שתי חוות, התמוטטות בעבר ובהווה, גני עדן שנעלמו, מסגרת של חמש נקודות, עסקים והסביבה, השיטה ההשוואתית, מבנה הספר
במהלך קיץ אחד, לפני כמה שנים, ביקרתי בשתי חווֹת של פרות חולבות, חוות הַאלס וחוות גַרדָר. אלפי קילומטרים מפרידים ביניהן, ובכל זאת הן דומות להפליא – גם ביתרונותיהן וגם בנקודות התורפה שלהן. שתיהן הן בפירוש הגדולות ביותר, המצליחות ביותר והמשוכללות ביותר, מבחינה טכנולוגית, כל אחת בסביבתה. ראוי לציין, במיוחד, כי בלב שתיהן מצויה רפת חדישה ומפוארת שבה חיות הפרות, ובה הן נחלבות. המבנים הללו, המחולקים שניהם לשתי שורות של תאים לפרות, זו מול זו, מגמדים את כל שאר הרפתות באזור. בשתי החוות שולחים את הפרות לרעות בקיץ תחת כיפת השמים, בשדות המרעה העשירים שלהן, שתיהן מגדלות חציר וקוצרות אותו בשלהי הקיץ כדי להאכיל את הפרות במשך החורף, ושתיהן מגדילות את יבולי העשב בקיץ והחציר בחורף על־ידי השקיית שדותיהן. שתי החוות דומות זו לזו בשטח (כמה קילומטרים רבועים) ובגודל הרפת, אם כי חוות האלס מחזיקה קצת יותר פרות מחוות גרדר (200 לעומת 165, בהתאמה). בעלי שתי החוות נחשבים למנהיגים בקהילותיהם. שניהם אנשים דתיים מאוד. שתי החוות שוכנות בלב נופים טבעיים נפלאים המושכים תיירים ממרחקים: הרים גבוהים עטורי שלג ברקע, שאותם מנקזים נחלים שופעי דגה היורדים אל נהר מפורסם (מתחת לחוות האלס) או לפיורד (מתחת לחוות גרדר).
אלה הן נקודות החוזק המשותפות לשתי החוות. אשר לנקודות התורפה המשותפות שלהן, שתיהן שוכנות באזורים גבוליים במה שנוגע לגידול בקר לחלב, שכן קו הרוחב הצפוני הגבוה מכתיב עונת קיץ קצרה לגידול חציר ועשב מרעה טבעי. מכיוון שהאקלים אינו אופטימלי אפילו בשנים טובות, בהשוואה למשקי החלב בקווי רוחב נמוכים יותר, שתי החוות פגיעות לשינויי אקלים: בצורת היא החשש העיקרי בסביבתה של חוות האלס, וקור – באזור שבו נמצאת חוות גרדר. שני האזורים מרוחקים ממרכזי האוכלוסין שבהם הן משווקות את תוצרתן, ולכן עלויות ההובלה וסיכוניה מציבים אותן בעמדה תחרותית נחותה לעומת אזורים קרובים יותר למרכז. מצבן הכלכלי של שתי החוות כפוף אפוא לכוחות שאינם בשליטת בעליהן, כגון שינויים במצב הכלכלי ובהעדפות הצריכה של לקוחותיהם ושכניהם. בקנה־מידה רחב יותר, המצב הכלכלי בארצות שבהן מצויות שתי החוות השתפר והידרדר עם התחזקותו והיחלשותו של האיום הנשקף מצד אויבים מרוחקים.
ההבדל הגדול ביותר בין חוות האלס וחוות גרדר מצוי במצבן הנוכחי. חוות האלס, עסק משפחתי בבעלות חמישה אחים ואחיות ובני זוגם בעמק בִּיטֶר־רוּט שבמדינת מונטנה, במערב ארצות הברית, עולה כפורחת בימים אלה, שעה שנפת רָוָואלי, שבה שוכנת חוות האלס, מתגאה בשיעור גידול האוכלוסין הגבוה ביותר מכל הנפות של ארצות הברית. טים, טרודי ודן האלס, אחדים מבעליה של חוות האלס, לקחו אותי בעצמם לסיור ברפת החדשה ועתירת הטכנולוגיה שלהם, והסבירו לי בסבלנות את כוח המשיכה ואת תהפוכות הגורל של גידול בקר לחלב במונטנה. אין להעלות על הדעת שארצות הברית בכלל, וחוות האלס בפרט, תתמוטט בעתיד הנראה לעין. אבל חוות גרדר, שהייתה פעם חוות האחוזה של ההגמון הנורדי של דרום־מערב גרנלנד, ננטשה לפני חמש־מאות שנה. החברה הנורדית בגרנלנד התמוטטה כליל: אנשיה, אלפי נפשות במספר, מתו מרעב, או נהרגו במהומות פנימיות או במלחמה עם אויבים, או היגרו, עד שלא נותרה נפש חיה. קירות האבן האיתנים של רפת גרדר ושל קתדרלת גרדר הסמוכה עדיין עומדים על תלם, ויכולתי למנות את מספרם של תאי הפרות הנפרדים, אבל לא היו שם בעלים שיספרו לי על כוח המשיכה ועל תהפוכות הגורל של גרדר בימים ההם. ובכל זאת, בימי הזוהר של חוות גרדר ושל גרנלנד הנורדית, שקיעתן נראתה בלתי מתקבלת על הדעת ממש כפי שאיננו מעלים על הדעת כיום את התמוטטותן של חוות האלס ושל ארצות הברית.
הרשו לי להבהיר את דברי: כשאני מותח את ההקבלות הללו בין חווֹת האלס וגרדר, איני מבקש לקבוע כי דינה של חוות האלס, ודין ארצות הברית כולה, כבר נחרץ לשבט. אין כרגע דבר רחוק מן האמת יותר מזה: חוות האלס הולכת ומתרחבת, בעלי חוות שכנות לומדים את הטכנולוגיה שלה מתוך כוונה לאמצה במשקיהם, וארצות הברית היא כיום המעצמה החזקה ביותר בעולם. גם איני בא לטעון שחווֹת, או חברות בכלל, מוּעדות להתמוטט במוקדם או במאוחר: חלקן אכן התמוטטו, כמו גרדר, אבל אחרות התקיימו ברציפות במשך אלפי שנים. ובכל זאת, ביקורי בחווֹת האלס וגרדר באותה עונת קיץ, אף שהן רחוקות זו מזו אלפי קילומטרים, הבהירו לי בבהירות גמורה את המסקנה הבאה: אפילו החברות העשירות ביותר והמתקדמות ביותר מבחינה טכנולוגית בימינו ניצבות בפני בעיות סביבתיות וכלכליות הולכות ומחריפות, שאין להמעיט בחומרתן. רבות מהבעיות שארצות הברית מטופלת בהן כיום דומות, בקווים כלליים, לאלה שהפילו את חוות גרדר ואת גרנלנד הנורדית, ושחברות רבות אחרות בעבר התקשו להתמודד עמן. אחדות מחברות העבר האלה נכשלו (כמו גרנלנד הנורדית), ואחרות הצליחו (כמו יפן וטִיקוֹפִּיָה). העבר מציג לפנינו מסד נתונים עשיר, ונוכל ללמוד ממנו על־מנת שנשמור על הצלחתנו. גרנלנד הנורדית היא רק אחת מחברות עבר מרובות שהתמוטטו או נעלמו, והותירו מאחור חורבות אדירות מעין אלה שתיאר שֶׁלִי בשירו ״אוזימנדיאס״. כשאני מדבר על התמוטטות,
התמוטטות בעבר ובהווה
גרנלנד הנורדית היא רק אחת מחברות עבר מרובות שהתמוטטו או נעלמו, והותירו מאחור חורבות אדירות מעין אלה שתיאר שֶׁלִי בשירו ״אוזימנדיאס״. כשאני מדבר על התמוטטות, אני מדבר על ירידה תלולה מאוד בגודלה של אוכלוסייה אנושית ו/או במורכבותה הפוליטית, הכלכלית והחברתית, על־פני שטח נרחב, למשך זמן רב. תופעת ההתמוטטות היא אפוא הצורה הקיצונית מבין כמה סוגים אחרים, קלים יותר, של שקיעה, וההחלטה עד כמה תלולה צריכה להיות שקיעתה של חברה, על־מנת שתיחשב כהתמוטטות, היא שרירותית. אחדים מהסוגים הקלים הללו של שקיעה כוללים את העליות והירידות הפעוטות השכיחות בגורלן של חברות, ואת שינויי המבנה הפוליטי, הכלכלי והחברתי של חברה מסוימת כלשהי; את כיבושה של חברה על־ידי שכנה קרובה, או את שקיעתה כתוצאה ישירה מעליית קרנה של שכנתה, בלא שינוי באוכלוסייה הכוללת, או במורכבות, של האזור כולו; ואת ההחלפה או ההדחה של עילית שלטת בידי קבוצה אחרת. לפי אמות המידה האלה, רוב המשקיפים יאמרו כי חברות העבר הבאות היו קורבנותיה של התמוטטות במלוא מובן המילה, להבדיל משקיעה קלה: עמי אָנָסָאזִי וקָהוֹקיָה בתחומי ארצות הברית של ימינו; ערי המָאיָה של אמריקה המרכזית; חברות מוֹצֶ׳ה וטִיוָואנָאקוֹ באמריקה הדרומית; מִיקֵנַי היוונית וכרתים המִינוֹאִית באירופה; זִימבַּבּוֶוה הגדולה באפריקה; אַנגקוֹר וָאט וערי הַרָאפָּה בעמק האינדוס באסיה; ואי הפסחא באוקיינוס השקט (מפה, עמ׳ 16 -17) .
החורבות האדירות שהותירו מאחוריהן חברות העבר הללו מרתקות את כולנו בחבלי הרומנטיקה. אנו משתוממים עליהן בילדותנו, כשאנו מגלים אותן לראשונה בתמונות. כשאנו מתבגרים, רבים מאיתנו מתכננים את חופשותינו כך שנוכל לחוות אותן מכלי ראשון, כתיירים. אנו נמשכים אל יופיין מרהיב העין, לפעמים, והמפתה תמיד – כמו גם אל התעלומות שהן מציגות. ממדי החורבות מעידים על העושר והעוצמה שהיו לבוניהן בשכבר הימים – הן מתרברבות, ״ראו מפעלותַי והיוואשו, אדירים!״ כדברי שֶׁלי. אבל הבונים היו ואינם, נטשו את המבנים האדירים שיצרו בעמל כה רב. כיצד ייתכן שחברה כה אדירה תתמוטט לה? מה עלה בגורלם של בניה, כיחידים? – האם הסתלקו, ואם כן, מדוע, או שמא מצאו את מותם הלא־נעים במקום ההוא? מאחורי התעלומה הרומנטית מסתתרת מחשבה מציקה: האם עלול גורל מעין זה לפקוד גם את החברה העשירה שלנו? האם יבואו יום אחד תיירים ללטוש עיניים נדהמות בשלדיהם של גורדי שחקים בניו יורק, כדרך שאנו בוהים כיום בחורבותיהן המוקפות בג׳ונגל של ערי המאיה?
