ביקורת ספרותית על האימפריה האחרונה - הערפילאים #1 מאת ברנדון סנדרסון
ספר מעולה

---

אני אוהבת ספרים, ומעריכה כל ספר באשר הוא לאו דווקא על מידת איכותו, אלא על היותו תוצר גמור המהווה גאווה לאדם מסוים. חרף זאת, בעודני מביטה על ערמות הספרים שבאמתחתי, איני יכולה שלא לבצע מן חלוקה חסרת בסיס ופוגענית שכזאת בשכלי; קבוצת ספרים א' אל גוש ה-"יישארו איתי תמיד", וקבוצת ספרים ב' אל גוש ה-"במידה ותפרוץ שריפה אצלי בחדר, לא אמהר להציל אותם".

עכשיו, כיצד יש לי לב להגיד לטריס ופור מ-"ממפוצלים", או ללאיה ואליאס מ-"הניצוץ שבאפר", שבכוונתי האנוכית והלא-הרואית להפליא, להותיר אותם להישרף בחיים?

וכעת עולה בי המחשבה כמה אירוני יהיה זה לתת לדמויות מספר ששמו "הניצוץ שבאפר" - להישרף בחיים, ולרגע אני נחנקת מהצחוק של עצמי.

אז הבא נתקדם הלאה, ולמען הסר ספק; "האימפריה האחרונה" זהו ספר הזוכה למקום של כבוד בקבוצה א'.

* * *

אולי כבר שמתם לב שאני תמיד מתחמקת מלתקצר את הספר, ואיני בטוחה אם זה מחוסר הכרה ביכולות שלי, או מעצלנות גרידא. תמיד כשזה מגיע לפנטזיות אפיות, אני מרגישה כאילו אני מתקצרת את תולדות האנושות ולאו דווקא עלילה בספר פנטזיה.

לכן אני יותר אוהבת לומר מה צף בי במהלך הקריאה בתקווה שאתם, אנשים נחמדים, תרגישו ולו ניצוץ קטן של חשק לנסות ולחוש את אותם הפלאים.

אז, עם כריכה מאוירת שמכילה בחובה דפים למכביר, אני כמעט נכנסת לשיכרון חושים. כשאני רואה ספר מסוג זה מונח לו בנחת על המדף שבחנות הספרים, אני מעיפה מבט חטוף לצדדים לראות אם אני היחידה שהבחינה בהילה שחגה מעליו; כאילו קוראת לי להיכנס אל עולם אחר. מיד לאחר מכן, כאמי התימניה הרואה כסף זנוח באופק, אני אצה אל המדף במהירות שלא הייתה מביישת את אסתר רוט-שחמורוב.

בסיומה של התנהגות מבישה שכזו, אני מוצאת את עצמי שוכבת על המיטה שבחדרי, קוראת את התקציר פעם אחת אחרונה, לפני שאפתח את הספר.

וברגע האגדי הזה שבו הספר נפתח לראשונה, לא רציתי שייסגר.

* * *

"האימפריה האחרונה" זהו ספר כה מורכב ורחב-יריעה, שיצליח לגרום גם לגלגלי הדמיון החלודים ביותר להתחיל להסתובב. בכישרון מופלא של אלומנטיקן היכול לשרוף פליז ואבץ, סנדרסון יודע בדיוק מתי להרגיע ומתי לשלהב רגשות, כך שזה לעולם לא יותר מדי ולעולם לא קצת מדי. בתחכום הנודע בנדירותו, סנדרסון זורק לך עצם אחת כל פעם, מספיק בשביל שלא תגווע - אולם מספיק בשביל שתחזור לעוד.

כך עשיתי עד סוף ספרו של סנדרסון; חשבתי שראיתי ירח, כשבעצם ראיתי רק שמינית ממנו, בזמן שמרביתו לוט בערפל. דמיינו אדם שרואה את הירח בשלמותו בפעם הראשונה, כך ייראה אדם אחר אשר יגולל בידו את העמודים האחרונים בספר; ואל תגידו שלא הזכרתי - הקפידו לסגור את פיכם הפעור, שמא לא יתעופף לשם זבוב.

שמתי לב לדבר מעניין ביותר; איך זה שכמה תווי פסנתר גבוהים בשילוב כינורות מסוגלים לעורר בנו געגוע לעבר שלא היה קיים בכלל. כך עושה סנדרסון, בצירוף אותיות - הוא קושר אות לאות במבנים מורכבים במיוחד, אשר נקראים "מילים" - ובעזרת מילים שכאלו הוא מצליח לעורר בי רגש לדמויות שאינן קיימות בכלל.

אחת התפניות בספר הייתה כה עוצמתית עבורי, אולם מפאת היותה קריטית לסיפור, לא אגלה אותה. עם זאת, דעו שלאחריה שקעתי בתרדמה נפשית - כך אתאר את מצבי הפסיכולוגי. בה-בעת שעיניי רפרפו על המילה החותמת את הפרק, סגרתי את הספר בשלוות נפש והנחתיו על המדף - ללא סימניה וללא רצון להמשיך.

הלכתי להכין לאנוכי הפצועה רגשית חביתה.

רק לאחר דקות ספורות בהן רעש התסיסה של הביצה הנוזלית במחבת ממלא את המטבח, התפוררה שלוות רוחי כמו ארמון בחול, ומועקה עצומה השתקעה לה בחזי.

עלתה בי השאלה - כמה עוצמתי יכול להיות ספר פנטזיה, שמגולל סיפור בעולם שאינו קיים עם דמויות שאינן קיימות?

הרגשתי מטומטמת.

ועדיין, דמעות גאו בעיניי, ובספר לא רציתי לנגוע לפחות לא בשבע הימים הקרובים, מפאת כבוד לקורבן שאינו קיים.

* * *

אז לסיום, "האימפריה האחרונה" זהו ספר שמקיים כל דימוי, מטאפורה ואלטרנטיבה למילה "סוחף", אשר יצליח לשלוט לכם על המדדים שבמוח, כמו גם על המדדים שבלב.

» ביקורות נוספות של גלי
» ביקורות נוספות על האימפריה האחרונה - הערפילאים #1