ביקורת ספרותית על קלאס - אלדורדו # מאת חוליו קורטאסר

---

כשהתחלתי ללמוד לנגן בגיטרה וכבר תפסתי את עניין האקורדים ונגינתם לצורך שירים, בכל זאת הייתי משתעמם מהר בלמצות את המבנה למרות האהבה לשירים שרציתי ללמוד. אז ככה בגיל 12, הייתי מזגזג בין ביטלס, לפלויד, לקווין, לקרימזון, לזפלין. וככה כשגדלתי, כבר לא עניין אותי להישאר בטריטוריית הרוק וככה עד היום אני מחליף בין סגנונות וגישות. וככה נראה לי בחיינו, כולנו תמיד מזגזגים. מי בתור ילד לא היה מקפץ ממקום למקום תוך כדי הליכת מסלול ישר? נכון שהחיים שלנו בנויים במסלול ספציפי שמעצב את חייו וחייה של כל אחד ואחת בדרך ייחודית, אבל החיים הם לא דבר סטטי. לכן לפעמים אני מופתע מרוב הביקורות על "קלאס" פה של קורטאסר שאינן מחמיאות. אבל זה רק סיקרן אותי יותר ויותר.

"קלאס" הוא יותר מספר ממש טוב. הוא ממש מציאה. ולא רק בגלל הקונספט שמאחוריו. כי זה סיפור טוב שמומחש באמצעות דינמיות החיים. קורטאסר, מחלוצי הבום הלטינו אמריקאי, יצר ספר שבניגוד לעמיתיו, לא מביא פה את החיים הנורמטיביים עם כל מיני סטיות לפנטזיה. לא ריאליזם מאגי שמשלב את החיים הנורמטיביים על מקרים על טבעיים ודמיון עשיר. ב"קלאס" מקבלים פה סיפור שרבים יכולים להזדהות איתו. מהגרים מנותקים מביתם החיים בפריז. אבל אפשר לקרוא אותו איך שתרצו. קורטאסר אמר ככה: אפשר לקרוא את הספר במובן המסורתי: את כל 155 הפרקים לפי הסדר. אווווו שאפשר לפי הסדר שהוא בעצמו ארגן לכם, ככה שתוכלו לקפץ מפרק לפרק כמו במשחק קלאס: מפרק 72, לפרק 1 וכן הלאה. אוווו שתוכלו ליצור את הסיפור והלינאריות שלכם איך שבא לכם.

והאמת, אחרי קריאה לפי הסדר של קורטאסר, זה יכול לעבוד ביג טיים. הקורא הופך לסופר עצמו. כמו דוכן הרכבת פרוזן יוגורט או מה לשים לך בפלאפל, אנחנו האדונים לגורלם של אוליביירה, לה מאגה וחבריהם. וקצת על הסיפור, אם תקראו אותו במובן המסורתי כנראה שאולי תלכו לאיבוד וזה ייראה לכם כמו תרגיל אוונגרד משונה שנועד לשבור את הכלים. אבל לא כך הדבר. הורסיו אוליביירה הוא אינטלקטואל ארגנטינאי שחי בפריז. הוא לא מרגיש שייך. כמו רבים מחבריו האינטלקטואלים. אטיין הצייר, אוסיפ בן לשושלת מזרח אירופאית, וונג המאונן הכפייתי והזוג המשונה רונלד ובאבס. אבל גם הורסיו ואהבתו לה מאגה עם בנם רוקמאדור, הם לא סיפור אהבה מהסרטים.

כולם מהגרים, שותפים לזרותם, בכך שהם חייזרים במקום שהם נמצאים, אבל גם לא יכולים לחזור לביתם. לא משנה כמה רונלד ואוליביירה ידעו להגיד מה שובה בנגינה של תלוניוס מונק, מה מיוחד בציורים של קנדינסקי או יעסקו וידברו על הגל או ויטגנשטיין, הם לא יודעים איך לתקשר בחברה ולהתייחס לבנות זוג שלהן כמו שצריך. אוליביירה, מנסה להגיע לאיזושהי שלוות נפש, אבל הוא מתאכזר אל לה מאגה במערכת יחסים די רעילה ולא יציבה, מנתק קשר מחבריו בשל האופי הבלתי נסבל שלו, מסתובב בודד, עוזב וחוזר לארגנטינה ובה גם לא מתקשר אצלו. תוך כדי, אנחנו מקפצים ממקום למקום בנקודה ספציפית בחייו של אוליביירה ותוך כדי גם הגיגים מסוימים, זרם תודעה, הומור מטאפיזי ומקור בלתי נדלה של ידע בתחומי האמנות הנרחבים.

קורטאסר כותב ספר שהוא כמו הנגינה של מונק על פסנתר. מנגינה פשוטה וקליטה שעוברת פילטר דרך הידיים המתופפות על הקלידים. ומשם, אפשר להרגיש כאילו אנחנו בקונצרט של שנברג או וברן או בציורים של גלז ומצינגר בהם המציאות מתפרקת והכל קורה בבת אחת. חוליו יודע הכל, על הספרות, על המוזיקה, פילוסופיה, ציור, קולנוע, אדריכלות, פיזיקה ומה לא? בלי קשר לסיפור, יש פה יופי של שמות להכיר שרק מעשירים את הידע. והידע והכוח אצלנו בלשנות את סופו של אוליביירה וחבריו. אם "קלאס" היה רק גימיק, הוא לא היה שווה קריאה. אבל יש פה צורת קריאה חדשה שכמותה עד היום אני לא חושב שיש. והסיפור נוגע להרבה. בסך הכל, אנשים רוצים להרגיש שייכות וחום ואהבה. אבל הם לא מקבלים ולא יודעים לתת את התחושות האלה. וזה מסופר בצורה שבא לך ללכת לאיבוד בתוך כל הדיבורים והבלבולים.

חלק מהפרקים כל כך קצרים שבניגוד לשיטה המסורתית בה קוראים לפי הסדר, לא מחפשים מתי פרק מתחיל ומתי נגמר. לפעמים לא שמים לב שמסיימים חצי ספר. אבל אני לא אדבר בשבח טוטאלי. כי זה לא ספר קל לקריאה, אפילו אני חושב שהוא די פגום. כבר בחלק השני המתרחש בארגנטינה, קשה לעקוב אחרי מה שהולך והסגנון נהיה די מתיש. אבל כמו הרבה יצירות גדולות, לא כל מסלול הליכה קשה לצלוח בקלות. ובסוף, זה שווה את זה. לא משנה איך קראתם.

קורטסאר מעיף לנו מיליוני צבעים ובסך הכול מבקש שנתייחס לאמנות כמו שאנחנו מתייחסים לחיים. תסכימו איתי שיהיה מבאס עם החיים שלכם יחולקו לפרקים ויקראו אותם לפי הסדר. "קלאס" הוא יופי של אבן חן. תנו לו צ'אנס. ואם לא לסיפור, לפחות לכל הכתבות המומצאות שיש שם בחצי השני.

» ביקורות נוספות של tHeDUDE
» ביקורות נוספות על קלאס - אלדורדו #