זה זמן רב רוֹוחת הסברה שרבות מהנטישות המסתוריות הללו התחוללו, לפחות חלקית, בעטיין של בעיות אקולוגיות: האדם הרס בלי משים את משאבי הסביבה שבהם הייתה חברתו תלויה לחלוטין. החשדות האלה בהתאבדות אקולוגית שלא בכוונה אוּמתו באמצעות תגליות שגילו בעשרות השנים האחרונות ארכיאולוגים, קלימטולוגים, היסטוריונים, פליאונטולוגים ופאלינולוגים (חוקרי אבקת צמחים). התהליכים שמכוחם חתרו חברות העבר תחת יסודותיהן שלהן, הרסו את סביבתן, נחלקים לשמונה קטגוריות, שחשיבותן היחסית שונה ממקרה למקרה: השמדת יערות והרס בתי־גידול, בעיות קרקע )בליה, המלחה ואובדן פוריות(, בעיות משק המים, ציד־יתר, דיג־יתר, פגיעת מינים מיובאים במינים מקומיים, גידול האוכלוסייה האנושית והגדלת ההשפעה האנושית לנפש על הסביבה.
התמוטטויות העבר נהגו בדרך־כלל לפי דפוסים דומים למדי, מעין וריאציות על נושא. גידול האוכלוסין אילץ את האדם לעבור לייצור חקלאי אינטנסיבי (באמצעות השקיה, כפל יבולים בשנה או בניית טראסות), ולהרחיב את עבודת האדמה מהקרקעות המשובחות שבהן התחילה לאדמות זיבורית, כדי להאכיל את המספר ההולך וגדל של פיות רעבים. שיטות שאינן בנות־קיימא חוללו נזקים סביבתיים מאחת הקטגוריות הנזכרות לעיל, או מאחדות מהן, וכתוצאה מכך היה צורך לשוב ולנטוש את אדמות הזיבורית. ההשלכות על החברה האנושית כללו מחסור במזון, מכות רעב, מלחמות בין אנשים רבים מדי על משאבים מעטים מדי והדחת העילית השלטת בידי המונים ממורמרים. בסופו של דבר החלה האוכלוסייה לקטון בגלל רעב, מלחמה או מגיפה, והחברה איבדה חלק מהמורכבות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית שהייתה לה בימי זוהרה. מחברים רבים מתפתים למתוח גזירה שווה בין התהפוכות האלה בגורלן של חברות אנושיות לבין מסילות חייהם של אנשים יחידים – הם מדברים על הולדת החברה, גדילתה, הגעתה לבגרות, הזדקנותה ומותה – ומקבלים כמובן מאליו כי התקופה הממושכת של הזדקנות, העוברת על כולנו בין שנות שיא האון שלנו לבין מותנו, פוקדת גם חברות שלמות. אבל המשל אינו דומה כלל לנמשל, בכל הנוגע לחברות רבות בעבר (ולברית המועצות בזמננו): שקיעתן, אחרי שהגיעו לשיא גודלן ועוצמתן, הייתה מהירה, ואין ספק שההידרדרויות המהירות האלה הפתיעו קשות את אזרחיהן. במקרים הגרועים ביותר, בהתמוטטויות המוחלטות, כל בני החברה היגרו או מתו. אבל, כמובן, הדרך המרה הזאת אינה מחויבת המציאות: לא כל חברות העבר הלכו בה עד סופה, בלי לסטות ימינה ושמאלה. חברות שונות התמוטטו במידות שונות ובדרכים שונות במקצת, ואילו חברות רבות לא התמוטטו כלל.
היתכנותן של התמוטטויות כאלה בימינו היא עניין מדאיג שהעיסוק בו הולך וגדל; למען האמת, כבר חזינו בהתמוטטויות – בסומליה, ברואנדה ובכמה מדינות אחרות בעולם השלישי. רבים חוששים כי ההתאבדות האקולוגית מאפילה עתה על המלחמה הגרעינית ועל המחלות החדשות, כמקור סכנה לציוויליזציה הגלובלית. בעיות הסביבה הניצבות בפנינו כיום כוללות את השמונה שנמנו לעיל, כסיבות חורבנן של חברות העבר, ועוד ארבע חדשות: שינוי אקלימי שמקורו במעשי האדם, הצטברות כימיקלים רעילים בסביבה, מחסור באנרגיה וניצול מלא של יכולתו הפוטוסינתטית של כדור הארץ בידי האדם. יש הטוענים כי רבות מתריסר הבעיות האלה יגיעו לרמה קריטית, במישור הכלל־עולמי, בתוך כמה עשרות שנים. אם לא נפתור אותן עד אז, עתידות הבעיות הללו למוטט לא רק ארצות כמו סומליה, אלא גם את חברות העולם הראשון. תרחיש יום הדין הזה, המדבר על הכחדת האדם או על התמוטטותה האפוקליפטית של הציוויליזציה התעשייתית, אולי אינו סביר; אבל הרבה יותר סביר ממנו הוא עתיד שיביא בכנפיו ״רק״ ירידה משמעותית ברמות החיים, הגדלת הסיכונים דרך קבע וקריסה של כמה ערכים שנחשבים בעינינו כיום מרכזיים בחיינו. התמוטטות כזו עשויה ללבוש צורות שונות, כגון התפשטות מגיפות ברחבי העולם או מלחמות שסיבתן הראשונית היא מחסור במשאבים סביבתיים. אם יש ממש בגישה זו, הרי שמעשינו עכשיו יקבעו את מצבו של העולם שבו יחיו הילדים ובני הנעורים של ימינו כאשר יגיעו לגיל העמידה ומעבר לו.
אבל מידת החומרה של הבעיות הסביבתיות העכשוויות הללו שנויה במחלוקת חריפה. האם הסיכונים מתוארים בהפרזה רבה, או שמא ממעיטים בתיאור חומרתם? האם יש היגיון בטענה שהאוכלוסייה העולמית, המונה בימינו כמעט שבעה מיליארדי נפשות, והמצוידת בטכנולוגיה אדירה, גורמת להתפוררות גלובלית של הסביבה, בקצב הרבה יותר גבוה מכפי שגרמו מיליונים ספורים של בני־אדם, מצוידים בכלי אבן ועץ, להתפוררותה המקומית בעבר? האם עתידה הטכנולוגיה המודרנית לפתור את בעיותינו, או שמא היא מולידה בעיות חדשות מהר מכפי שהיא פותרת את הישנות? כאשר נמצה עד תום משאב כלשהו (למשל עץ, נפט או דגי אוקיינוס), האם רשאים אנו לסמוך על כך שיימצא לנו משאב חדש כתחליף (למשל חומרים פלסטיים, אנרגיית שמש ורוח, או דגי בריכות)? האין שיעור גידולה של האוכלוסייה האנושית הולך ופוחת, ואנו כבר נמצאים בדרך להתייצבותה של האוכלוסייה העולמית ברמה בת־קיימא?
כל השאלות האלה מבהירות מדוע יש להתמוטטויות המפורסמות האלה של ציוויליזציות העבר חשיבות שמעבר לתעלומה רומנטית ותו לא. אולי יש אי־אלה לקחים מעשיים שנוכל להפיק מכל ההתמוטטויות הקודמות הללו. ידוע לנו שכמה חברות עתיקות התמוטטו, ואחרות לא עשו כן: מה היו הגורמים שבעטיים היו אותן חברות פגיעות במיוחד? מה בדיוק היו התהליכים שהביאו להתאבדותן האקולוגית של חברות בעבר? מדוע נעלמו מעיניהן של כמה חברות הצרות שהן המיטו על עצמן, שהרי (כפי שאנו מיטיבים לראות במבט לאחור) הן היו ברורות וגלויות לכל עין? אם נוכל למצוא תשובות לשאלות האלה, אולי נוכל לזהות את החברות השרויות בסכנה הגדולה ביותר בימינו אלה, ואת הצעדים שיש לנקוט כדי לעזור להן להיחלץ מצרה, בלא שנצטרך להמתין להתמוטטויות נוספות נוסח סומליה.
אבל יש גם הבדלים בין העולם המודרני ובעיותיו לבין חברות העבר ובעיותיהן. אל לנו לחשוב לפי תומנו שחקר העבר יספק פתרונות פשוטים שאפשר להעתיקם במישרין למצבנו כיום. אנו שונים מחברות העבר בכמה מובנים שמציבים אותנו ברמת סיכון נמוכה מזו שנשקפה להן; מבין המובנים הללו מרבים להזכיר את הטכנולוגיה האדירה שלנו (רוצה לומר, את היבטיה החיוביים), את הגלובליזציה, את הרפואה המודרנית ואת ידיעותינו המרובות יותר על חברות העבר ועל חברות מודרניות רחוקות. אבל אנו שונים מחברות העבר גם בכמה מובנים שמציבים אותנו ברמת סיכון גבוהה יותר: בהקשר זה נהוג להזכיר, שוב, את הטכנולוגיה האדירה שלנו (רוצה לומר, היבטיה ההרסניים שלא בכוונה), את הגלובליזציה )שהרי התמוטטות בהווה, אפילו בסומליה הרחוקה, משפיעה על ארצות הברית ועל אירופה(, את תלותם של מיליונים (ובקרוב מיליארדים)ברפואה המודרנית לעצם קיומם, ואת האוכלוסייה האנושית שלנו, הגדולה בהרבה. אולי אנו יכולים בכל זאת ללמוד מהעבר, אבל רק אם נעיין בלקחיו בקפדנות.
על דרכם של מאמצינו להבין את התמוטטויות העבר ניצבים מחלוקת גדולה אחת וארבעה סיבוכים. המחלוקת מתמקדת בהתנגדות לרעיון כאילו חברות העבר (שחלקן, כידוע, היו כור מחצבתם של עמים בני זמננו, המוחים בתוקף על כל פגיעה בזכר אבותיהם) עשו דברים שתרמו לקריסתן שלהן. כיום אנו מודעים להשחתת הסביבה כדרך שלא היינו מודעים להלפני כמה עשרות שנים. אפילו בחדרי המלונות אנו מוצאים היום שלטים המצווים עלינו לאהוב את הסביבה, ומעוררים בנו רגשות אשמה כל אימת שאנו דורשים מגבות נקיות או משאירים את ברז המים פתוח. הפגיעה בסביבה היא עוון מוסרי, בימינו אלה. לפני כמה עשרות שנים. אפילו בחדרי המלונות אנו מוצאים היום שלטים המצווים עלינו לאהוב את הסביבה, ומעוררים בנו רגשות אשמה כל אימת שאנו דורשים מגבות נקיות או משאירים את ברז המים פתוח. הפגיעה בסביבה היא עוון מוסרי, בימינו אלה.
