ביקורת ספרותית על האימפריה האחרונה - הערפילאים #1 מאת ברנדון סנדרסון
ספר מעולה

---

אוקיי, זה הולך להיות קצת ארוך.
אז סלחו לי מראש - זאת אכן ביקורת על הערפילאים, ספציפית על הספר הראשון בטרילוגיה, אבל לי יש בטן מלאה על ברנדון סנדרסון ופשוט חיפשתי איפה לכתוב את זה. אז זה יותר כמו ביקורת כללית על הספרים של ברנדון סנדרסון ובעיקר על גנזך אורות הסער והערפילאים.

אני לא ממש חלק מקהילת קוראי הפנטזיה בישראל. באמת. רק השנה הייתי באייקון פעם ראשונה. אז רק אז גיליתי שברנדון סנדרסון הוא/היה/הפך (לא יודעת ממתי בעצם) למיינסטרים של ז'אנר הפנטזיה האפית.
האמת הייתי צריכה להבין את זה קודם, כשבכל שיחה על ספרי פנטזיה כמעט עם חברות שמו שורבב לשיחה כמו היה אל. ממש ככה.

ובכן הנה למה הוא הפך למיינסטרים, למה הוא הסופר האהוב על לא מעט מחברים שלי, ולמה הם מעיזים להכניס אותו לדיון "סופר הפנטזיה הטוב ביותר" (דיון שתמיד עצבן אותי מעצם קיומו, אבל סבבה)
הוא כותב! כן כן חברים - המצאה חדשה - סופר פנטזיה אפית שאשכרה כותב. לא ספר כל חמש שנים, לא ספר כל עשור, לא ספר המשך שכנראה יצא אחר בוא המשיח (רותפוס, מרטין, אם זה לא היה מספיק ברור אתם המטרה כאן)
הוא אשכרה כותב. והרבה. חובבי הז'אנר התרגלו עד אליו להסתפק במה שיש, לקוות שהסופר לא שוכח מהם לטובת איזה חלום על סדרת טלוויזיה, לשרוד עם תרגומים גרועים לרק חלק מהספרים, והנה בא סופר שעושה את העבודה שלו, כותב הרבה, לא צריך לחכות שנים עד לספר הבא. הוא גם מדבר עם המעריצים ויוצר איתם קשר, מתעניין בדעתם. (בניגוד לסופרי פנטזיה אחרים ששמים *@@* על הקוראים הנאמנים. וכן, זה מופנה אליך מרטין)

אפשר להאשים בבעיה הרבה אנשים, בעיקר את הסופרים, אבל לא רק.
על זה, יש לי הערכה מטורפת לברנדון סנדרסון, על המשב רוח המרענן שהביא לז'אנר המעט גוסס ועל היחס הטוב לקוראים שלו.
אבל כאן גם מתחילה הבעיה שלי.

***

הערפילאים היא סדרת פנטזיה מעולה. תראו, הדמויות אמנם נדושות מעט (כן, זאת לא הנקודה החזקה של סנדרסון), אך יש גרועים הרבה יותר (איזה חיובית אני היום :). הן עדיין כיפיות ועדיין כיף להתחבר אליהן. (שלא כמו דמויות אחרות, נניח, בגנזך אורות הסער, אבל זה כבר לביקורת אחרת).
העולם מדהים. אני לא ממש יודעת אפילו מאיפה להתחיל להסביר. אם היינו מדרגים מי הסופר פנטזיה הכי טוב בכל הזמנים רק על פי העולם אז טולקין היה ראשון (כן, לא תשכנעו אותי אחרת). אבל ברנדון סנדרסון היה שני. בפער מאחרים.
העולם מלא בפרטים, הבניה שלו לאורך הספר איכותית והוא מקורי ממש.
וזה לא רק בערפילאים. גם באלנטריס וגם בגנזך אורות הסער הוא עושה את זה. אין לי מושג איך, אבל אי אפשר לא להישאב לתוך העולם שלו. הספר מלא בניואנסים קטנים על העולם שלא בהכרח מהותיים במיוחד לעלילה, אבל הם מה שעושה את העולם כל כך טוב.
העלילה מרתקת. היא מעניינת כמעט לאורך כל הספר, היא שואבת והיא חד משמעית מעבירה אותך רכבת הרים.

הכתיבה אחלה. לא מעולה כמו אצל סופרי פנטזיה אחרים אבל עושה את זה. לא נמרחת יותר מדי -
בטרילוגיית ערפילאים.
אולי באלנטריס.
*לא* בגנזך אורות הסער.
בערפילאים זה מרגיש שעבר עורך על הספר, פעם, פעמיים. עברו על הספר קוראי אלפא וביתא שהצביעו על חלקים מסוימים ואמרו לברנדון שהם מיותרים, משעממים, מייגעים, ושאפשר לחתוך אותם. הספר מהודק יחסית (והוא עדיין עבה מאוד, אבל באופן סביר). ולכן הערפילאים היא סדרה מעולה.

