ביקורת ספרותית על הזמן השבור מאת אריאלה בנקיר
בזבוז של זמן

---

אני אקיא, אני נשבעת לכם, אני אתקפל במקום ואקיא אם אני אמשיך לקרוא עוד מילה מזורגגת אחת. אני בעמוד 154 ונמאס לי. לא יכולה. את "יומני הערפד" הצלחתי לקרוא בלי דילוגים, את זה המשכתי לקרוא רק בזכות דילוגים אומללים.
מרפי, אני שונאת אותך!

אם כבר חשבתי שסוג כלשהו של אנשים ראוי להשמדה, הנה לכם – ישראלים.
אתם חייבים להודות, אנחנו עם מיותר. אנחנו לגמרי לא שימושיים. ואל תשכחו שאנחנו מוצפים בערסים, פקאצות, ובסופרי פנטזיה גרועים. סופרי פנטזיה ממש גרועים. (לא אמרתי כולם, אז יש נקודות אור. אבל הן בקושי נראות, בוהו!!!)

אז כשחשבת ששום דבר לא יכול לרדת יותר נמוך, הכל יכול לרדת יותר נמוך! תודה, מרפי!

הספרות הישראלית עוינת כלפי. לרוב, חוץ מה"חטופה מאינדקאר" לא קראתי שום ספר ישראלי אחר ראוי לציון.
הספרות הישראלית מכה שוב ונותנת לי סטירה. “הזמן השבור" עורר בי תקוות, תקוות שמילה וחצי הספיקה לרסק. מילה וחצי! זה כמו ילד קטן שאתה חושב שהוא חמוד, ואז הוא מקלל אותך!

אז התקציר לא שווה מזמנכם. אבל אם אתם מכירים אותי לעומק וזוכרים ביקורות ממש ישנות שלי על תקצירים מרושעים ושצריך לתבוע את כותבי התקצירים, אתם מבינים שאין מה שיגרום לתקציר לא מנוסח טוב להזיז אותי. תקציר רק עוזר לי להבין על הרעיון הכללי של הספר ולנתח אותו.
מכיוון שאני לא עומדת לתקצר את הזוועה הזאת, אתם תתמודדו לבד עם התמצות הקצר הזה; סוג של "לב של דיו", נערה שקוראים לה מיכאלה (מיקי בקיצור) נשאבת לספר מידע על ימי הביניים ועל ארץ מוזרה (שהייתה קיימת באמת. מוזר) עם שם מוזר ואנשים מוזרים (שחלקם היו קיימים. רובם לא, תודה לאל). רק שאין להם כוחות על. באסה.

אז למה האנטי?
קודם כל, אתם יודעים מה? נמאס לי. פשוט נמאס לי מכל הסופרים הישראלים שחושבים שהם יודעים הכל על הנוער המזורגג!! לעזאזל, זה נושאים רגישים **מידי** יש פה מישהי שאבא שלה נהרג, שכל העולם נגדה, שהיא בפנימייה ולבד שם לגמרי!
דיי, זה מספיק. זה משגע אותי אישית שאנשים רואים ככה נוער. נכון, יש הרבה ילדים שהם חלק מזה וחלק מזה, אבל תחלקו את זה באחוזים מהאוכלוסייה, הסבירות שמישהי שתהיה גם בודדה, גם המשפחה שלה מתה, וגם תלמד בפנימיה, ותקרא ספר שיגרור אותה אחורה בזמן אפסיים (לא משנה כמה זה לא מציאותי). אהא. אז גם זה יקרה! אנשים, קול ההיגיון! שמעתם עליו?!
סופרים אהבלים.

