“לא הולך לי בזמן האחרון עם ספרים.
כל בחירותי עד כה היו משמימות, חופרות ובעיקר מקוממות.
זה לא קורה לעיתים קרובות אך כשזה בא, זה מגיע בצרורות; אני שומעת דברים נפלאים על יצירה מסויימת ומחליטה לקרוא. בעת הקריאה אני מתייסרת, מנסה, מתמרדת בעפעפי הנעצמים ולא מבינה איך זה ייתכן? הרי קראתי ספר נפלא של אותו הסופר, מה השתבש?
ובכן, הרבה דברים יכולים לקרות ואחד מהם הינה העובדה שהיה זה ספר הביכורים של הסופר ועל כן רעיונותיו לא היו מגובשים דיו.

את קיילסון קראתי לפני שנה בערך.
ספרו ״קומדיה בסולם מינורי״ היה מרתק ומעורר מחשבה.
היה בו, בסופר היהודי הזה ממוצא גרמני, מעין סוג של שנאה עצמית. הסתייגות מה מיהדותו, מהעובדה שאיננו גרמני מובהק, ארי ומקובל.
הוא משתדל שלא להראות זאת יותר מדי ובקיצוניות יתר ועל כן דמויותיו היו מעורפלות וחסרות זהות אם כי הקורא יכול בנקל לזהות כי הן שמיות עפ״י סימנים ורמזים עבים.
״במותו של היריב״ הוא מרמז על ימי ילדותו הדואבים לצד עליית הנאצים ומלחה״ע השנייה, מספר על נידויו מחיי החברה בבית הספר ושיחותיהם של הוריו שתמיד נעשו בלחש ובחשש.
משלב אלמנטים פסיכולוגים ומנסה לנתח את יריבו, שונאו ועל אף שאיננו כותב את שמו; הקורא מבין שמדובר בצורר הנאצי.
העלילה בספר משתנה ומתגמשת, אינה אחידה ולא תמיד זורמת.
קיילסון עוסק ללא הרף בזהותו ובמוצאו, מנסה להשוותו עם זה של יריבו ומנמק בעד ונגד.

קומם אותי לקרוא עד כמה הוא מעריך את יריבו, לעיתים אף נדמה כי מעריץ אותו.
קשה לו להבין מהיכן נובעת השנאה הבוערת הזאת, הוא סובר ובאופן נכון לדעתי, כי היא נובעת בעיקר מהפחד. הפחד מהלא נודע והשונה.
העלילה ביצירה זאת, מפורקת ואינה אחידה. זאת מעין מסה, ניתוח פסיכולוגי מובהק שאינו מגדיר בהכרח טובים ורעים אך מנסה לעקוב אחר שורשי השנאה.
למה? מדוע נגזר כך? האם ישנם אשמים? ברמה הפילוסופית הספר מעניין מאוד, אם כי צפוי קמעה.
ברמה הספרותית, מאכזב.

הייתי ממליצה לקוראו כתוסף לספרי מחקר פסיכולוגי אודות ההשרדות שלאחר השואה.
נכון יהיה לומר שגם יתאים למתלבטים שבינינו, לאנשים שעדיין מעסיקה אותם שאלת הזהות.
יהודי? ישראלי? מתבולל? או אולי כל השלושה.”

“ספר נטול שמות , נטול מקומות, נטול תקופה.
צעיר גרמני ( שלא נכתב שהוא גרמני...) מנהל יחסי אהבה- שנאה עם היטלר (שלא נכתב שהוא היטלר...) בשנות השלושים של המאה הקודמת (כשלא נכתב מתי ארעו הדברים).
הוא מעלה על כתב את קורותיו ותחושותיו מול אירועים גדולים שקורים סביבו מבלי להיכנס לפירוט הסטורי/פוליטי כלשהו- נידויו כילד מחבורות הילדים, הפחד לגלות לסביבתו מי הוא באמת.
הוא תוהה יחד עם קוראיו אם ה"אויב" הוא לא המצאה שחייבים להמציא – כדי שיהיה מה לשנוא, ממי לפחד. הוא שונא אותו, אך מנגד נמשך לכוח שלו, להרס שהוא מייצג.
הוא מבין שגם ה"אויב" היה חייב להמציא אותו כאויב- כדי לטפס דרכו מעלה. (הלו, להבין את היטלר?...היה לי קשה עם זה!).
כשהעניבה מתהדקת הוא מעביר את כתביו לעו"ד הולנדי שישמור עליהם, והלה, מתוך חשש טומן אותם באדמה ומוציא אותם לאחר שהרוחות נרגעות-בציפיה לשובו של הכותב.

