טוב, אז גילוי נאות וכו (אני אשאיר שלוש שורות ריקות ותמלאו אותן לבד)
*
*
*
וממש ממש בלי קשר לזה, כי היושב במרומים ואפילו כמה מברואיו יודעים שאני לא אדם מפרגן מטבעי, אני קובעת שהספר הזה מקסים.
קיים מבחר גדול של אגדות וסיפורים שבסופם אנו מגלים שבדיוק, בדיוק כמו שאנחנו ככה זה טוב ואפילו הדברים הכי משעממים ומטופשים שדורשים מאתנו לעשות, עדיפים על פני האלטרנטיבות
ו "רק את אימא טובה! רק את אימא חביבה! אין כמוך עוד אימא טובה בכל האמהות!"
הם מתחילים במרד, ממשיכים במסע לחיפוש אופציה אחרת שהופך די מהר לויה דולורוזה ונגמרים בחזרה הביתה ובהשלמה עם המציאות.
אבל בתור חסידה של ה"איך", את עניני ה"מה", שמכונים בלשון העם "המסר", אני אשאיר לאחרים ואתרכז בעיקר. בסיפור.
והסיפור הזה עשוי ממש טוב.
הוא מצחיק, באמת מצחיק – אני גיחכתי בקול והילדים חייכו (נו טוב, לא התכוונתי מצחיק כמו האפיזודות הקורעות של קופיקו), גלריית הדמויות שהארנב פוגש בויה דולורוזה, המרופדת יחסית, שלו ממש משעשעת.
יש בו אנשים, סליחה.. ארנבים, אמתיים- ההורים הם לא הסטנדרט הסכמתי והנוזף משנות החמישים של המאה הקודמת וגם לא הדגם החדש- המשקיע, המואר והמכיל שעושה לי רגשי נחיתות.
האבא מעדיף לקרוא עיתון בבוקר מאשר להקשיב לבן שלו, הבן שלו מעדיף שלא לקום מהמיטה ושלא יגידו לו מה לעשות, האמא אמנם מתרגמת את הילד לאבא אבל מציידת אותו בעצות שהיא ירשה מהסבתא המזרח אירופאית שלה וכאן האקלים הרי שונה לגמרי,
אבל זה לא משנה כי בסוף הם יוצאים גדולים.
והסוף- הסוף הוא טוב בלי ויתור או כניעה אבל אני לא אגלה לכם אותו ויש בו מסר מורכב, שגם אותו אני לא אגלה, וכמו בשאר הספר לא מרגישים שהוא מסר, בזכות החן- זה המקום להזכיר גם את האיורים החינניים.
ועוד משהו- דוידי טען (בשלוש השורות שהשלמתם למעלה) שהספר מתאים לגילאי טרום חובה. אני הייתי מרחיבה את זה לחובה וראשית קריאה – א'-ב' וכמובן גם להורים הקוראים לילדיהם.
אני יודעת שכאן, בסימניה, הילדות מב' כבר עושות את צעדיהן הראשונים באיליאדה של הומרוס (בתרגום טשרניחובסקי כמובן). חבר'ה- צר לי לבשר לכם שזה לא ממש מייצג. אני מכירה ילדה בסוף כתה ב' שאמרה שהספר ממש יפה ונראה לי שיהיו עוד כמה ילדים שיחשבו כמוה (אפילו שקופיקו יותר מצחיק).


