שלא במפתיע, ילידי הוואי והמאורים אינם שמחים לשמוע מפי הפליאונטולוגים שאבותיהם השמידו מחצית ממיני העופות שהתפתחו בהוואי ובניו זילנד, כשם שילידי אמריקה (כפי שנהוג לכנות כיום את בני העמים שנקראו בעבר ״אינדיאנים״) מתרעמים על הארכיאולוגים שאומרים להם כי בני אנסאזי ביראו את היערות של דרום־מערב ארצות הברית עד כדי השמדתם הגמורה במקומות רבים. בעיני אחדים, הגילויים שמספרים עליהם הפליאונטולוגים והארכיאולוגים נשמעים כעוד תירוץ גזעני שממציאים הלבנים להצדקת ניצולם של עמים ילידיים. הרי זה כאילו אומרים המדענים, ״אבותיכם לא היטיבו לשמור על ארצותיהם, ולכן היה נישולם מוצדק.״ ואכן, יש לבנים באמריקה ובאוסטרליה המתרעמים על מדיניות ממשלותיהם המפצות את ילידי אמריקה ואת האבוריג׳ינים של אוסטרליה בכסף ובאדמות, והם נאחזים בתגליות הללו כחיזוקים לטענותיהם העכשוויות. ולא רק העמים הילידיים עצמם; יש גם כמה אנתרופולוגים וארכיאולוגים בני זמננו, החוקרים אותם והמזדהים עמם, שמתארים את התגליות האמורות כשקרים גזעניים.
בכמה מקרים, בני העמים הילידיים והאנתרופולוגים המזדהים עמם נסחפים לקיצוניות הנגדית. הם טוענים בתוקף כי העמים הילידיים של העבר היו (והעמים הילידיים של ימינו עודם) נוטרים נאמנים של סביבותיהם, בעלי תודעה אקולוגית מפותחת, בעלי בקיאות גדולה בחוכמת הטבע וכבוד רב כלפיו, אשר חיו חיי תום בגן־עדן לכל דבר, ולא היו מסוגלים כלל לעשות את הדברים הרעים האלה. פעם שמעתי מפי צייד בניו גיני: ״אם אני מצליח יום אחד לצוד יונה גדולה בכיוון מסוים מהכפר שלנו, אני מחכה שבוע לפני שאני יוצא שוב לצוד יונים, ואז אני הולך בכיוון ההפוך מהכפר.״ רק תושביו המודרניים המרושעים של העולם הראשון אינם מבינים את הטבע, אינם מכבדים את הסביבה, ורק הם משמידים אותה.
למעשה, שני הצדדים הקיצוניים במחלוקת הזו – הגזענים מזה והמאמינים בגן־עדן שהיה ואיננו מזה – שוגים בכך שהם רואים את העמים הילידיים של העבר כשונים עקרונית (לטובה או לרעה) מהעמים המודרניים של העולם הראשון. ניהול בר־קיימא של משאבי הסביבה היה תמיד עניין קשה, מאז החל Homo sapiens לפתח את התושייה, את היעילות ואת מיומנויות הציד שלו, לפני 50,000 שנה בערך. מאז התיישבותם הראשונה של בני־אדם ביבשת אוסטרליה לפני 46,000 שנה בקירוב, שהביאה להכחדתם המהירה של רוב הכיסאים הענקיים ושאר בעלי־החיים הגדולים של היבשת, כמעט כל התיישבות אנושית ביבשה שלא נמצאו בה בני־אדם לפני־כן – אם באוסטרליה ואם באמריקה הצפונית והדרומית, במדגסקר, באיי הים התיכון, בהוואי, בניו זילנד ובעשרות איים אחרים באוקיינוס השקט – לוּותה בגל של הכחדות בעלי־חיים גדולים, שהאבולוציה לא חוננה אותם בפחד מפני האדם ולכן היה קל לצוד אותם, או שנפלו קורבן לשינויים שחולל האדם בבתי־הגידול שלהם, למינים מזיקים שנלוו לאדם, ולמחלות. כל חברה עלולה ליפול בפח הקרוי ניצול־ יתר של משאבי הסביבה, בגלל כמה בעיות שכיחות ביותר, שאנו עתידים לעיין בהן בהמשך הספר הזה: המשאבים נראים בתחילה כמצויים בשפע לא־מוגבל; הסימנים הראשונים להידלדלותם הממשמשת ובאה נחבאים בין התנודות הטבעיות הרגילות ברמות המשאבים משנה לשנה ומעשור לעשור; קשה להביא את הבריות לכלל הסכמה על ריסון עצמי בניצולו של משאב שהוא נחלת הכלל (מכנים זאת ״הטרגדיה של נחלת הכלל״, שנדון בה בפרקים הבאים); ומורכבותן של המערכות האקולוגיות מקשה אפילו על אקולוגים מקצועיים לחזות מראש את תוצאותיהם של כמה סוגי הפרעות שמקורן במעשי האדם. אם קשה לנו כיום להתמודד עם בעיות סביבתיות, בלי ספק היה הדבר קשה שבעתיים בעבר – על אחת כמה וכמה כשמדובר בחברות עבר שלא ידעו קרוא וכתוב, ולא היה ביכולתן לקרוא ניתוחי מקרים של התמוטטות ציוויליזציות. מבחינתן, הרס הסביבה היה תוצאה טרגית ולא־צפויה מראש, תוצאה שלא בכוונה של מיטב מאמציהן, ולא של אנוכיות מודעת או עיוורת, ובכל מקרה ראויה לכל גינוי מוסרי. החברות שהגיעו לכלל התמוטטות (בני מאיה, למשל) היו בין היצירתיות ביותר, המתקדמות והמצליחות ביותר (לזמן־מה) בימיהן, לא חברות מטומטמות ופרימיטיביות.
חברות העבר לא היו נבערות, לא ניהלו את סביבותיהן באופן כה גרוע, עד שהיו ראויות להשמדה או לנישול, וגם לא היו בעלות תודעה סביבתית יודעת־כול, שהודות לה היה ביכולתן לפתור בעיות שאנו איננו מסוגלים לפתור כיום. אנו מדברים על אנשים כמונו, שניצבו בפני בעיות דומות לאלה שאנו ניצבים לפניהן כיום. הם היו עשויים להצליח כשם שהיו עלולים להיכשל, בהתאם לנסיבות דומות לאלה שמבדילות בין הצלחה לבין כישלון בימינו אלה. אמת, יש הבדלים בין המצב שבו אנו מצויים כיום לבין מצבן של חברות העבר, ובכל זאת, הדומה רב מן השונה, ויש ביכולתנו ללמוד לקחים מהעבר.
מעל הכול, זוהי שגיאה אווילית ומסוכנת, לדעתי, להסתמך על הנחות היסטוריות בדבר יחסם של עמים ילידיים לבעיות הסביבה על־מנת להצדיק יחס הוגן כלפיהם כיום. במקרים רבים, אם לא ברוב המקרים, ההיסטוריונים והארכיאולוגים חשפו ראיות מכריעות לכך שההנחה הזאת (בדבר תודעה סביבתית מפותחת וחיים בגן־עדן) היא מופרכת. כשאנו מסתמכים על הנחה זו כדי להצדיק יחס הוגן לעמים ילידיים, אנו רומזים כי היה זה בסדר גמור לנהוג בהם שלא בצדק, אילו הופרכה ההנחה הזאת. בפועל, הנימוקים בזכות יחס הוגן כלפיהם אינם מבוססים על שום הנחה היסטורית בדבר יחסם לסביבה: היא מבוססת על העיקרון המוסרי האומר שאסור מבחינה מוסרית לעם אחד לנשל, לשעבד או להשמיד עם אחר.
זוהי המחלוקת בדבר התמוטטויות אקולוגיות בעבר. אשר לסיבוכים, ודאי שאין זו אמת כאילו כל החברות נידונות להתמוטטות בגלל השחתת הסביבה: בעבר, כמה חברות התמוטטו, ואחרות נשארו על מכונן; השאלה הממשית היא מדוע התגלו רק כמה חברות כרעועות, ומה היה ההבדל בין אלה שהתמוטטו לבין אלה שלא התמוטטו. כמה חברות שאני עומד לדון בהן כמו האיסלנדית והטיקופית, הצליחו לפתור בעיות סביבתיות קשות מאין כמוהן, ומשום כך עלה בידן להתקיים לאורך זמן, והן עדיין עולות כפורחות בימינו. לדוגמה, כאשר המתיישבים הנורווגים באיסלנד פגשו בסביבה דומה ממבט ראשון לנורווגית, אך בפועל שונה ממנה בתכלית השוני, הם השמידו שלא בכוונה חלק ניכר מאדמת איסלנד ואת רוב יערותיה. במשך זמן רב הייתה איסלנד הארץ הענייה ביותר באירופה, בעלת הסביבה המדולדלת ביותר. אבל בסופו של דבר למדו האיסלנדים מן הניסיון, נקטו אמצעים נמרצים להגנת הסביבה, וכיום הם נהנים מהכנסה לאומית ממוצעת לנפש שהיא אחת הגבוהות ביותר בעולם. בני טיקופיה יושבים באי זעיר, רחוק מכל מקום אחר במידה כזו שהם נאלצים לספק את צורכי עצמם כמעט בכל הדברים, אבל הם מנהלים את משאביהם בדקדקנות ומווסתים את גודל אוכלוסייתם בקפדנות כזו שהאי שלהם עודנו פורה, אחרי 3,000 שנה של התיישבות אנושית. ובכן, הספר הזה אינו שרשרת רצופה של סיפורי כישלון עגומים, ויש בו גם סיפורי הצלחה ראויים לחיקוי ומעוררי אופטימיות.
מלבד זאת, איני מכיר שום מקרה של התמוטטות חברה שניתן לייחס אותו אך ורק להשחתת הסביבה: תמיד יש גורמים משפיעים נוספים. כשהתחלתי לתכנן את הספר הזה, לא עמדתי על הסיבוכים האלה, וחשבתי לתומי שהוא יעסוק אך ורק בהשחתת הסביבה. אך בסופו של דבר הגעתי למסגרת בת חמש נקודות של גורמים משפיעים אפשריים, ועכשיו אתאר אותה כחיונית להבנתה של כל התמוטטות סביבתית משוערת. ארבע מקבוצות הגורמים הללו – השחתת הסביבה, שינוי האקלים, שכנים עוינים ושותפי סחר ידידותיים – עשויות להתגלות כמשמעותיות או כלא־משמעותיות מבחינתה של כל חברה נתונה. הקבוצה החמישית של גורמים – תגובתה של החברה על בעיות הסביבה שלה – מתגלית כמשמעותית תמיד. נעיין בחמש קבוצות הגורמים הללו בזו אחר זו, לפי סדר שאינו בא ללמד על חשיבותו של כל גורם, אלא רק על נוחות ההצגה.
