ביקורת ספרותית על מותו של היריב מאת האנס קיילסון
ספר טוב

---

כריכת הספר מביאה ציור בצבע כחול של אדם עם עיניים ומבט מוגדלים, אישונים מורחבים, על רקע, מתאר פנים פנים גדולים שממלאים את הכריכה בצבע בורדו עם כתמים שחורים . פני הראשון מופנים אלינו ואילו הרקע מוצג ללא פרטים בפרופיל.
זהו היריב, ברגע של התגלותו במלוא אימתו. הוא חסר צורה או קווים שניתן להאניש אותו, גדול וממלא את כל המרחב.
הרקע ההיטורי הוא תקופת הנאצים והתרקמות החברה הגרמנית במתכונת חדה, לנו (נאצים) או לאויבנו ( יהודים או אולי אחרים).
הספר בונה את תהליך הפירוד בין המחנות מנקודת מבט של הקורבן. בעיקר הוא מתאר תהליך תודעתי.
מה קורה לאדם שחי בחברה שהאמין בערכיה, ופתאום הוא מוכרז כאוייב.
התהליך מהיר , אבל לא חד.
בהתחלה דווקא התוקפן מוגדר כיריב. אחר כך נבדקת האפשרות ש "אנחנו מגדלים אותו".
ההמשך יש ניסיון " להבין את המניעים שלו" ( ע 90).
"אתה מתאמץ כל כך לחשוב עליו, לחקור ולהבין את המניעים שלו, שאנשים יכולים לקבל רושם שיש לך סימפטיה אליו".
מתחיל תהליך הפרדה.
בדיון עם "אחר" כמוהו הוא אומר ( ע 94): "מה אני אמור לעשות, הנה בא אדם ואומר שאתם נבלים.".
תשובת האחר "אתם?אתה? אנחנו!"
הספר מתאר כיצד עובד מנגנון תעמולה : לצייר אוייב אפילו אם הוא לא קיים יש לתקוף אותו, לשלהב את הקהל." בסוף יורד הנואם, " לאחר נאום משולהב הוא יורד רגוע".
למרות שנראה בבירור כי מדובר בנאצים, העדיך המחבר להפוך את התהליך לכוללני יותר ומדבר על " היריב" כגורם התוקפני.
אני מזהה עקרונות כאלו ( לא בעוצמה ונבזות של גרמניה במלחמת העולם השניה), גם ביום יום שלנו.
המפרסמים ויועצים איסטרטגיים קוראים לזה "בידול".
בפוליטיקה טוב שיש אוייב, אחרת איך תצדיק את קיומך?
הכלים יותר מעודנים בעוצמתם (לא יותר תרבותיים), כאילו דמוקרטים. העיקרון זהה.

ההתפתחויות לקראת סוף הספר קצת אפילו אבסורדיות ואפילו מפתיעות. זאת כדאי לקרוא.
הספר קשה עד קשה מאוד לקריאה. צריך מאמץ נפשי. אבל מכיל הרבה תובנות.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על מותו של היריב