ביקורת ספרותית על האימפריה האחרונה - הערפילאים #1 מאת ברנדון סנדרסון
ספר מעולה

---

את ברנדון סנדרסון הכרתי כבר באלנטריס, אחד הספרים הכי אהובים עלי. כבר אז לא היה קשה להבין שהבחור הוא סופר מופת; הכתיבה שלו, הדמיון השופע, הדמויות, שעליהן פשוט אין לי מילים, באף אחד מהספרים! ויש לו כל כך הרבה אומץ שכזה לפתוח בעולמות חדשים ונסתרים.
זה סופר פנטזיה טוב, נקודה.

עצה לחיים: אם מישהו מאיים עליכם בנשק, נבוט וכוחות אלומנטיקה כדי שתקראו ספר, תקראו אותו.
אתם יודעים למה?
הספר האחרון לפני הספר הזה שהכריחו אותי לקרוא היה הארי פוטר.
האהא. עכשיו אתם מבינים?
אז דרקון ספרים/ללי/מה שלא יהיה הכינוי שלה עכשיו, הכריחה אותי ועוד עדר שלם של אנשים שילכו לקרוא את הספר הקדוש והסגיד הזה.
כשהלכנו לשבוע הספר היא השתחוותה בפני עותק, ולימדה אותי תפילות.
ברצינות.
אבל באותו יום לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות אותו, והלכתי עם שלושה ספרים אחרים הביתה, כשהבטחתי לה לחזור ולקנות את הספר בהזדמנות הראשונה שתקרה בדרכי.
שבוע עבר, ופגשתי בכנרה, בשבוע הספר בתל אביב, כמובן. הדבר הראשון שעשיתי היה לקנות את הספר הראשון בסדרה.
אבל כנרה לא הייתה עדה לבלבול והסערה בקרבי לפני זה.
הנה לכם מקומות ראשונים להופעה הבלעדית של מחשבותי!
הצד הנחמד שלי (אני יודעת שהוא לפעמים נעלם, הוא לוקח הרבה חופשות): היום קונים אותו, נכון?
הצד הרשע שלי: למה?
הצד הנחמד שלי: למה לא? ללי ממש תכעס!
הצד הרשע שלי: דא.
הצד הנחמד שלי: אבלאבלאבל כעס זה לא כיף :(
הצד הרשע שלי: אז נשקר!
הצד שמצטט-משפטי-אמהות שלי: לשקר? לא חינכת אותך לשקר!
הצד הרשע שלי: גם לא חינכת אותי להתנקש בחדי קרן, להרוג ערסים, פקאצות, וילדות מעצבנות בנות חמש. את באמת צריכה להתעדכן.
הצד הנחמד שלי: קונים אותו, הוא יכול להיות ממש טוב.
הצד הרשע שלי: נו טוב.

וככה הגעתי לקנות את הספר הקדוש, הסגיד, המושלם, המדהים, הממכר, האדיר ה-ה-ה-, פשוט *_*

האלומנטיקה היא אומנות לחימה שבזכותה אנשים מסויימים בעלי דם אצולה יכולים לבלוע אבקות של מתכות (שמונה מתכות בסיסיות; ברזל, פלדה, בדיל, פיוטר, פליז, אבץ ונחושת) ולשרוף אותן.
השימוש בברזל מושך מתכות קרובות, הפלדה דוחפת מתכות קרובות. הבדיל מעצים חושים, והפיוטר מעצים יכולות גופניות. הפליז מרגיע רגשות, והאבץ משלהב אותן. הנחושת מסתירה שימוש באלומנטיקה בעוד הארד חושף אותה.
ערפילאי שולט בכל שמונת המיומנות האלו. ובהם גם קלסייר.
קלסייר הוא ערפילאי. אחד חזק, אגב. הוא שולט בכוחות האלומנטיקה בצורה מדהימה.
ערפילן (אם זכרוני לא מטעה אותי), הוא אדם המסוגל להשתמש רק ביכולת אחת מתוך השמונה, שכל אחת מהן שימושית בדרך אחרת.
קלסייר מכיר כמה וכמה ערפילנים.
העולם בספר מתפלג בעיקרו לשניים; סקאא, ואצילים.
סקאא הם החברה הנמוכה, עבדים. מתייחסים אליהם כמו אל חיות, או גרוע יותר. הם עבדים שיכולים להוציא להורג בכל רגע נתון.
קלסייר הוא בחציו סקאא.
האצילים חיים חיי מותרות ואושר, נטולי פחד. הסקאא משמשים להם ממשרתים ועד אלו שמנקים את חומות העיר. הם רואים את הסקאא כמו שחינכו אותם כבר אלפי שנים לראות; כחיות.
קלסייר גם חצי אציל, והוא שונא כל אחד ואחד מהחברה הגבוהה.
ועל כל העולם הזה שולט השליט הגדול, עריץ אכזר המתקיים בדרך פלא כבר אלף שנה; שנים ארוכות בהן דיכא את הסקאא, השמיץ את האצילים ונתן להם להילחם מבלי להזיע עפעף, ומנע עשרות, מאות ואף אלפי מרידות.
קלסייר שונא הכי הרבה את השליט הגדול. זה החלום שלו, להרוג את השליט הגדול, האל ההוא, האגדה החיה.
השליט הגדול לקח ממנו כמעט הכל. וכשלקח לו את האישה שאהב, לפני שנים, החליט לנקום.
הסקאא מתפלגים ביניהם; רובם הגדול עבדים, חלקם קבצנים כרותי גפיים בערים, חלק מועט יותר מהם עוסק בעולם התחתון - מגנבים ועד מודיעים. כי סקאא לגמרי לא שונים במראה מאצילים חוץ מהרזון הנורא שלהם.
לפני שקסלייר נכלא, הוא היה ראש של כנופיית גנבים.
כשברח מהכלא, הפך להיות הצרה הכי צרורה; הוא הפך למנהיג, הוא החליט להוביל מרד. והוא החליט ששום דבר לא יעצור אותו.
כוחות הערפילאי שלו התעוררו בזמן שהותו בכלא, והוא הצליח לפתח מיומנות נכבדת בכך.
הוא שונא את העולם; הוא רוצה לראות את העלים החומים של העץ ירוקים, ואת הפרחים. כי בעולם האפל שלהם אין צמחים, רק חום קודר וענני אפר שנוחתים מהשמיים.
קלסייר מתכנן את המרד הגדול, את המרד שיפיל את השליט הגדול ויביא את האימפריה למצב חדש.
אתם יכולים לנחש אם הוא הצליח או לא; ואולי ההצלחה שלו דווקא בהמשך הטרילוגיה.