קבוצת הגורמים הראשונה, המתארת את הנזק שגורם האדם לסביבתו בלא כוונה, כבר נידונה לעיל. היקף הנזק ומידת הפיכותו תלויים בחלקם בתכונותיה של החברה (למשל, כמות העצים הנכרתים לדונם בשנה), ובחלקם בתכונות הסביבה (למשל, התכונות הקובעות כמה זרעים ינבטו בדונם, ובאיזו מהירות יגדלו השתילים בשנה). את התכונות הסביבתיות האלה אפשר לתאר כרגישות (נוחות להינזק) או כחסינות (יכולות להתאושש מנזק), ואפשר לדבר בנפרד על הרגישות או החסינות של היערות באזור נתון, של אדמותיו, של הדגה בו וכדומה. לכן, הסיבות לכך שרק חברות מסוימות סבלו מהתמוטטות סביבתית עשויות – עקרונית – להתייחס לחוסר זהירות חריג אצל בניהן, או לרגישות חריגה של כמה היבטים של סביבותיהן, או לשני אלה כאחד.
עוד שיקול במסגרת חמש הנקודות שלי הוא שינוי אקלימי – מושג שאנו נוטים לקשר בדעתנו, בימים אלה, עם ההתחממות הכלל־עולמית שמקורה בפעילות האדם. למעשה, האקלים יכול להיעשות חם יותר או קר יותר, לח יותר או יבש יותר, להגדיל את ההבדלים בין חודשים או בין שנים או להקטין אותם, בגלל שינויים בכוחות הטבע המניעים את האקלים, שאין להם ולא כלום עם מעשי האדם. כוחות אלה עשויים לכלול, לדוגמה, שינויים בכמות החום שפולטת השמש, התפרצויות געשיות שמחדירות אבק לאטמוספירה, שינויים בתנוחת ציר הסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו ביחס למישור שבו הוא סובב את השמש, ושינויים בפרישׂת היבשות והאוקיינוסים על פני עולמנו. מקרים ידועים היטב של שינוי אקלימי טבעי כוללים את ההתקדמות והנסיגה של יריעות הקרח היבשתיות בתקופות הקרח שהחלו לפני יותר משני מיליון שנים, את ״תקופת הקרח הקטנה״ בין 1400 ל־ 1800 לספירה, בערך, ואת ההצטננות הכלל־עולמית בעקבות התפרצותו הכבירה של הר הגעש טַמבּוֹרָה באינדונזיה ב־ 5 באפריל 1815 . אותה התפרצות החדירה למרומי האטמוספירה אבק כה רב, עד שכמות אור השמש המגיע לקרקע ירדה כל עוד נשאר האבק באוויר, וחוללה מכות רעב קשות אפילו באמריקה הצפונית ובאירופה, מחמת הטמפרטורות הקרות והיבולים המועטים בקיץ של 1816 (״השנה בלי קיץ״).
שינויי האקלים היו בגדר בעיה קשה שבעתיים לחברות העבר, שאז חי האדם פחות שנים ולא ידע קרוא וכתוב, מכפי שהם כיום; כי האקלים ברוב חלקי תבל נוטה להשתנות לא רק משנה לשנה, אלא גם בסולם זמנים של עשרות שנים; לדוגמה, כמה עשורים לחים, ואחריהם עשורים יבשים. אורכו של דור האדם הממוצע – המספר הממוצע של שנים בין הולדת ההורים לבין הולדת צאצאיהם – הוא רק כמה עשרות שנים. לכן, בחברות פרהיסטוריות רבות שלא היה להן כתב, לקראת סופה של שרשרת עשורים לחים, לא היו עוד בני־אדם חיים אשר זכרו את התקופה הקודמת של אקלים יבש. אפילו בימינו אלה שוררת הנטייה האנושית להגדיל את הייצור ולהרחיב את האוכלוסייה בעשורים טובים, בלי לתת את הדעת (בגלל שִׁכחה, או בעבר בגלל חוסר ידיעה) על כך שהמצב הנוח אינו עתיד להימשך לעד. ואז, כשמגיעים העשורים הטובים לסיומם, החברה מוצאת את עצמה עם אוכלוסייה גדולה מכפי שהיא יכולה לפרנס, או עם הרגלי צריכה מושרשים שאינם מתאימים לתנאי האקלים החדשים. (די אם תתבוננו במערב ארצות הברית כיום, אזור של יובש שתושביו העירוניים והחקלאיים עושים שימוש בזבזני במים, כפי שהורגלו לעשות בעשורים הלחים הקודמים מתוך הנחה סמויה שהם עתידים להימשך לעד.) כל הבעיות הללו של שינוי אקלימי היו חריפות יותר בחברות העבר המרובות שלא היו להן שום מנגנוני ״סיוע חירום״ ליבוא עודפי מזון מאזורים בעלי אקלים שונה למקומות שהתגלע בהם מחסור במזון. שילוב כל הגורמים האלה חשף את חברות העבר לסכנה מוגברת מחמת שינויי האקלים.
שינויי אקלים טבעיים עשויים לשפר את התנאים או להרע אותם, לכל חברה אנושית נתונה, והם עשויים להיטיב עם חברה אחת בעודם עושים שמות בחברה אחרת. ׁלדוגמה, אנו עתידים לראות כי תקופת הקרח הקטנה הייתה רעה לנורדים בגרנלנד, אבל טובה לאינואיטים של אותה ארץ). במקרים היסטוריים רבים, חברה שהלכה ודלדלה את משאבי סביבתה יכלה לשאת בהפסדים כל עוד היה האקלים שפיר, אבל נדחפה אל סף ההתמוטטות כשנעשה האקלים יבש יותר, קר יותר, חם יותר, לח יותר או הפכפך יותר. האם עלינו לומר שסיבת ההתמוטטות הייתה פגיעת האדם בסביבתו, או שינוי האקלים? שתי האפשרויות הפשוטות האלה כאחת לא יהיו נכונות. תחת זאת, אלמלא כבר דלדלה החברה במידה ניכרת את משאבי הסביבה, אולי הייתה מצליחה לעמוד בהידלדלות המשאבים מחמת שינוי האקלים. והיפוכו של דבר, היא יכלה להחזיק מעמד בדלדול המשאבים שהביאה על עצמה עד שהשתנה האקלים וגרם לדלדול משאבים נוסף. אף לא אחד מהגורמים האלה יכול לשמש כהסבר בלעדי להתמוטטות, אבל שילוב הפגיעה בסביבה ושינוי האקלים הוא שהתגלה כקטלני.
שיקול שלישי הוא קיומם של שכנים עוינים. כל החברות ההיסטוריות, מלבד יוצאות מן הכלל מועטות, התקיימו בקרבה גיאוגרפית כזו לחברות אחרות, שהיה ביניהן מגע כלשהו לכל הפחות. אפשר שהיחסים עם החברות השכנות היו יחסי איבה, לפרקים או דרך קבע. חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת בגלל סיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה. הסיבה המקורבת להתמוטטות תהיה אפוא מפלה צבאית, אבל הסיבה הראשונית – הגורם ששינויו הוא שגרם להתמוטטות – היא הגורם שהביא להיחלשות. כיוון שכך, התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית.
השאלה אם אמנם הייתה התחזות מעין זו במפלתה של האימפריה הרומית המערבית שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. פשיטות הברברים על רומא נעשו יותר ויותר תכופות, והתאריך המקובל לציון נפילת האימפריה נקבע באורח שרירותי למדי בשנת 476 לספירה, שבה הודח הקיסר המערבי האחרון. אבל עוד לפני ראשית עלייתה של האימפריה הרומית היו שבטים ״ברבריים״ שחיו באירופה הצפונית ובאסיה המרכזית, מעבר לגבולות הציוויליזציה האירופית הים־תיכונית, והם נהגו לתקוף מפעם לפעם את אירופה ״התרבותית״ )כפי שתקפו שבטים כאלה את סין ואת הודו התרבותיות(. במשך יותר מאלף שנה עמדה רומא היטב בפני הברברים, למשל כאשר השמידה כוח פולש גדול של קימברים וטווטונים אשר ביקש לכבוש את צפון איטליה, בקרב קאמפי ראדיי ב־ 101 לפנה״ס.
בסופו של דבר, הברברים ולא הרומאים הם שניצחו בקרבות: מה הייתה הסיבה הבסיסית לשינוי הזה? האם חלו שינויים בברברים עצמם, שאולי נעשו רבים יותר או מאורגנים טוב יותר, הצטיידו בנשק חדש או בסוסים רבים יותר, או הפיקו תועלת משינוי האקלים בערבות אסיה המרכזית? אם כך היה, היינו רשאים לזהות את הברברים כסיבה היסודית לנפילת רומא. אבל אולי היו אלה אותם הברברים עצמם, בלי שום שינוי, שהמתינו מאז ומתמיד על גבולות האימפריה הרומית, אלא שלא עלה בידם לגבור עליה בטרם נחלשה רומא עצמה, בגלל שילוב כלשהו של בעיות כלכליות, פוליטיות, סביבתיות ואחרות? אם כך, עלינו לתלות את קולר נפילתה של רומא בבעיותיה שלה, והברברים רק הנחיתו את מכת החסד. כאמור, שאלה זו עדיין שנויה במחלוקת. עקרונית, אותה שאלה עצמה עולה בוויכוחים על נפילת האימפריה הח׳מֶרית שמרכזה באַנגקוֹר ואט עקב פלישת שכניה מתאילנד, על שקיעת הציוויליזציה של הראפה בעמק האינדוס לנוכח פלישות הארים, ועל נפילת יוון המיקנית וחברות ים־תיכוניות אחרות של תקופת הברונזה לנוכח פלישותיהם של גויי הים.
