קטע ראשון שלי. מקווה שתאהבו :)

אני יושבת בסלון שלצידי חלון פתוח עם נוף לאופק הרחוק. משועממת אני בוהה בחלל החדר בחיפוש אחר מראה שיעסיק את עיני העצלות. אחותי בחדר עסוקה ואני לבדי בסלון הגדול.

אני עוצמת את עיני ומחכה לרעיון שיביא לי עיסוק הולם לשעות הצהריים המאוחרות.

כשאני פוקחת אותם אני מתבוננת שוב בחלון ומגלה שהנוף הגדול נעלם ובמקומו הופיע גן שופע צמחייה מוריקה ואגם כחול יותר מהשמיים עצמם.

חייכתי בסקרנות לעצמי וצעדתי לעבר הגן.

הרחתי את הפרחים שמסביב וצפיתי בדגים הקטנים ששחו להם באגם הקטן.

המשכתי לעבר גשר עץ שמראהו הזכיר תקופה רחוקה. עליתי עליו והמשכתי לאורכו עד שהגעתי לחדר גדול ובתוכו ספרים על גבי ספרים. הם חייכו לעברי והציעו לי את הכורסא האדומה שעמדה בביישנות בפינה.

התיישבתי עליה ולקחתי אחד מין הספרים שבמדף הקרוב אליי.

כשפתחתי והתחלתי לקרוא גיליתי כי הספר מוכר לי. מיד הולבשתי בשמלה ישנה שבא אהבה הדמות ללכת לנשפים. הודעתי לספר על השמלה וסגרתי אותו אבל השמלה נשארה על גופי

הסתכלתי מסביב וצעדתי לכיוון היציאה. חששתי שאחותי דואגת לי. ממילא רציתי שתבוא לראות את השמלה שלי ואת החדר הגדול.

כשיצאתי ראיתי שזאת יציאה אחרת והבנתי שהתבלבלתי קלות. הסתובבתי כדי לשוב על צעדי וראיתי בחור צעיר שיושב על הכורסא שבא ישבתי כמה דקות קודם. הוא חייך לעברי,וסיפר לי שגם הוא הגיע הנה במקרה. הוא לקח את זרועי ויחד צעדנו עד לחלון הגדול שבסלון שלי.

התכוננתי להיכנס שוב לסלון וקיבלתי מכה בראש.

נענעתי את ראשי והסתכלתי.

עמדתי מול הסיפריה שלי והבנתי שממנה קיבלתי מכה בראש. כנראה טיילתי בבית או משהו כזה..

אחותי עמדה מאחורי וצחקה עליי.

היא כבר התרגלה אליי.

למישהו יש תרופה לדמיון פרוע? אם כן שיזרוק אותה!

לדעתי, דמיון זאת מתנה שניתנה לאנושות. רב האנשים מכחישים אותה ויש כאלה שלא יודעים שהיא קיימת.

אבל אני יודעת שהיא קיימת, ועכשיו גם אתם יודעים.

מקווה שאהבתם ;)