היטלר, הנאצים והיהודים סובבים בין דפי הספר כרוח רפאים בלתי נראית.
זה מוזר, זה שונה. לרגעים הבזיק מולי את הסרט של רוברטו בניני "החיים יפים"- גם שם האויב והקורבנות הם גורם עלום חסר פנים.

זה לא בדיוק רומן עלילתי, זה גם לא ספר פילוסופיה וזה בטח לא ספר שואה מסורתי.
ספר חזק אבל...
הרגשתי שמסתובבת סחור סחור, שמשהו התיישב לי על הגב ואני יכולה להרגיש אך לא לראות...
משהו היה חסר לי שם.”

“על פניו, הספר מבטיח מאד. מלכתחילה האוטוביוגרפיות של הסופר והמספר בנקודה מסוימת זהות - הטמנת חלק מכתב היד ב-1941 כדי להסתירו מהנאצים כך שהכתוב על כריכת הספר "אחד התיאורים הספרותיים הנועזים ביותר של חיי היהודים בגרמניה עם עלית הנאצים לשלטון" מעורר סקרנות רבה: מה יכול להיות יותר אותנטי מכתב יד שנכתב במהלך אותה תקופה (50 העמודים הראשונים של הסיפור) ולא עבר עריכה כלשהי או שכתוב (עד לפרסום הספר ב-1959)? מי שמצפה לכך עלול להתאכזב מרה. כן הגיבור ומשפחתו הם יהודים, למרות שהדבר אינו מוזכר כלל בספר. האויב הוא היטלר (למרות שגם הוא לא מוזכר בשמו). מדובר ביריבות מרה, אך אין התייחסות כלשהי לאידיאולוגיה הנאצית.
התרשמתי כי השואה משמשת למחבר אירוע דרכו נבחנות מספר סוגיות: הסימביוזה (מחרידה ככל שתהיה) בין הרודף לנרדף. קיילסון, פסיכיאטר במקצועו, מקדיש לכך חלק ניכר מהספר. המחשת הנושא באמצעות משל האיילים והזאבים מעורר מחשבה. יתרה מזאת, אצל קיילסון החלק המכריע ביחסי הגומלין בין הקרבן לרודף מבחינתו של הנרדף הוא במישור התודעתי, עד כדי כך שעם מותו של היריב משהו אובד גם לנרדף. נקודה מעניינת נוספת היא התייחסויות לאויב לא כאל גורם אוטונומי אלא כשליחו של כח אחר (דטרמיניזם הסטורי? אלוהים?) במובן הזה הנרדף והרודף מצויים באותו מישור.

נקודת זכות גדולה, לטעמי, בספר היא דווקא חלקו הראשון. כאשר הגיבור עדיין ילד. כיצד הוא מתמודד עם אותו אויב, המחלוקות בין ההורים - האם יש בכלל לחשוף את הילד למציאות המרה או שמא עדיף לגונן עליו (תיאור החרמתו של הילד על ידי ילדים אחרים וכיצד אימו מנסה לשכנע את הילדים האחרים לשחק עימו כאילו מדובר בסכסוך רגיל בין ילדים - הילד עצמו חש שאין זה כך). כיצד דמות האב הכל יכול, שנעשה פגיע כל כך, מתרסקת לרסיסים בעיניו של הילד - כל אלה נוגעים ללב ומעוררים מחשבה. נקודה נפלאה נוספת היא תיאור אריזת התיק על ידי האב לקראת גירוש למסע ממנו (ככל הנראה) ההורים לא ישובו לעומת אריזת מזוודה לבן שהרי הוא נועד להנצל. גם רגשות האשם של הבן - אשמת נטישת ההורים הזקנים - מרגשת מאד ומעוררת מחשבות.