קבוצה רביעית של גורמים היא היפוכה של השלישית: הסתלקות תמיכתם של שכנים ידידותיים, להבדיל מהתגברות התקפותיהם של שכנים עוינים. לכל החברות ההיסטוריות, מלבד יוצאות מן הכלל מועטות, היו שותפי סחר ידידותיים ולא רק שכנים חורשי רעה. במקרים רבים, השותפה והאויבת הייתה אותה השכנה עצמה, שהתנהגותה התנודדה הלוך ושוב בין ידידות לבין איבה. רוב החברות תלויות במידה זו או אחרת בשכנות ידידותיות,
אם ליבוא מוצרי סחר חיוניים (כמו יבוא הנפט של ארצות הברית, או יבוא הנפט, העץ והמזונות מן הים של יפן בימינו) ואם לקשרי תרבות המסייעים ללכידות החברתית (כגון הזהות התרבותית האוסטרלית, שיובאה מבריטניה עד לזמן האחרון ממש). מכאן מתעוררת הסכנה: אם תיחלש שותפת הסחר מסיבה כלשהי (ובכלל זה השחתת הסביבה), ולא תוכל עוד לספק את היבוא החיוני או את הזיקה התרבותית, הדבר עלול להחליש בתורו את החברה המייבאת. הבעיה הזאת מוכרת היטב בימינו, בגלל תלותו של העולם הראשון ביבוא נפט מארצות העולם השלישי, בעלות האקולוגיה הרעועה וחסרות היציבות הפוליטית, שהטילו אמברגו נפט ב־ 1973 . בעיות דומות התעוררו בעבר בגרנלנד הנורדית, באי פיטקרן ובחברות אחרות.
קבוצה אחרונה של גורמים במסגרת חמש הנקודות שלי נוגעת לשאלה השבה ומתעוררת תמיד, כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו. חברות שונות מגיבות בדרכים שונות על בעיות דומות. לדוגמה, בעיות של השמדת יערות התעוררו בחברות עבר רבות, ומביניהן, אלה של רמות ניו גיני, יפן, טיקופיה וטונגה פיתחו שיטות מצליחות של יערנות והמשיכו לשגשג, ואילו חברות אי הפסחא, מנגארווה וגרנלנד הנורדית לא הצליחו לפתח שיטות יערנות מוצלחות, והתמוטטו משום כך. כיצד עלינו להבין את התוצאות השונות הללו? תגובתה של חברה תלויה במוסדותיה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, ובערכים התרבותיים שלה. המוסדות והערכים האלה משפיעים על יכולתה של חברה לפתור (או אפילו לנסות לפתור) את בעיותיה. בספר זה נבדוק כל אחת מחברות העבר לאורה של מסגרת חמש הנקודות הזו, בבואנו לדון בהתמוטטותה או בשרידתה.
עלי להוסיף, כמובן, כי כשם ששינוי אקלימי, שכנים עוינים ושותפי סחר עשויים לתרום להתמוטטותה של חברה נתונה או שלא לתרום, כן עשויה השחתת הסביבה לתרום להתמוטטות או שלא לתרום. הרי זה מגוחך לטעון כי השחתת הסביבה חייבת להיות גורם חשוב בכל התמוטטות והתמוטטות: נפילת ברית המועצות היא דוגמה נגדית מובהקת מזמננו שלנו, כשם שחורבן קרתגו מידי רומא ב־ 146 לפנה״ס הוא דוגמה מן העת העתיקה. ברור כשמש שגורמים צבאיים או כלכליים יכולים להספיק בפני עצמם. לכן, כותרתו המלאה של הספר הזה צריכה להיות: ״התמוטטויותיהן של חברות עקב גורמים שהסביבה ממלאת בהם תפקיד חשוב, ובכמה מקרים נודעת חשיבות גם לשינוי אקלים, לשכנים עוינים ושותפי סחר, בתוספת דיון בסוגי התגובות השונים של חברות על כל אלה״. אבל גם הסייגים האלה יותירו לנו מלאי מספיק של חומר לדיון, מזמננו ומתקופות קודמות.
שאלות בדבר השפעת האדם על הסביבה נעשות שנויות במחלוקת בימינו, וההשקפות עליהן משתרעות לאורכה של קשת גוונים בין שתי עמדות מנוגדות. המחנה הקיצוני האחד, שנהוג לכנותו ״מגיני הסביבה״ או ״שוחרי הסביבה״, מחזיק בדעה שהבעיות הסביבתיות העכשוויות שלנו הן חמורות וטעונות טיפול בהול, ושהשיעורים העכשוויים של צמיחה כלכלית וגידול אוכלוסין אינם בני־קיימא. המחנה שמנגד רואה את חששותיהם של שוחרי הסביבה כמופרזים וכנטולי הצדקה, וסבור כי המשך הצמיחה הכלכלית וגידול האוכלוסין אפשריים ורצויים כאחד. אין למחנה הזה כינוי קצר המקובל על הכול, ולכן אכנה אותו בפשטות ״האדישים לסביבה״. אלה מצויים במיוחד בעולם העסקים הגדולים והכלכלה, אבל המשוואה ״אדיש לסביבה = בעד עסקים״ אינה מושלמת, כי אנשי עסקים רבים רואים את עצמם כשוחרי הסביבה, ורבים מהמפקפקים בטענותיהם של מגיני הסביבה אינם שייכים לעולם העסקים. ואני, מחבר הספר הזה, היכן עומד אני ביחס לשני המחנות הללו?
מחד גיסא, אני צפר חובב מאז מלאו לי שבע שנים. הכשרתי המקצועית היא בתחום הביולוגיה, ואני חוקר את ציפורי יערות הגשם של ניו גיני זה ארבעים שנה. אני אוהב ציפורים, נהנה לצפות בהן, ואוהב להיות ביער הגשם. אני אוהב גם צמחים, בעלי־חיים ובתי־גידול אחרים, ומוקיר אותם כשלעצמם. נטלתי חלק במאמצים רבים להגנה על מינים ועל סביבות טבעיות בניו גיני ובמקומות אחרים. במשך תריסר השנים האחרונות אני חבר הדירקטוריון של השלוחה האמריקנית של הקרן העולמית לחיי הבר, אחד הארגונים הסביבתיים הבינלאומיים הגדולים ביותר, שתחומי עיסוקו הם הקוסמופוליטיים ביותר. בגלל כל הדברים האלה נמתחה עלי ביקורת מצדם של חוגים אדישים לסביבה, שכללה ביטויים כמו ״זריעת פחד לחינם״, ״דיימונד נביא הזעם, חוזה השחורות״, ״מפריז בתיאור סכנות״ ו״מחשיב את ההגנה על היבלית הסגולה יותר מאשר את צורכי האדם״. אבל גם אם אני אוהב את ציפורי ניו גיני, אני אוהב הרבה יותר את בנַי, את אשתי, את חברַי, את בני ניו גיני ובני־אדם אחרים. אני מתעניין בסוגיות סביבתיות בגלל השלכותיהן, כפי שאני רואה זאת, על האדם, יותר מכפי שאני מתעניין בהן בגלל השלכותיהן על בעלי הכנף.
מאידך גיסא, יש לי הרבה מאוד ניסיון, עניין ומעורבות ממושכת בעסקים תאגידיים ובכוחות אחרים בחברתנו שמנצלים משאבים סביבתיים, ונהוג לראותם כאדישים לסביבה. בנעורַי עבדתי בחוות בקר גדולות במונטנה, וכיום, כמבוגר וכאב לילדים, אני לוקח לעתים מזומנות את אשתי ואת בנַי לחופשות קיץ שם. קיץ אחד השגתי עבודה בצוות של כורי נחושת במונטנה. אני אוהב את מונטנה ואת חברַי החוואים, אני מבין ומעריץ ואוהד את אורח החיים שלהם המבוסס על חקלאות עסקית, והקדשתי להם את הספר הזה. בשנים האחרונות היו לי גם הרבה הזדמנויות לצפות בפעילותן של חברות מנצלות משאבים גדולות אחרות, בתחומי הכרייה, כריתת העצים, הדיג, הנפט והגז הטבעי, ולמדתי להכיר את אורחותיהן. בשבע השנים האחרונות אני מנהל מעקב בפפואה ניו גיני אחר ההשפעות הסביבתיות של שדה הנפט והגז הטבעי הגדול ביותר בארץ זו, שכן חברות הנפט הפועלות שם שכרו את שירותי הקרן העולמית לחיי הבר למתן הערכות לא־תלויות על מצב הסביבה. לעתים תכופות אירחו אותי פירמות העוסקות בניצול המשאבים באתרי פעילותם, ושם שוחחתי עם מנהלים ועם פועלים, ולמדתי להכיר את השקפותיהם ואת בעיותיהם.
אמנם היחסים הללו עם עולם העסקים הגדולים אפשרו לי לראות מקרוב את הנזק הסביבתי הנורא שהם מחוללים לעתים קרובות, אבל הזדמן לי גם לצפות מקרוב במצבים שבהם מצאו העסקים הגדולים תועלת לעצמם באימוץ נוהלי הגנה על הסביבה שהיו יותר דרקוניים ויותר אפקטיביים מכל מה שראיתי אפילו בפארקים לאומיים. אני מתעניין במניעים שמאחורי הסוגים השונים הללו של מדיניות סביבתית בעסקים שונים. פעילותי לצד חברות הנפט הגדולות, במיוחד, עוררה עלי את ביקורתם של אחדים משוחרי הסביבה, ובכלל זה הושמעו ביטויים כמו ״דיימונד מכר את נשמתו לעסקים הגדולים״, או ״נכנס למיטה עם העסקים הגדולים״, או ״נעשה זונה של חברות הנפט״. העובדה היא שאיני עובד שכיר של העסקים הגדולים, ואני מתאר בגילוי לב את מה שאני רואה באתרי פעילותם, גם כשאני מבקר בהם כאורח מוזמן. בכמה אתרים ראיתי כיצד חברות הנפט והעץ משחיתות את הסביבה, וכך אמרתי; באתרים אחרים ראיתי כיצד הן נזהרות במעשיהן, וזה מה שאמרתי. השקפתי היא שאם שוחרי הסביבה אינם מוכנים לעשות יד אחת עם העסקים הגדולים, שהם בין הכוחות האדירים ביותר בעולם המודרני, לא יהיה אפשר לפתור את בעיות הסביבה של עולמנו. לכן אני כותב את הספר הזה מנקודת ראותו של משקיף הניצב בתווך, בעל ניסיון הן בבעיות סביבתיות והן בעובדות החיים של עולם העסקים.
כיצד יכול אדם לגשת למחקר ״מדעי״ של התמוטטות חברות? רבים מפרשים את המושג ״מדע״ שלא כהלכה, כ״מאגר הידע הנרכש מתוך ביצוע ניסויים מבוקרים הניתנים לשכפול במעבדה״. למעשה, המדע הרבה יותר רחב מזה: עניינו ברכישת ידע אמין על העולם. בכמה תחומים, כמו כימיה וביולוגיה מולקולרית, ניסויי המעבדה המבוקרים והניתנים לשכפול אפשריים, ומספקים את האמצעי האמין ביותר, הרבה יותר מכל השאר, לרכישת ידע. אני קניתי את הכשרתי הפורמלית בשניים מתחומי הביולוגיה המעבדתית – ביוכימיה לתואר ראשון ופיסיולוגיה לתואר דוקטור. מ־ 1955 ועד 2002 ערכתי ניסויי מעבדה מבוקרים במחקרי הפיסיולוגיה שלי, תחילה באוניברסיטת הרווארד ואחר־כך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס (UCLA).