בגנזך אורות הסער, טוב, נראה לי שזה לא ככה.
אני לא מדברת על הראשון. אבל מהשני ובעיקר מהשלישי, זה מרגיש שלא עבר עורך על הספר. וזה מורגש בקריאה. אם את הסדרה של הערפילאים קראתי בלי להניח את הספרים מהיד כמעט, ואת הספר הראשון בסדרת גנזך אורות הסער, דרך המלכים, קראתי בנשימה עצורה, כמעט בלי קטעים שבהם השתעממתי, לאורך הספרים הבאים הלכו ורבו הקטעים שגרמו לי להשתעמם ולהניח את הספר בצד ליום יומיים. זה היה חריף מאוד בקצב המלחמה (הספר הרביעי בסדרה של גנזך אורות הסער), שם כבר איבדתי את זה לגמרי. היה אפשר לחתוך ולהוריד בעריכה איזה שליש ספר!! (שליש ספר זה באזור ה400 עמודים. זה די פסיכי..)

יש לי תאוריה איך זה קרה.

ובכן, ברנדון סנדרסון שלנו אוהב לכתוב. תכונה נדירה (למרבה האירוניה) בקרב סופרי פנטזיה. הוא הזה שהזין את קוראי הז'אנר בסיום למחזור כישור הזמן (שאני עדיין במרדף אחרי הספר התשיעי ולכן עוד לא הגעתי לסיום הסדרה שהוא כתב אז לא יודעת אם הוא עשה את זה באופן מוצלח) והוא גם זה שלעתיד לבוא עוד יגמור את שיר של אש ושל קרח. (או לפחות ככה זה נראה כרגע.)
אי לכך הוא הפך לספק החומר הגדול. והוא עומד בציפיות הוא כותב המון, לו אין בעיה עם זה.
אבל בגלל שהמעריצים מוכנים ורוצים לקרוא הכל, ממש הכל, זה מרגיש כבר כאילו הוא כותב פאנפיק מתמשך בשביל המעריצים. מהיד של הסופר לעניינים של הקורא. לא כמו ספר לקריאה לקורא חובב הפנטזיה הממוצע.
ובגלל שיש קונים, אזי ההוצאות מוכנות להוציא ככה, פשוט ככה, את כתב היד, בלי עריכה והידוק שהם אמנם שלבים כואבים אך הכרחיים לכל ספר טוב. העיקר שיצא ומהר.
זה מרגיש כאילו (ואולי באמת) סנדרסון נשאב לתוך מעגל המעריצים, והתוצאה = עמודים על עמודים מיותרים, מייגעים, שלא מוסיפים כלום ושום דבר לעלילה וסתם עוד תוכן, שיהיה. שוב - זה מרגיש פשוט פאנפיק לאורך חלקים לא קטנים מהסדרה של גנזך אורות הסער.
וזה חבל. זה כל כך מפריע לי כי אני אוהבת את הערפילאים, היא סדרה מעולה. ואפילו אהבתי יותר את דרך המלכים, הספר הראשון של גנזך אורות הסער. אלה דוגמאות שמראות כמה סנדרסון טוב, וכמה פוטנציאל טמון כאן. ולכן התסכול שלי מהפספוס.
אני חושבת שדווקא את סנדרסון אני בכלל לא מאשימה.
אני מאשימה את הקוראים. שמתפשרים על האיכות בשביל הכמות והמהירות.
ואני מאשימה את סופרי הפנטזיה האחרים. שהרעיבו את הקוראים, הרגילו אותםלספר שיוצא פעם בחמש שנים (במקרה הממש טוב), וגרמו להם להוריד סטנדרטים, רק לקוות לחומר כלשהו.

ברנדון סנדרסון הוא סופר מעולה. הערפילאים היא טרילוגיה מצוינת. אבל חוץ מהעולם - לדעתי לא באופן יוצא מהכלל. גנזך אורות הסער התחילה מושלם, והיא דווקא הייתה יכולה להיות יוצאת מהכלל. היא אולי יוצאת מהכלל מהרבה בחינות גם עכשיו, אבל מושלמת (או קרובה לזה) בהחלט לא. והפספוס הזה זה מה שכל כך מתסכל וצובט אותי, זה פיזית כואב לי.

וכן, אני מודה שבגלל שסנדרסון הפך למיינסטרים פיתחתי מעין אנטי לא באמת מוצדק כלפיו. זה פשוט מרגיז כשאנשים אומרים לו שהם קוראים פנטזיה אפית ואז מספרים לי כמה הם אוהבים את סנדרסון. מה קרה לכל הסופרים ה"ישנים יותר"? רובין הוב, מרגרט וויס או דיוויד אדיגנס? (ויש עוד הרבה דוגמאות לא פחות טובות)

אבל זה כנראה סתם התנשאות, וברנדון סנדרסון בעצם עשה רק טוב לז'אנר.

אז חמישה כוכבים לספר, אם לא קראתם עדיין - אני ממליצה מאוד, אל תירתעו מהגודל.
ולכל המעריצים השרופים של סנדרסון, רק בקשה קטנטנה. בעצם שתיים.
תיתנו לו זמן, בסדר? תפנימו שצריך קצת עריכה, שאולי לא כל חומר קריאה צריך לרדת לדפוס ושלפעמים שווה לחכות. התוצאה שווה את זה.
ותנסו גם ספרי פנטזיה אחרים, בסדר? אל תתקעו בקופסה ותנו צ'אנס...

זהו, אשמח לשמוע מה דעתכם על זה בעצם :)

» ביקורות נוספות של רייסטלין
» ביקורות נוספות על האימפריה האחרונה - הערפילאים #1