"אז למה האנטי?” טייק טו
חוסר היגיון משווע בספר. שמשתמע בכמה דרכים -
1) היא לא יודעת מה זה מכנסיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! מה לעזאזל הבנים לובשים, חצאיות מיני?! והיא פריקינג תופרת, אנשים! תופרת! אולי המכנסיים האלה מג'ינס אבל פור גוד סייק, יש גבול!!
2) הדמות הראשית צריכה להתלוות למישהו לסיורים כדי לא למשוך תשומת לב. תכננו להביא לה נזירה שתתלווה אליה, ופתאום זה הוחלף לנער צעיר בגילה עם שם מפוברק ובנאלי שנרד עליו אחר כך. אתם מבינים, זה לא הגיוני בשיט. ואתם יודעים למה? כי בימי הביניים כל הזמן לא חשדו שבחורים יאנסו בחורות ויחטפו אותן, אולי?!
3) קשור לסעיף הקודם, אמרו לו "לא להתקרב אליה יתר אל המידה", ואני מצטטת מהזיכרון. אתם יודעים מה? אם הם מתאהבים, זה על המצפון שלכם! לעזאזל, זאת רק אני או ששכחתם לגמרי שמדובר בזוג מתבגרים?! אנשים, זה חוק מרפי!! תאמרו שמשהו לא יקרה/ישתבש והוא יקרה ובגדול! אני בעצמי מכירה את מרפי דיי טוב, נשבעת לכם, הוא לא בחור כזה נחמד. וחוץ מזה, אלה מתבגרים!!! מה חשבתם, שהם יקשיבו לכם בשקט כמו ילדים טובים? חה! אתם יכולים להאשים רק את עצמכם.
4) תמות, מרפי.
5) שמישהו יסביר לי על אהבה, כי זה לא ברור. תוך שניות זה קורה. תוך שנייה הוא מרחף במחשבות שלה והוא לא יכול להפסיק להסתכל על הגוף שלה (אלוהים ישמור, לך לעשות מקלחת קרה. אלה ימי הביניים, אתה לא תראה משהו כזה עד שתתחתן – רגע. ימי ביניים, אתה בן שש עשרה. נו טוב), אבל מה. שניהם לגמרי מאוהבים. דיי, יש גבול. מה שגם, ממה שלמדתי, הדמות הזאת היא אמורה להיות מהסוג הזה של הדמויות הילדותיות, המבדרות, שאמורות לגרום לכם לאהוב אותן. מה אני אגיד לכם – פה חשדתי. במה חשדתי? שהספר הזה מתדרדר, וקשה.
6) כשהיא הולכת לנשף הראשון שלה פשוט שלפו אותה ביום הראשון שהיא שם, תשושה ועייפה, ברברו איתה מהר מאוד על נהלי הטקס, ונתנו לה להסתדר לבד. אנשים, למשחקי הרעב הכינו יותר מזה! זה נראה כאילו רצו לתת לה להיתלות.

אוקיי, אני צריכה פוקוס. אני צריכה להיזכר רגע למה אני שונאת את הספר. שנייה, אני אקרא עמוד-שניים ואחזור אליכם.
*קוראת שתי מילים*
זה מספיק.

עכשיו, הנה עוד משהו. הדמויות. האמת שזה יותר השמות שלהם -
1) מיכאלה? O.O הורים ישראלים שונאים את הילדים שלהם היום, השם שלי דפוק, באמת, אבל מיכאלה?!
2) לכל האנשים המצוינים בהיסטוריה יש שמות דיי מגניבים, אבל פה זה נגמר כי מנסים להתאים את השמות של השאר אליהם ואז יש כמה מטומטמים. מגניבים כמו אלאונורה, או ארגון.
3) פייטרו. תגידו לי אם זה לא השם הכי בנאלי, משעמם, רדוד, וחסר-המצאה שמישהו איי פעם המציא (פחח, המציא. לקחה פועל, תרגמה אותו לאנגלית, והוסיפה ו'. עיוות, יותר נכון). ואם זה לא התיאור של השם הזה, אז אני לא יודעת מה כן.
4) דיאנורה, אנג'ליקה, ברניצ'ה, ג'יזלה, בלינדה, ויאנה ואיזידורה. אני שכחתי את השמות שלהן תוך רגע, (לקחה לי שעה למצוא את השמות שלהן) ואז התחלתי לקרוא לכל אחת "צילי" או "גילי" והתבלבלתי דיי מהר -.-
5) ובתוך כל האלואנרה, ארגון, פייטרו, ואנג'ליקה, פתאום קופץ לך "ברטה" XDDD סופרת כזאת אהבלה לא ראיתי הרבה זמן XD
6) אה, ואגב, בנשפים, ברור שהשם "מיקי" הוא הגיוני, ברור. ברור שהם לא יחשדו. אני לא הייתי חושדת אם הייתי מכירה רק שמות לבנות שמסתיימים ב – ה'!!!

אז הדמויות הן בליל לא אמין שגורם לי לחשוב שכולם בני חמש שם. הכתיבה הייתה ממש יפה בהתחלה, אבל לאט לאט היא הופכת תינוקית, לא משכנעת, ילדותית, ולא אמינה. ושילוב של הכתיבה והדמויות גורמות לי לרצות להתאבד ולתלות את עצמי.
אתם מבינים, הדמות הראשית לא אמינה. יותר מידי עצוב לה, וכשהיא מגיעה לשם היא ישר הופכת לגישה של "יופידידידו! אני על חד קרן מעופף!” נזכרת באבא המת שלה פעם במיליון שנה, ולא לוקה בשום געגועים אל התקופה שלה, שזה עוד איכשהו מובן, אבל לא מובן מאליו שהוא לא תתגעגע לתקופה נורמלית כשאפשר להביא אותך לגרדום כל רגע אומלל.
נראה כאילו היא משתלבת במהירות מסחררת במקום שהוא ימי הביניים, מה שלא אפשרי בכלל. לא מבחינת דרך דיבור (סלנגים, ביטויים וציטוטים שעוד לא הומצאו בזמנו. חוקים שלא הומצאו [מרפי. למרות שזה לא משנה והם היו צריכים לדעת את זה]), לא מבחינת מנהגים, ולא מבחינת זיכרון. ואלה רק שלושה דברים, יש עוד מלא בעיות בהשתלבות בזמן שלא שלך. זה לא מחשיד קצת? רק קצת?