כשהתחלתי לחקור את ציפורי יערות הגשם של ניו גיני ב־ 1964 , ניצבה בפנַי מיד בעיית רכישתו של ידע אמין בלי שום גישה לניסויים מבוקרים וניתנים לשכפול, אם במעבדה ואם מחוצה לה. בדרך־כלל אין שום אפשרות לרכוש ידע על עופות על־ידי ניסוי שבו מכחידים או משנים בדרכים אחרות את אוכלוסייתם באתר אחד, תוך שמירת האוכלוסייה שבאתר אחר בלא שינוי מכוון, כקבוצת בקרה; הדבר גם היה מנוגד לחוק ולאתיקה. לכן היה עלי לנקוט שיטות אחרות. בעיות מתודולוגיות דומות מצויות בתחומים רבים אחרים של הביולוגיה של אוכלוסיות, כמו גם באסטרונומיה, באפידמיולוגיה, בגיאולוגיה ובפליאונטולוגיה.
פתרון שכיח הוא השימוש במה שקרוי ״השיטה ההשוואתית״ או ״הניסוי הטבעי״ – השוואת מצבים טבעיים שונים זה מזה בהתייחס למשתנה שבו אנו מתעניינים. לדוגמה, אם התעניינתי כאורניתולוג בהשפעות אוכל־הדבש ממין Melidectes ochromelas של ניו גיני על אוכלוסיותיהם של מינים אחרים של אוכלי־דבש, ערכתי השוואות בין קהילות ציפורים בהרים שונים, שהיו דומים למדי בכול, מלבד זאת שבחלקם היו אוכלוסיות של M. ochromelas , ובאחרים לא היו, דרך מקרה, אוכלוסיות כאלה. בדומה לכך, שניים מספרַי, השימפנזה השלישי: האבולוציה והעתיד של החיה האנושית ו מדוע יש הנאה ביחסי מין? האבולוציה של המיניות האנושית השוו שניהם מינים שונים של בעלי־חיים, ובמיוחד מינים שונים של פרימטים, בניסיון לברר מדוע הנשים )בניגוד לנקבות של רוב שאר המינים( עוברות בלות ואינן מפגינות סימנים גלויים של ביוץ, מדוע לגברים פין גדול יחסית )לעומת בעלי־חיים אחרים(, ומדוע בני־אדם נוהגים לקיים יחסי מין בצנעה )ולא בפרהסיה, כמו כמעט כל שאר המינים של בעלי־חיים(. יש ספרות מדעית עשירה על מכשלותיה הגלויות של השיטה ההשוואתית, ועל הדרכים הטובות ביותר לגבור על המכשלות הללו. במדעים ההיסטוריים, במיוחד )למשל ביולוגיה אבולוציונית וגיאולוגיה היסטורית(, שם אי־אפשר לטפל בעבר בדרכי ניסוי, אין ברירה אלא להפוך עורף לניסוי המעבדה, ולבחור בניסוי הטבעי.
ספר זה עושה שימוש בשיטה ההשוואתית בניסיונו להבין את התמוטטויותיהן של חברות, שבהן מילאו בעיות הסביבה תפקיד חשוב. ספרי הקודם (רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם) יישם את השיטה ההשוואתית לבעיה ההפוכה לזו: הקצב הלא־אחיד של התבססות חברות אדם ביבשות שונות במרוצת 13,000 השנים האחרונות. בספר הנוכחי ההתמקדות היא בהתמוטטות, לא בהתבססות, ואני עורך בו השוואות בין חברות רבות בעבר ובהווה שהיו שונות זו מזו בהתייחס לפגיעוּת הסביבה, ליחסים עם שכנותיהן, למוסדותיהן הפוליטיים ולשאר משתני ״תשומה״ המשפיעים, לפי הנחת המוצא, על יציבותה של חברה. משתני ה״תפוקה״ שאני עומד לבדוק הם התמוטטות או שרידה, ואם התרחשה התמוטטות, מה הייתה צורתה. מתוך קישור משתני התפוקה עם משתני התשומה, אני מבקש לבדוק כיצד השפיעו משתני תשומה אפשריים על התמוטטויות.
יישום דקדקני, גורף וכמותי של השיטה הזאת היה אפשרי בבעיית ההתמוטטויות שמקורן בהשמדת יערות באיי האוקיינוס השקט. העמים הפרהיסטוריים של האוקיינוס השקט ביראו את היערות באייהם במידות שונות, החל בכריתה מתונה וכלה בהשמדה גמורה, והתוצאות שהיו לכך מבחינת החברות השונות השתרעו בין עמידות לאורך ימים לבין התמוטטות מוחלטת שלא השאירה אחריה נפש חיה. עמיתי בארי רוֹלֶט ואני דירגנו 81 איים באוקיינוס השקט בסולם מספרי של מידת השמדת היערות בהם, וכמו כן דירגנו את ערכיהם של תשעה משתני תשומה (כגון כמויות משקעים, בידוד וקצב ההתחדשות של פוריות הקרקע) האמורים להשפיע על מידת השמדת היערות. ניתוח סטטיסטי אִפשר לנו לחשב את עוצמתו היחסית של כל משתנה תשומה ביחס לתוצאה, השמדת יערות. ניסוי השוואתי אחר היה אפשרי בצפון האוקיינוס האטלנטי, שכן הוויקינגים הנורווגים בימי הביניים התיישבו בשישה איים, או גושי יבשה, שהיו שונים זה מזה במידת התאמתם לחקלאות, בנוחות קשרי הסחר עם נורווגיה ובמשתני תשומה אחרים, והיו שונים זה מזה גם בתוצאה (החל בנטישה מהירה, עבור בהיעלמות כל נפש חיה כעבור 500 שנה, וכלה בחברה שעודה משגשגת מקץ 1,200 שנה). והיה אפשר לערוך גם השוואות אחרות בין חברות בחלקי העולם השונים.
כל ההשוואות הללו מבוססות על מידע מפורט על כל חברה וחברה, כפי שלוקט בשקדנות בידי ארכיאולוגים, היסטוריונים ומלומדים אחרים. בסוף הספר אני מפרט שפע של ספרים ומאמרים מעולים על בני מאיה ואנסאזי הקדומים, על רואנדה וסין של ימינו ועל חברות אחרות בעבר ובהווה שנכללו בהשוואותַי. המחקרים הללו מהווים את מסד הנתונים שבלעדיו לא היה הספר הזה אפשרי. אבל יש עוד מסקנות שאפשר להסיקן מהשוואות בין החברות המרובות הללו, אבל אי־אפשר להסיקן משום מחקר מפורט על חברה יחידה כלשהי. לדוגמה, המבקשים להבין את ההתמוטטות המפורסמת של תרבות המאיה זקוקים לא רק להיסטוריה מדויקת של עם מאיה ושל סביבת קיומו; יש גם להציב את המאיה בהקשר רחב יותר, ולזכות בתובנות נוספות על־ידי השוואתם עם חברות אחרות שהתמוטטו או שלא התמוטטו, ושהיו דומות למאיה במובנים מסוימים ושונות מהם במובנים אחרים. את התובנות הנוספות האלה אפשר לרכוש בשיטה ההשוואתית.
אני מדגיש את הצורך גם במחקרים פרטניים טובים וגם בהשוואות טובות, משום שהמלומדים הנוקטים אחת מהגישות הללו נוטים לעתים קרובות לזלזל בחשיבות תרומתה של הגישה האחרת. המומחים להיסטוריה של חברה אחת מזלזלים בהשוואות בשל שטחיותן, לדעתם, בעוד ההולכים בדרך ההשוואתית מזלזלים במחקרי חברות יחידות כקצרי־ראות עד כדי חוסר תוחלת, שערכם להבנת חברות אחרות מוגבל מאוד. אבל אנו זקוקים לשני סוגי המחקרים על־מנת שנרכוש ידע אמין. במיוחד רבה הסכנה בהכללה מתוך חברה יחידה, או אפילו במתן פרשנות מבוססת להתמוטטות יחידה. רק מתוך צביר הראיות שמספק מחקר השוואתי של חברות רבות, עם תוצאות שונות, אפשר להגיע למסקנות משכנעות.
כדי להציג לפני הקוראים את הדרך שבה אנו עומדים ללכת, אתאר להלן את מתווה הספר. תוכנית האב שלו מזכירה נחש בריח שבלע שני כבשים גדולים מאוד. כלומר, דיונַי בעולם המודרני ובעולם ההיסטורי כאחד כוללים תיאור ארוך מאוד, יחסית, של חברה אחת, בתוספת תיאורים קצרים יותר של ארבע חברות אחרות.
נפתח בכבש הגדול הראשון. החלק הראשון של הספר כולל פרק ארוך אחד (פרק 1) על בעיות הסביבה בדרום־מערב מונטנה, שם מצויות חוות הַאלס וחוות הבקר של ידידַי בני משפחת הירשי (שלהם הקדשתי את ספרי). יתרונה של מונטנה בכך שזו חברה מודרנית של העולם הראשון, שבעיות הסביבה והאוכלוסין שלה ממשיות, אבל קלות יחסית בהשוואה לבעיותיהם של רוב שאר חלקיו של העולם הראשון. מעל הכול, אני מכיר היטב בני מונטנה רבים, ולכן אני יכול לקשר את המדיניות שנוקטת חברת מונטנה עם המניעים, המנוגדים לעתים, של אנשים יחידים. מנקודת הראות המוּכּרת של מונטנה, אנו יכולים לתאר לעצמנו ביתר קלות מה התרחש בחברות העבר הנידחות הנראות לנו אקזוטיות ממבט ראשון, שבהן אנו יכולים רק לנחש מה היו מניעיהם של אנשים יחידים.