זה נראה לי תקציר ראוי ומפורט קצת יותר ליצירת מופת הזאת, אתם יודעים.
הספרים של סנדרסון קורצים לי, בגלל האפלה השוררת בהם וההצלחה של הסופר להחזיר את התקווה למקום שומם, בדרך מציאותית והגיונית.
זה לא דרך העולם, לא רק. זה דרך הדמויות.
באלנטריס, המנהיג שם שומר על חיוביות למרות הכל. הוא הומוריסטי, ומתמודד עם דמות מאוד צינית בצורה מעודדת. גם פה, למרות כל האופל, קלסייר מחייך ברגעים הכי קשים ושומר על החזות הכי חזקה שיש.

הספר הוא יצירת מופת; תחשבו על הרעיון, לא פירטתי את השימוש במתכות כמו שצריך, אז תקחו את כמות הגאונות של זה, ותכפילו אותה בעשרים וחמש. נשמע טוב? תכפילו את זה במאה, נשמע עוד יותר טוב? זה אפילו לא מתקרב.
הכותב מכה בפרצוף שלך עם כאב עקום של אנשים שבורים, ומוסיף לסיפור הומור שופע כדי לאזן את העניין.
מה שגם, הכתיבה שלו כל כך טובה. קלילה ושופעת בתיאורים מהממים ומרקיעי שחקים, מה שמושך אותך לספר כאילו מישהו הדביק אותך אליו.
הדמויות פשוט טובות! סנדרסון לא מגזים בכאב, הוא מראה את הקשיים ונותן לדמויות להתפתח בעדינות ובצורה מדהימה.
אגב, נכון העלילה? בתוך כל זה, תאמינו או לא, סנדרסון האדיר הצליח לשים סיפור אהבה סוחף.
מופתעים? גם אני!

חוץ מזה, סנדרסון לא מפחד לחסל את הטובים ביותר, אבל לא מבצע טבח בכל דמות אהובה עלינו (אני חוזרת על עצמי, לא כל>< אבל אני כל כך אתגעגע לדמויות ההן>< יצירת אומנות ספרותית שהלכה לטמיון><), מה שמראה שיש חשיבה שקולה מאחורי מהלכים.
ספויילר ספויילר ספויילר!! שיהרוס לכם את הספר!
האהא, קשה לחשוב שלסופר שרצח את הדמות הכי אדירה בספר (לדעתי) יש שיקול דעת=.=
כלומר, הוא רצח את קלסייר! זה היה גאוני אבל כל כך לא טוב וגרוע ועצוב!
קלסייר:'(
הוא פשוט היה הדמות האהובה עליי.
אני מרגישה ריקה-_-
סוף ספויילר

הרבה מאוד זמן לא קראתי ספר טוב כל כך. סנדרסון הוא פנטזיה טהורה במיטבה. אני כל כך מכבדת אותו, כי למרות שאני מאוד אוהבת פנטזיה, ספרי פנטזיה באמת טובים ובאמת איכותיים, אתם מוזמנים לספור על אצבעות הידיים של אדם עם יד אחת.
אני מאושרת שקניתי את הספר הזה וקצת באבל שלא קניתי את האחרים בסדרה. נו טוב, יש לי עדיין את עסקת החמש עשרה(:

ולסיום, הנה לכם משהו קטן שכתבתי בשבילכם.

הייתי שקועה בקריאת הספר והתעלמות מהשמש החונקת כשאמא נכנסה לאוטו. ״רוצה שוקו?״
״מים.״
״שוקו?״
הרמתי את ראשי מהספר, ״מים. אני צמאה.״
היא הביטה לעברי ולעבר הספר בזרועותי. ״זה הספר מאתמול?״
הנהנתי.
״וואו. יש לו הרבה עמודים. את ממש לקראת סיום.״
הנהנתי שוב, ״קראתי קצת בחמישי.״
״כמה זה קצת?״
״שלושים בקירוב.״
אמא הנידה בראשה לשלילה והלכה להביא לי את המים.

זה מה שקורה שיש לך תולעת ספרים במשפחה, תמיד הפתעות חדשות<:

אגב, גיליתי שבמקום לחלום בהקיץ על אנימה שאני ממש אוהבת, אני חולמת על הספר הזה. תדעו שזה אומר הרבה, כי על האנימה הזאת אני חולמת כבר שלוש שנים.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על האימפריה האחרונה - הערפילאים #1