ביקורת ספרותית על מותו של היריב מאת האנס קיילסון
ספר בסדר

---

ספר נטול שמות , נטול מקומות, נטול תקופה.
צעיר גרמני ( שלא נכתב שהוא גרמני...) מנהל יחסי אהבה- שנאה עם היטלר (שלא נכתב שהוא היטלר...) בשנות השלושים של המאה הקודמת (כשלא נכתב מתי ארעו הדברים).
הוא מעלה על כתב את קורותיו ותחושותיו מול אירועים גדולים שקורים סביבו מבלי להיכנס לפירוט הסטורי/פוליטי כלשהו- נידויו כילד מחבורות הילדים, הפחד לגלות לסביבתו מי הוא באמת.
הוא תוהה יחד עם קוראיו אם ה"אויב" הוא לא המצאה שחייבים להמציא – כדי שיהיה מה לשנוא, ממי לפחד. הוא שונא אותו, אך מנגד נמשך לכוח שלו, להרס שהוא מייצג.
הוא מבין שגם ה"אויב" היה חייב להמציא אותו כאויב- כדי לטפס דרכו מעלה. (הלו, להבין את היטלר?...היה לי קשה עם זה!).
כשהעניבה מתהדקת הוא מעביר את כתביו לעו"ד הולנדי שישמור עליהם, והלה, מתוך חשש טומן אותם באדמה ומוציא אותם לאחר שהרוחות נרגעות-בציפיה לשובו של הכותב.

היטלר, הנאצים והיהודים סובבים בין דפי הספר כרוח רפאים בלתי נראית.
זה מוזר, זה שונה. לרגעים הבזיק מולי את הסרט של רוברטו בניני "החיים יפים"- גם שם האויב והקורבנות הם גורם עלום חסר פנים.

זה לא בדיוק רומן עלילתי, זה גם לא ספר פילוסופיה וזה בטח לא ספר שואה מסורתי.
ספר חזק אבל...
הרגשתי שמסתובבת סחור סחור, שמשהו התיישב לי על הגב ואני יכולה להרגיש אך לא לראות...
משהו היה חסר לי שם.

» ביקורות נוספות של חגית
» ביקורות נוספות על מותו של היריב