גיבורנו אכן נשלח לאותה מושבה ניסיונית, עם משפחתו הקטנה, וגם כאן מדובר בסיפור הישרדות לא פשוט. שני השלישים שמטפלים בחלק זה של הסיפור מסיטים את הפוקוס לא רק לקשייו של גיבורנו אלא גם לשינוי העצום שבואו מביא על הילידים של אותו מקום, ולאינטראקציה המורכבת שיש בינהם.

אם זה נשמע לכם כמו סקיצה מחורבנת לסיפור מד"ב אז זה בעיקר בגלל שההיסטוריה הרבה יותר מרתקת. "הנהר הסודי" מתרחש 200 שנה בעבר ולא בעתיד, גיבורנו גדל בלונדון חסרת הרחמים של אותה תקופה ומושבת העונשין היא לא אחרת מאשר אוסטרליה.

סופרים טובים לא מסתמכים רק על "בואו נדמיין סיטואציה מורכבת, נזרוק אליה כמה דמויות ונראה מה יקרה". קייט גרינוויל היא סופרת טובה, והספר הזה יפה. מצד אחד מורגשת הרצינות שהסופרת מייחסת לתחקיר והדיוק ההיסטורי מצד שני זה נראה כאילו זה בכלל לא משנה לה שהספר מתרחש בהיסטוריה. חשוב לה יותר להראות איך חוויות מעצבות חורטות את רישומן על חיי דמויות בצורה כזו שכשהיא מובילה אותנו לעימות הבלתי נמנע בין האבוריג'נים לבין גיבורנו, מנעד הבחירות המצומצם של המשתתפים גורם לנו לכאוב גם עם המנצחים.

קייט גרנוויל, ילידת ותושבת סידני, ניסתה לכתוב את תולדות ישוב אוסטרליה ובמיוחד את אזור ניו סאות' ווילס, שם ממוקמת סידני. האם הצליחה? הצליחה בציון כמעט טוב מאוד.
תולדות אוסטרליה ממוקמות בתודעה העולמית כמושבת עונשין של בריטניה הגדולה. בעיני הבריטים אין דבר מרוחק יותר מאוסטרליה וכמובן שמה שרחוק מהעין, קרוב לוודאי גם רחוק מהלב.
ויליאם תורנהיל הוא נער המשיט מעבורת, תחילה כשוליה ואחר כך כמשיט של (כמעט) עצמו. הכמעט הזה עולה לו בגזר דין מוות, לאחר שנתפס בגניבה ממעסיקו. המהדרין יצקצקו בלשונם ויאמרו שזה לא יפה, אבל גרנוויל תיארה לנו יפה מהם אותם חיי משיט מעבורת על התיימז בראשית המאה ה-19. קור, גשם, שעות עבודה ארוכות, רוח חודרת עצמות ורעב הם אך מקצת ממה שהיה על המשיטים להתמודד אתם במה שקרוי פרנסה. אם נוסיף לזה את הצורך לפרנס אשה וילד קטן, היאוש מוחלט והדרך להשלמת הכנסה בדרך של סחיבה פעוטה פה ושם קצרה.
תורנהיל נתפס, כאמור, דינו נגזר למוות, הומתק והומר להגליה לאוסטרליה. אשתו מתלווה אליו במסע בן תשעת החודשים. בהגיעם לסידני מתברר שסאל, אשתו של תורנהיל, תהיה הסוהרת שלו. זה אולי משעשע, אבל הקשר ביניהם מיוחד ולכן עולה בידם לעבור תקופה של אסירות בקלות יחסית.
אוסטרליה כמובן שונה לגמרי. השמש קופחת, היובש והחום רבים, תורנהיל מתחיל שוב את חיי האסיר שלו כמשיט מעבורת עד שהוא זוכה לשחרור רשמי. כעת הוא פונה לנכס לעצמו כמאה אקרים (400 דונם) לאורך נהר בו הוא משיט את המעבורת שלו. השטח הזה מתאים לגידול תירס, למרות שתורנהיל נטול כל ניסיון חקלאי. השטח מוגדר, זרעי התירס מובאים, בהמשך גם יהיו שני אסירים שישרתו אותו, בקתה מוקמת וגשם יש. הזרעים ממהרים לפרוץ והכל כביכול לא יכול להיות טוב יותר.
אבל הטוב הזה מתנפץ אל סלע המציאות. המציאות אינה פשוטה וכוללת יתושים, נחשים, עכברושים, שמש קופחת, חוב על המעבורת, כלי העבודה והזרעים. אלא שגם מציאות זו אינה הכי גרועה משום שמציאות אפלה, תרתי משמע, מאיימת על המתיישבים החדשים. לפעמים האפלה זזה ורומח בידה, לפעמים אפילו נפצעים ואף מתים מזה. כשהאפלה מתגלה היא מתגלה בדמות תושביה השחורים של אוסטרליה, אותם אלה שאזור חלציים שאינו מסתיר דבר הוא מרבית לבושם, רומח בידם, חיות קטנות מתות משתלשלות מחגורתם והם דוברים שפה לא נהירה. בתחילה רואים בעיקר את עשן המדורות להם מרחוק, לפעמים נשותיהם פשוט חוצות את אדמתו של תורנהיל באדישות ולפעמים יש גניבה קטנה.
חבריו לשטחים הסמוכים, סמוכים שזה לוקח זמן מה לשוט אליהם, סבורים שאין לתת לשחורים דבר, אחרים סבורים שיש לתת משהו, אבל עצה אחת ברורה אין.
בהמשך יש התנגשויות דמים, צבאה של הוד מלכותה נכנס לתמונה ויוצא בשן ועין, אבל בסופו של יום, אוסטרליה כפי שהיא מוכרת לנו היום חיה ועומדת. המכשלה עיקרית של גרנוויל היא בהבאת הסיפור הכמעט אישי בלבדית של תורנהיל ואיבוד המימד האפי של הסיפור, הגעתם של עוד ועוד אסירים, ניכוס עוד ועוד שטחים נטולי בעלים "בהירים", התנגשויות דמים נרחבות ועוד.
אלא שהספר כתוב היטב, מרתק ברובו, מראה שבידי אדם יזמתי השמים הם הגבול. בסופו של דבר יש נחלה נרחבת, בית מהודר, משרתים וכסף. אז נכון שכמה וכמה (יש האומרים מאות אלפים) מתו בדרך ונכון שצבע עורם "לא נכון", שקשה לספור אותם משום שהם הרי רק צללים בינות לעצים. עניין ליפי נפש לעסוק בו. קחו את זה בחשבון כשאתם קוראים סיפור הצלחה שכזה.