אין בכוונתי לדרג את הספר או לומר עליו ממילה טובה או רעה,מהסיבה הפשוטה לדעתי -שאני בגילי -כנראה "איחרתי "- בקריאת הספר שלא באשמתי -ומשום כך הספר מפוספס אצלי ובגללי .
אבל אני חושבת שהוא ימצא חן בעיני קוראים אחרים באתר. ראשית, הצעירים בגילם שעדיין מחשבות המהפכה והאידאלים זורמים בעורקיהם ,שנית -למי שאוהב ספרות לטינו־אמריקאי בעיקר דור ה"בום" של שנות ה-60 שנטלו בו חלק גם גרסיה מרקס, קרלוס פואנטס, ורגס יוסה וחוסה דונוסו, ובעיקר -למי שאהב את ספרו של רוברטו בולניו -"בלשי הפרא"{ הוצאת עם עובד}.
להלן מספר עובדות: הספר Rayuela (קלאס)פורסם ב-1963 בארגנטינה. הסופר בתקופה הזאת כבר היה מושפע מהקומוניזם של קסטרו וקובה ,והיה פעיל פוליטית נגד משטרי העריצות בארגנטינה, צ'ילה וניקרגואה.
הספר נחשב אחד הרומנים החשובים והאגדיים של המאה העשרים בספרות הלטינו־אמריקאי משתי סיבות:
הראשונה והעיקרית היא תצורת הכתיבה .הספר מיוחד בכך שהוא ניתן לקריאה ביותר מדרך אחת "בדרכו,הספר הזה הוא ספרים רבים, אבל בעיקר הוא שני ספרים".שכן בדיקטטורה אין,כידוע, בחירות. ואילו ב-“קלאס” אפשר היה לבחור בין שתי אפשרויות -קריאה.
אפשרות הקריאה הראשונה: לקרוא את הטקסט באופן רציף מפרק 1 עד פרק 56{עמ' 388},ולהיות בכך "קוראים סבילים".
אפשרות הקריאה השנייה: להתחיל לקרוא מפרק 73-{ע"מ 423}ואחריו הפרקים 1, 2, 116, 3, 84, 71, 5, וכו', בהתאם ל"טבלת התמצאות" המופיעה בעמוד הראשון בספר.
צורת הקריאה הזאת הופכת את הקריאה ל"קוראים פעילים", והדילוגים הלא סדירים מפרק לפרק (מ-128 ל-24) מזכירים את הדילוגים שמדלגים ילדים במשחק קלאס. זוהי הסיבה הישירה לכך שאני חושבת שהספר יהווה בתצורת הקריאה השנייה מעין מסע הרפתקאה ואתגור לקוראים הצעירים,דבר שאני מראש לא עמדתי בו .
בעיקרו רצה המחבר ליצור סוג חדש של קורא, קורא פעיל ומעורב, עשיר בקישורים ובאפשרויות של פירוק והרכבה מילים ומשפטים . אכן כמו במשחק ה- "קלאס".
יחד עם זאת הספר פחות או יותר קונבנציונלי -כלומר, יש בו סיפור, מספר, דמויות מרובות ופחות עלילה .הוא גם מעין אנציקלופדיה של התרבות המערבית. במאות עמודיו מתקיימת רשימת מצאי של ציטוטים והפניות למקורות אמנותיים ותרבותיים של עולמות ויוצרים כגון: ג'ורג' בטאי, ויטולד גומברוביץ', אוקטביו פס, קפקא, פול קליי, ג'קסון פולוק, אלבן ברג, פרלינגטי, יונג, גרדל, א”א קמינגס, לוי שטראוס, לסמה לימה, תלוניוס מונק, לואיס בוניואל וכו'.{הרשימה הזאת נועדה לקוראים הצעירים וגם לסקרנים שבנינו}.
הסיבה השנייה מדוע הרומן נחשב לחשוב ולאגדי הוא תוכנו. לכאורה סיפור - מסגרת פשוט. על זוג אוהבים וגורל אהבתם...
אולם הסיפור האמיתי הנו על הארגנטינאים הגולים ,חסרי השורשים החיים בפריז בשנות ה -60 של המאה שעברה ועל השיבה לארגנטינה .
הגיבור הראשי ברומן - אורסיו אוליבֵירַה- ארגנטיני משכיל,מיוסר, כובש הלבבות,ויחד עם זאת טיפוס ציני,אנוכי, ואכזר כלפי הסובבים אותו ,חבורת ידידיו הגולים בפריז - זרים, בוהמיינים, אמנים, הולכי בטל, מתבודדים, שיכורים, ידענים גדולים בספרות, במוסיקה-גא'ז, בציור, בפילוסופיה, בהיסטוריה ובשפות.
בת זוגו האלמותית המכונה -"לה מאגָה" ומערכת היחסית ביניהם שהינה מורכבת , אדיפלית וביזארית. שכן אורסיו אוליבֵירַה מתנהל כדמות גברית יודעת כמעט הכל ושולטת בעיקר על "לה מאגה" שהפכה בעיני יותר ויותר לדמות נשית כנועה,מרחפת בספירות גבוהות וגם צפויה מדי, קצת טיפשה והרבה בורה. אוליבֵירַה מנסה בכל מהלך דפי רומן ללמד ולהשכיל את "לה מאגה" בהשלמות השכלה כללית -"אנציקלופדיה".
{אתם בוודאי תצחקו עלי ,אבל בשלב זה עלתה בי האסוציאציה של הספר -"50 גוונים" -ללא תיאורי המין המודגשים,אם כי בספר הם נועזים יחסית לתקופה שבה הספר פורסם }.
עד כאן ממה שקראתי ,הבנתי, חשתי וזנחתי בשליש הספר שנקרא על ידי .
אולם לאחר שהרחבתי את קריאתי אודות ההשפעה הגדולה והממגנטת של הספר על דורות צעירים מהיבשת שגלשו לתחומי הפוליטיקה ,החברה וגם בספרות- הגעתי למסקנה שאולי הפספוס הזה הוא אצלי- {ולא חשובות הסיבות כרגע } ויש מקום לחשוף את הספר לקהל קוראים רחב יותר כיום.
לדעתי המתרגם -יורם מלצר -עשה עבודת תרגום לעילא ולעילא לאור אופיו העלילתי והתחבירי של הספר שאינו מבין הקלים לקריאה ולתרגום בעברית.