החלק השני נפתח בארבעה פרקים קצרים יותר על חברות עבר שהתמוטטו, והן ערוכות בסדר של מורכבות עולה לפי מסגרת חמש הנקודות שלי. רוב חברות העבר שאעסוק בהן בפירוט היו קטנות ושוליות מבחינת מיקומן, ואחדות מהן היו מתוחמות גיאוגרפית, או מבודדות חברתית, או שרויות בסביבה פגיעה. לבל יטעו הקוראים לחשוב שמשום כך הן מהוות דגמים לא־מתאימים לחברות הענק המודרניות המוכרות לנו, עלי להסביר שבחרתי בהן לעיון מפורט דווקא משום שבחברות קטנות כאלה מתנהלים התהליכים מהר יותר ומגיעים לתוצאות קיצוניות יותר, ומשום כך יש בהן כדי להמחיש את מצבן ביתר בהירות. אין זאת אומרת שחברות גדולות ומרכזיות, שעמדו ביחסי סחר עם שכנותיהן ושכנו בסביבות חסונות יותר, לא התמוטטו בעבר או אינן עלולות להתמוטט בימינו. אחת מחברות העבר שאני עוסק בהן, המאיה, כללה אוכלוסייה של מיליונים או אף עשרות מיליונים, נמצאה באחד משני האזורים המתקדמים ביותר מבחינה תרבותית של העולם החדש לפני בוא האירופים )אמריקה התיכונה(, ניהלה יחסי סחר עם חברות מתקדמות אחרות באותו אזור והושפעה מהן במידה ניכרת. בהפניות לקריאה נוספת לפרק 9 אני מסכם בקצרה אחדות מחברות העבר המפורסמות האחרות – חברות הסהר הפורה, אנגקור ואט, חברת הָרָאפָּה בעמק האינדוס ואחרות – שהיו דומות למאיה במובנים אלה, ושגורמים סביבתיים תרמו רבות לשקיעתן.
ניתוח המקרה הראשון שלנו מן העבר, תולדות אי הפסחא (פרק 2), מקרב אותנו עד כמה שניתן להתקרב להתמוטטות אקולוגית ״טהורה״, במקרה זה מחמת השמדה מלאה של היערות שהוליכה למלחמה, להפלת העילית השלטת עם פסלי האבן המפורסמים שלה, ולגוויעת התושבים בהמוניהם. ככל הידוע לנו, החברה הפולינזית של אי הפסחא נשארה מבודדת מאז התיישבותה בו, ולכן לא היו אויבים או ידידים שהשפיעו על דרכו של אי הפסחא מאז ואילך. גם אין בידינו ראיות לתפקיד כלשהו שמילא שינוי אקלימי באי הפסחא, אם כי עדיין ייתכן ששינוי כזה עוד יופיע במחקרים עתידיים. הניתוח ההשוואתי שערכתי עם בארי רולט יעזור לנו להבין מדוע דווקא אי הפסחא, מכל איי האוקיינוס השקט, ידע התמוטטות חמורה שכזו.
גם באיים פיטקרן והנדרסון {פרק 3) התיישבו פולינזים, ויש בהם כדי להמחיש את השפעת הפריט הרביעי במסגרת חמש הנקודות שלי: אובדן תמיכתן של חברות שכנות ידידותיות. גם בפיטקרן וגם בהנדרסון נגרמו נזקים רבים לסביבה, אבל את מהלומת המוות הנחיתה ההתמוטטות, שמקורה סביבתי, של שותפת הסחר העיקרית שלהם. לא היו בנמצא, ככל הידוע, גורמים מסבכים כמו שכנים עוינים או שינויי אקלים. הודות לתיעוד אקלימי מפורט במידה יוצאת דופן המבוסס על טבעות עצים, חברת אנסאזי של ילידי אמריקה בדרום־מערב ארצות הברית (פרק 4) ממחישה היטב את השילוב של השחתת הסביבה וגידול האוכלוסין עם שינוי האקלים (בצורת, במקרה זה). דומה שלא שכנים ידידותיים או עוינים, ולא מלחמה (אלא רק לקראת הסוף), היו גורמים משמעותיים בהתמוטטות האנסאזי.
שום ספר על התמוטטותן של חברות לא יהיה שלם בלי תיאור המאיה )פרק 5(, החברה המתקדמת ביותר של ילידי אמריקה, שהותירה לנו כתעלומה נשגבת המוני כרכים שהתכסו בג׳ונגל. בדומה לאנסאזי, גם חברת המאיה ממחישה את ההשפעות המשולבות של השחתת הסביבה, גידול האוכלוסין ושינוי האקלים, בלי שום תפקיד חשוב לשכנים ידידותיים. אבל בניגוד להתמוטטות האנסאזי, שכנים עוינים העסיקו רבות את כרכי המאיה, כבר משלב מוקדם מאוד. מבין החברות המתוארות בפרקים 2 עד 5 ועד בכלל, רק המאיה השאירו לנו רשומות כתובות שניתן לפענח אותן.
גרנלנד הנורדית (פרקים 6– 8) מציגה לפנינו את המקרה המורכב ביותר של התמוטטות פרהיסטורית, שעליו יש לנו מידע רב מאוד )משום שהייתה זו חברה אירופית יודעת קרוא וכתוב, שקל לנו להבין אותה(, ומשום כך היא מצדיקה את הדיון הנרחב ביותר: זהו הכבש השני בתוך נחש הבריח. כל חמשת הפריטים במסגרת חמש הנקודות שלי מתועדים היטב: השחתת הסביבה, שינוי האקלים, אובדן הקשר הידידותי עם נורווגיה, התגברות עוינותם של האינואיטים והרקע הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי של גרנלנד הנורדית. גרנלנד מקרבת אותנו עד כמה שרק אפשר לניסוי מבוקר בהתמוטטות: שתי חברות (נורדית ואינואיטית) שותפות לאי אחד, אך בעלות תרבויות שונות בתכלית, שהאחת מהן שרדה בעוד האחרת גוועה. כלומר, המסר העולה מתולדות גרנלנד הוא שאפילו בסביבה קשה מאין כמוה, ההתמוטטות אינה מחויבת המציאות אלא תלויה בהחלטות שקיבלה החברה. ועוד אפשר לערוך השוואות בין גרנלנד הנורדית לבין חמש החברות האחרות שהקימו מתיישבים נורדים בצפון האוקיינוס האטלנטי, מה שיעזור לנו להבין מדוע הנורדים עלו כפורחים באיי אורקני בשעה שדודניהם בגרנלנד הלכו ודעכו. אחת מחמש החברות הנורדיות האחרות הללו, איסלנד, היא סיפור הצלחה יוצא דופן של ניצחון על סביבה פגיעה והשגת רמה גבוהה של שגשוג בעולם המודרני.
החלק השני מסתיים (פרק 9) בשלוש חברות נוספות שהצליחו (בדומה לאיסלנד), כמקרי מבחן להבנת החברות שנכשלו. גם אם השלוש הללו ניצבו בפני בעיות סביבתיות פחות חמורות מאלה של איסלנד ושל רוב שאר הנכשלות, אנו עתידים לראות שיש שתי דרכים נבדלות להצלחה: גישת מלמטה־למעלה שמייצגים האי טיקופיה ורמות ניו גיני, וגישת מלמעלה־למטה שמייצגת יפן בתקופת טוקוגאווה.
החלק השלישי מחזיר אותנו לעולם המודרני. לאחר שכבר התבוננו במונטנה המודרנית בפרק 1, נעיין עתה בארבע מדינות מודרניות שונות בתכלית השוני זו מזו, השתיים הראשונות קטנות והשתיים האחרונות ענקיות: אסון בעולם השלישי (רואנדה), שרידה עד כה בעולם השלישי (הרפובליקה הדומיניקנית), ענק מהעולם השלישי שקם להדביק את העולם הראשון (סין) וחברה של העולם הראשון (אוסטרליה). רואנדה (פרק 10) מייצגת אסון מלתוסי המתרחש לנגד עינינו – ארץ מאוכלסת יותר מדי שהתמוטטה במרחץ דמים נורא, כפי שקרה למאיה בעבר. רואנדה ושכנתה בורונדי ידועות לשמצה על האלימות האתנית השוררת בהן בין בני הוּטוּ לבני טוּטסי, אבל אנו עתידים לראות שגידול האוכלוסין, השחתת הסביבה ושינוי האקלים הם שסיפקו את חומר הנפץ; האלימות האתנית הייתה רק הנפָּץ.
הרפובליקה הדומיניקנית והאיטי (פרק 11), החולקות ביניהן את האי היספניולה, מציגות לפנינו ניגוד עגום, בדומה לחברות הנורדים והאינואיטים בגרנלנד. אחרי עשרות שנים של דיקטטורות מתועבות במידה שווה, האיטי נמצאת בשפל המדרגה העגום של העולם החדש המודרני, ואילו לרפובליקה הדומיניקנית יש שמץ של תקווה. לבל יחשוב מישהו כי המסר של הספר הזה הוא דטרמיניזם סביבתי, ארץ אחרונה זו ממחישה את ההשפעה הכבירה שיכולה להיות לאדם יחיד, בייחוד אם הוא עומד בראש ארצו.
סין (פרק 12) סובלת במנות גדושות מכל תריסר הטיפוסים המודרניים של בעיות סביבתיות. מכיוון שסין כה ענקית בכלכלתה, באוכלוסייתה ובשטחה, השפעותיה הסביבתיות והכלכליות של סין חשובות לא רק לבני עמה שלה, אלא לכל העולם.
אוסטרליה (פרק 13) ניצבת כניגודה המוחלט של מונטנה, כחברה של העולם הראשון השוכנת בסביבה פגיעה מאין כדוגמתה והסובלת מבעיות הסביבה הקשות ביותר. כתוצאה מכך, זוהי גם אחת הארצות השוקלות כיום שינויים קיצוניים עד מאוד במבנה החברתי שלהן, על־מנת לפתור את הבעיות הלו.
חלקו האחרון של הספר, הרביעי, מפיק לקחים מעשיים שעלינו ליישם כיום. פרק 14 מציג את השאלה המציקה שמעוררת כל חברת עבר שהשמידה את עצמה, שאלה שתשוב ותציק לבני הדורות הבאים אם נשמיד גם אנו את עצמנו: כיצד זה לא השכילה חברה לראות את הסכנות הברורות לנו כל־כך במבט לאחור? האם יכולים אנו לומר שסופם של התושבים בא עליהם באשמתם, או שמא היו קורבנותיהן הטרגיים של בעיות שאין להן שום פתרון? באיזו מידה הייתה השחתת הסביבה בעבר לא־מכוּונת ולא־מורגשת, ובאיזו מידה אפשר לייחסה לשרירות לבם של אנשים שפעלו בידיעה ברורה מה יהיו התוצאות? לדוגמה, מה אמרו בני אי הפסחא כאשר כרתו את העץ האחרון באי שלהם? מתברר שקבלת החלטות קבוצתית יכולה ליפול קורבן למגוון רחב של גורמים, החל באי־יכולת לחזות בעיות או להבחין בהן, וכלה בניגודי אינטרסים המביאים לכך שאחדים מחבריה של קבוצה חותרים אל מטרות שמועילות להם אבל מזיקות לשאר הקבוצה.