קטע מעניין נוסף מתייחס לנסיון קבוצת צעירים יהודים להתריע על הנעשה באמצעות הפצת צילומים מבוימים של פצועים יהודים. הגיבור מבין את הנקודה המרכזית: "הבנתי את הסיפור כבר מזמן. הכל היה קומדיה, קומדיה בסולם מינורי. מחר זה יהיה אמיתי, טרגדיה", ואכן ספרו השני של קיילסון, קומדיה בסולם מינורי, עוסק בזוית הגרוטסקית של הטרגדיה.

המגרעת העיקרית בספר היא, לדעתי, הסגנון המסורבל.

היינריך דטרינג, שהוסיף אחרית דבר מרתקת ומעמיקה, מיטיב, לעניות דעתי, להגדיר את הסוגיה המרכזית בספר: "ההמנעות מנקיבה בשמות אנשים, מקומות ותקופות מרחיקה מאיתנו את האירועים במידה כזאת שלצד הפירוש ההסטורי ניתן לקרוא אותם כמודל חברתי -פסיכולוגי של זהות אישית וקולקטיבית, מודל של סטיגמטיזציה ואסרטיביות תחת משטר טוטליטרי".

השורה התחתונה: כפי שדטרינג כתב הספר הוא על הגבול בין רומן ומסה. אוהבי הז'אנר יצאו נשכרים (למרות הסגנון). לטעמי, אינו ספר חובה.”

“כריכת הספר מביאה ציור בצבע כחול של אדם עם עיניים ומבט מוגדלים, אישונים מורחבים, על רקע, מתאר פנים פנים גדולים שממלאים את הכריכה בצבע בורדו עם כתמים שחורים . פני הראשון מופנים אלינו ואילו הרקע מוצג ללא פרטים בפרופיל.
זהו היריב, ברגע של התגלותו במלוא אימתו. הוא חסר צורה או קווים שניתן להאניש אותו, גדול וממלא את כל המרחב.
הרקע ההיטורי הוא תקופת הנאצים והתרקמות החברה הגרמנית במתכונת חדה, לנו (נאצים) או לאויבנו ( יהודים או אולי אחרים).
הספר בונה את תהליך הפירוד בין המחנות מנקודת מבט של הקורבן. בעיקר הוא מתאר תהליך תודעתי.
מה קורה לאדם שחי בחברה שהאמין בערכיה, ופתאום הוא מוכרז כאוייב.
התהליך מהיר , אבל לא חד.
בהתחלה דווקא התוקפן מוגדר כיריב. אחר כך נבדקת האפשרות ש "אנחנו מגדלים אותו".
ההמשך יש ניסיון " להבין את המניעים שלו" ( ע 90).
"אתה מתאמץ כל כך לחשוב עליו, לחקור ולהבין את המניעים שלו, שאנשים יכולים לקבל רושם שיש לך סימפטיה אליו".
מתחיל תהליך הפרדה.
בדיון עם "אחר" כמוהו הוא אומר ( ע 94): "מה אני אמור לעשות, הנה בא אדם ואומר שאתם נבלים.".
תשובת האחר "אתם?אתה? אנחנו!"
הספר מתאר כיצד עובד מנגנון תעמולה : לצייר אוייב אפילו אם הוא לא קיים יש לתקוף אותו, לשלהב את הקהל." בסוף יורד הנואם, " לאחר נאום משולהב הוא יורד רגוע".
למרות שנראה בבירור כי מדובר בנאצים, העדיך המחבר להפוך את התהליך לכוללני יותר ומדבר על " היריב" כגורם התוקפני.
אני מזהה עקרונות כאלו ( לא בעוצמה ונבזות של גרמניה במלחמת העולם השניה), גם ביום יום שלנו.
המפרסמים ויועצים איסטרטגיים קוראים לזה "בידול".
בפוליטיקה טוב שיש אוייב, אחרת איך תצדיק את קיומך?
הכלים יותר מעודנים בעוצמתם (לא יותר תרבותיים), כאילו דמוקרטים. העיקרון זהה.

ההתפתחויות לקראת סוף הספר קצת אפילו אבסורדיות ואפילו מפתיעות. זאת כדאי לקרוא.
הספר קשה עד קשה מאוד לקריאה. צריך מאמץ נפשי. אבל מכיל הרבה תובנות.”