****


יאללה - ספר פשוט, ביקורת פשוטה.
קצת חסרה לנו בארץ ספרות בלשית חצי אפלה כזאת, מתחכמת ושנונה אבל מקומית ולא מתפלצנת. יאיר לפיד מנסה לעשות את זה אבל הוא לא מצליח לכתוב אפילו פסקה אחת שיש בה פחות משש עשרה מטאפורות, וזה מעייף לאללה.
<mark>דוידי רוזנפלד</mark> מצליח. לפחות בחלק הראשון של הספר. הכתיבה שלו ברורה, דלה אמנם אבל חכמה ומשעשעת. הוא לא הולך מסביב. אצלו, סטירה זו סטירה, להזדיין זה להזדיין, חומו

****




לא מזמן הציף את רשת הוואטסאפ סרטון על אשכנזי דוש שנכנס למוסך וכמובן שקורעים אותו במחיר ומכניסים לו "את האלמנט", כי מה לו ולמכוניות, למוסכים או בכלל לדברים שמתלכלכים מהם. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, על פי יוצרי הסרטון, זה לשכור לעצמו ערס אישי שילווה אותו למוסך או בנקודות בעייתיות אחרות בחיים, וכך ייחסכו ממנו עימותים מיותרים.

תוך כדי קריאת הספר, לא יכולתי שלא לתהות איך זה נראה כשדוי

אמש ביקרנו בשרונה מרקט הסתובבנו ושאפנו לקרבנו ריחות וטעמים
נפלאים ומרקם מלא צבעים של ירקות אוכל ואנשים. בדוכן של החמוצים עמדו ילד ואבא
הילד לקח זית ועוד לפני שהכניס אותו לפה המוכר צעק עליו שלא יגע ושהוא אמור לבקש רשות לפני שהוא לוקח כי הוא היה נותן לו לטעום אבל לא נוגעים בידים.
הילד החזיק את הזית ביד ולא ידע אם לאכול או להחזיר והיה נבוך כמו האבא .הם שניהם לא הבינו מדוע אי אפשר לנגוע.בכל אופן ה

פרידה מבבל שם השם שבחר <mark>דוידי רוזנפלד</mark> ואני בוחרת ב... סוף עידן התמימות...כמו שמגדל בבל נהרס סוף כך מתנפצת לנו הבועה ככל שאנחנו מתבגרים ומגלים את העולם האמיתי, את הפשע, הבגידות, הרציחות והשקרים.
גם מי שחשב/ה ששם, אצל הדתיים, בבני ברק הבועה הזאת עוד קיימת מגלה שלא...גם בבני ברק יש אנסים, רוצחים, רק שהם מנסים לטאטא את זה מתחת לשטיח, להסתיר ולייפות את המציאות.
למרות הבריחה לאחר המקרה שקרה, הרי שבעצ

בואו נדבר קצת על ארז בראון שהוא גיבורו האנטי-גיבור של הספר הזה. ארז בראון הוא בלש פרטי בערך. הוא נחמד בערך, חכם בערך (איך יודעים? הוא ציני...) הוא מלא תובנות פילוסופיות - פיוטיות, המעידות עליו שהוא רגיש. יש לו הורים קשישים – אמו מאבדת את עצמה לשיטיון, אישתו עזבה אותו והם נמצאים בטיפול זוגי. ארז כל הזמן כמה (בערך...) לאהבה שחומקת ממנו. נשמע כמו הישראלי המצוי, לא?
ארז - למרות הפיוטיות והתובנות הכא

ראשון או שלישי. זו תמיד השאלה הראשונית. האם הכותב עושה זאת בגוף ראשון או בגוף שלישי. גוף ראשון נשמע יותר אמין, גוף שלישי יותר קל לתיאור ולסיפור וליצירת קול. ואם זה ספר בלשי שנכתב בגוף ראשון - על אחת כמה וכמה. קשה מאוד לכתוב מותחן בלשי בגוף ראשון, כי חלק מהותי בסוגה הוא להשאיר את הקלפים פתוחים כלפי הקורא כך שהוא יוכל לנחש בעצמו את פתרון התעלומה. מספיק מהר כדי להיחשב חכם בעיני עצמו, אבל לא יותר מדי

טוב, אז גילוי נאות וכו (אני אשאיר שלוש שורות ריקות ותמלאו אותן לבד)
*
*
*
וממש ממש בלי קשר לזה, כי היושב במרומים ואפילו כמה מברואיו יודעים שאני לא אדם מפרגן מטבעי, אני קובעת שהספר הזה מקסים.

קיים מבחר גדול של אגדות וסיפורים שבסופם אנו מגלים שבדיוק, בדיוק כמו שאנחנו ככה זה טוב ואפילו הדברים הכי משעממים ומטופשים שדורשים מאתנו לעשות, עדיפים על פני האלטרנטיבות
ו "רק את אימא טובה! רק את אימא

- "אז מה אתה חושב על הסיפור?" שאלתי.
- "אני חושב...לא יודע. מצחיק."
- "מה מצחיק אותך? זה נראה לי מאד רציני שארנב רוצה להיות עץ. אתה לא רוצה?"
- "אני? לא, מה פתאום. מה עץ עושה? עץ הוא סתם עץ. הוא לא יכול לרוץ, ולרדוף ולירות ברובה. הוא סתם."
- "מה הצחיק אותך?"
- "שהארנב לבש סוודר. מה פתאום ארנב לובש סוודר? יש לו פרווה!"
- "ומה עוד הצחיק אותך?"
- "שהוא האמין לנמלה. שהוא חשב שאמא של הנמלה יותר

"בבל " מבחינתי זה חוסר תקשורת בין אנשים רק במילים אחרות.
שום קונוטציה של שכר ועונש או סיפור תנכי אלא פשוט סיפור על אנשים שלא יכולים לתקשר אחד עם השני.
והיות ואני מאמינה שאין דבר כזה חוסר תקשורת בין אנשים יש רק חוסר רצון לתקשר .אף פעם לא התחברתי לשם הספר.
הייתי צריכה סיבה ממש טובה כדי שהספר יגיע עד אלי בכדי שאקרא ,אהנה ואפילו אכתוב ביקורת .
אז ל<mark>דוידי</mark> תודה על הספר.

ואם אתחיל מהסוף לה