הסופרת כותבת סיפור אהבה צפוי, משעמם, בנאלי, לא אמין, לא סוחף, לא מרגש, לא כלום חוץ ממשעמם, צפוי, ובנאלי. איכס. רציתי להקיא אחרי שקראתי עליהם.
נראה שפעמיים הם נפגשים, וכבר אז הם מאוהבים עמוקות. בהתחשב בעומק הדמויות, אני הייתי מפקפקת.
איך אפשר להתאהב כל כך מהר? איך פתאום כשיש פנטזיה הכל כל כך אפשרי?
איך אתה לא כועס כשמישהי שופכת עליך רוטב בפני כולם?! @.@
אני לא מבינה גם איך הוא יכול להתאהב בה, היא לא האדם הכי עמוק בעולם (והיית מצפה ממישהו יתום ובודד ושקורא הרבה ספרים שיקבל קצת תבונה...), ולא השחקנית הכי טובה, והסופרת מתרצת את ההתאהבות הזאת ב"יש בה משהו שונה". אגב, זה גם איך שהיא מתרצת את ההתאהבות שלה בו.
אבל באמת, כשיש פנטזיה נראה שהכל אפשרי, שהאדם הכי סגור יתקבל בחברה קדומה בצורה הכי קלילה שאפשר. שישתמש בשפה גבוהה רק בגלל שהוא קורא ספרים, חלק, בלי סלנגים, אפילו הקלים שבהם, בלי כלום (הסופרת צוחקת עלי, נכון?).
ואיך לעזאזל יש לה חברה הכי טובה אם הספר תיעד רק מפגש אחד ומזורגג איתה?! אכפת לכם להסביר לי מה עובר על הסופרת?! מה עם ריאליות? מה עם מציאותיות? מה עם היגיון פשוט? ><><>< אני מיואשת!!

אה, ואגב, נזכרתי במשהו לגמרי לא הגיוני.
הוא מלמד אישה ללחום בחרב!!!! חרב!!! אני יודעת שהוא בגיל ההתבגרות, הורמונים, והיא בסכנה, אבל חרב?!
הצילו, היגיון פשוט, תעזור לי!!!!!!!!!
אתה רוצה לגרדום? אתה רוצה הרשעות? עם כל השוביניזם בימי הביניים אני יותר מבטוחה שהיו כמה חוקים נכבדים נגד הפגנת האבירות שבמהלכה הנפת עליה חרב אמיתית-.-

ובזכות מילים, שנותנת לי אפשרות להמשיך את הביקורת הזאת, אסביר לכם מה גרם לי לסגור את הספר סופית – משרתת מוכה, שהדמות הראשית החליטה להציל.
אם זה לא מפוברק, משוחזר, ועלוב, אני באמת לא יודעת מה כן.
דיי, אין גבול לקיטש? גם האהבה העלובה הזאת, הדמויות שהאופי שלהן נגנב (או שלפחות היה ניסיון גניבה) מספרים אחרים, והניסיון לגרום לדמות הראשית להיות פמיניסטית וחזקה למרות שהיא בימי הביניים, ולגרום לה לפעול כדי להציל אחרים? דיי, כמה אפשר?

בנקיר ניסתה לבנות עולם מדהים מפיסת היסטוריה, לא הלך לה.
היא ניסתה לכתוב על דמויות מדהימות שישאבו אותנו פנימה, לא הצליח לה.
היא ניסתה להפוך סיפור אהבה קטשי ובנאלי לסוחף ומסחרר, גם זה לא היה משהו.
אולי היא בכלל לא ניסתה, אבל אותי היא לא הצליחה להשאיר צמודה עד לסוף הספר. תגידו מה שתגידו; שאני במצב רוח קוטל או שאני אנטי, או לא יודעת מה. אבל לספר כזה לא קוראים פנטזיה איכותית, כמה שזה קשה להאמין. וכמו שאתם מוזמנים לראות, לא הרבה אנשים פה פרגנו לספר הזה. גם אני לא. לא אהבתי, לא ממליצה.

את הלקח שלי למדתי, לחשוב פעמיים לפני שנקלעים לפנטזיה ישראלית.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על הזמן השבור