פרק 15 מעיין בתפקיד העסקים המודרניים, שחלקם נמנים עם משחיתי הסביבה הגדולים ביותר של זמננו, בשעה שאחרים מספקים הגנה אפקטיבית ביותר לסביבה. אנו עומדים לשאול מדוע עסקים אחדים (ורק אחדים) מוצאים שיש להם אינטרס בהגנה, ואילו שינויים יידרשו על־מנת שעסקים אחרים ימצאו כי יש להם אינטרס לחקות אותם.
לבסוף, פרק 16 מסכם את סוגי הסכנות הסביבתיות הנשקפות לעולם המודרני, את הערעורים הנפוצים ביותר שנהוג להעלות כנגד המצביעים על חומרתן, ואת ההבדלים בין הסכנות הסביבתיות של ימינו לבין אלה שניצבו בפני חברות העבר. הבדל חשוב אחד הוא הגלובליזציה, השוכנת בלב הסיבות החשובות ביותר לדאגה ולתקווה כאחת בכל הנוגע ליכולתנו לפתור את בעיות הסביבה העכשוויות שלנו. הודות לגלובליזציה, חברות מודרניות אינן יכולות להתמוטט בבדידות, כפי שקרה בעבר לאי הפסחא ולנורדים של גרנלנד. כל חברה ידועת־סבל בימינו, ואין זה משנה עד כמה היא נידחת – ראו לדוגמה את סומליה ואת אפגניסטן – עלולה לגרום צרות לחברות משגשגות ביבשות אחרות, וגם חשופה להשפעותיהן (לחיוב או לשלילה). כיום, לראשונה בהיסטוריה, נשקפת לנו סכנה של הידרדרות גלובלית. אבל אנו גם הראשונים בהיסטוריה שניתנה להם הזדמנות ללמוד במהירות את לקחיהן של התפתחויות בחברות רחוקות בעולם של ימינו, ושל דברים שאירעו לחברות אחרות בכל עת בעבר. משום כך כתבתי את הספר הזה.

שתי חוות, התמוטטות בעבר ובהווה, גני עדן שנעלמו, מסגרת של חמש נקודות, עסקים והסביבה, השיטה ההשוואתית, מבנה הספר
במהלך קיץ אחד, לפני כמה שנים, ביקרתי בשתי חווֹת של פרות חולבות, חוות הַאלס וחוות גַרדָר. אלפי קילומטרים מפרידים ביניהן, ובכל זאת הן דומות להפליא – גם ביתרונותיהן וגם בנקודות התורפה שלהן. שתיהן הן בפירוש הגדולות ביותר, המצליחות ביותר והמשוכללות ביותר, מבחינה טכנולוגית, כל אחת בסביבתה. ראוי לציין, במיוחד, כי בלב שתיהן מצויה רפת חדישה ומפוארת שבה חיות הפרות, ובה הן נחלבות. המבנים הללו, המחולקים שניהם לשתי שורות של תאים לפרות, זו מול זו, מגמדים את כל שאר הרפתות באזור. בשתי החוות שולחים את הפרות לרעות בקיץ תחת כיפת השמים, בשדות המרעה העשירים שלהן, שתיהן מגדלות חציר וקוצרות אותו בשלהי הקיץ כדי להאכיל את הפרות במשך החורף, ושתיהן מגדילות את יבולי העשב בקיץ והחציר בחורף על־ידי השקיית שדותיהן. שתי החוות דומות זו לזו בשטח (כמה קילומטרים רבועים) ובגודל הרפת, אם כי חוות האלס מחזיקה קצת יותר פרות מחוות גרדר (200 לעומת 165, בהתאמה). בעלי שתי החוות נחשבים למנהיגים בקהילותיהם. שניהם אנשים דתיים מאוד. שתי החוות שוכנות בלב נופים טבעיים נפלאים המושכים תיירים ממרחקים: הרים גבוהים עטורי שלג ברקע, שאותם מנקזים נחלים שופעי דגה היורדים אל נהר מפורסם (מתחת לחוות האלס) או לפיורד (מתחת לחוות גרדר).
אלה הן נקודות החוזק המשותפות לשתי החוות. אשר לנקודות התורפה המשותפות שלהן, שתיהן שוכנות באזורים גבוליים במה שנוגע לגידול בקר לחלב, שכן קו הרוחב הצפוני הגבוה מכתיב עונת קיץ קצרה לגידול חציר ועשב מרעה טבעי. מכיוון שהאקלים אינו אופטימלי אפילו בשנים טובות, בהשוואה למשקי החלב בקווי רוחב נמוכים יותר, שתי החוות פגיעות לשינויי אקלים: בצורת היא החשש העיקרי בסביבתה של חוות האלס, וקור – באזור שבו נמצאת חוות גרדר. שני האזורים מרוחקים ממרכזי האוכלוסין שבהם הן משווקות את תוצרתן, ולכן עלויות ההובלה וסיכוניה מציבים אותן בעמדה תחרותית נחותה לעומת אזורים קרובים יותר למרכז. מצבן הכלכלי של שתי החוות כפוף אפוא לכוחות שאינם בשליטת בעליהן, כגון שינויים במצב הכלכלי ובהעדפות הצריכה של לקוחותיהם ושכניהם. בקנה־מידה רחב יותר, המצב הכלכלי בארצות שבהן מצויות שתי החוות השתפר והידרדר עם התחזקותו והיחלשותו של האיום הנשקף מצד אויבים מרוחקים.
ההבדל הגדול ביותר בין חוות האלס וחוות גרדר מצוי במצבן הנוכחי. חוות האלס, עסק משפחתי בבעלות חמישה אחים ואחיות ובני זוגם בעמק בִּיטֶר־רוּט שבמדינת מונטנה, במערב ארצות הברית, עולה כפורחת בימים אלה, שעה שנפת רָוָואלי, שבה שוכנת חוות האלס, מתגאה בשיעור גידול האוכלוסין הגבוה ביותר מכל הנפות של ארצות הברית. טים, טרודי ודן האלס, אחדים מבעליה של חוות האלס, לקחו אותי בעצמם לסיור ברפת החדשה ועתירת הטכנולוגיה שלהם, והסבירו לי בסבלנות את כוח המשיכה ואת תהפוכות הגורל של גידול בקר לחלב במונטנה. אין להעלות על הדעת שארצות הברית בכלל, וחוות האלס בפרט, תתמוטט בעתיד הנראה לעין. אבל חוות גרדר, שהייתה פעם חוות האחוזה של ההגמון הנורדי של דרום־מערב גרנלנד, ננטשה לפני חמש־מאות שנה. החברה הנורדית בגרנלנד התמוטטה כליל: אנשיה, אלפי נפשות במספר, מתו מרעב, או נהרגו במהומות פנימיות או במלחמה עם אויבים, או היגרו, עד שלא נותרה נפש חיה. קירות האבן האיתנים של רפת גרדר ושל קתדרלת גרדר הסמוכה עדיין עומדים על תלם, ויכולתי למנות את מספרם של תאי הפרות הנפרדים, אבל לא היו שם בעלים שיספרו לי על כוח המשיכה ועל תהפוכות הגורל של גרדר בימים ההם. ובכל זאת, בימי הזוהר של חוות גרדר ושל גרנלנד הנורדית, שקיעתן נראתה בלתי מתקבלת על הדעת ממש כפי שאיננו מעלים על הדעת כיום את התמוטטותן של חוות האלס ושל ארצות הברית.
הרשו לי להבהיר את דברי: כשאני מותח את ההקבלות הללו בין חווֹת האלס וגרדר, איני מבקש לקבוע כי דינה של חוות האלס, ודין ארצות הברית כולה, כבר נחרץ לשבט. אין כרגע דבר רחוק מן האמת יותר מזה: חוות האלס הולכת ומתרחבת, בעלי חוות שכנות לומדים את הטכנולוגיה שלה מתוך כוונה לאמצה במשקיהם, וארצות הברית היא כיום המעצמה החזקה ביותר בעולם. גם איני בא לטעון שחווֹת, או חברות בכלל, מוּעדות להתמוטט במוקדם או במאוחר: חלקן אכן התמוטטו, כמו גרדר, אבל אחרות התקיימו ברציפות במשך אלפי שנים. ובכל זאת, ביקורי בחווֹת האלס וגרדר באותה עונת קיץ, אף שהן רחוקות זו מזו אלפי קילומטרים, הבהירו לי בבהירות גמורה את המסקנה הבאה: אפילו החברות העשירות ביותר והמתקדמות ביותר מבחינה טכנולוגית בימינו ניצבות בפני בעיות סביבתיות וכלכליות הולכות ומחריפות, שאין להמעיט בחומרתן. רבות מהבעיות שארצות הברית מטופלת בהן כיום דומות, בקווים כלליים, לאלה שהפילו את חוות גרדר ואת גרנלנד הנורדית, ושחברות רבות אחרות בעבר התקשו להתמודד עמן. אחדות מחברות העבר האלה נכשלו (כמו גרנלנד הנורדית), ואחרות הצליחו (כמו יפן וטִיקוֹפִּיָה). העבר מציג לפנינו מסד נתונים עשיר, ונוכל ללמוד ממנו על־מנת שנשמור על הצלחתנו. גרנלנד הנורדית היא רק אחת מחברות עבר מרובות שהתמוטטו או נעלמו, והותירו מאחור חורבות אדירות מעין אלה שתיאר שֶׁלִי בשירו ״אוזימנדיאס״. כשאני מדבר על התמוטטות,
התמוטטות בעבר ובהווה
גרנלנד הנורדית היא רק אחת מחברות עבר מרובות שהתמוטטו או נעלמו, והותירו מאחור חורבות אדירות מעין אלה שתיאר שֶׁלִי בשירו ״אוזימנדיאס״. כשאני מדבר על התמוטטות, אני מדבר על ירידה תלולה מאוד בגודלה של אוכלוסייה אנושית ו/או במורכבותה הפוליטית, הכלכלית והחברתית, על־פני שטח נרחב, למשך זמן רב. תופעת ההתמוטטות היא אפוא הצורה הקיצונית מבין כמה סוגים אחרים, קלים יותר, של שקיעה, וההחלטה עד כמה תלולה צריכה להיות שקיעתה של חברה, על־מנת שתיחשב כהתמוטטות, היא שרירותית. אחדים מהסוגים הקלים הללו של שקיעה כוללים את העליות והירידות הפעוטות השכיחות בגורלן של חברות, ואת שינויי המבנה הפוליטי, הכלכלי והחברתי של חברה מסוימת כלשהי; את כיבושה של חברה על־ידי שכנה קרובה, או את שקיעתה כתוצאה ישירה מעליית קרנה של שכנתה, בלא שינוי באוכלוסייה הכוללת, או במורכבות, של האזור כולו; ואת ההחלפה או ההדחה של עילית שלטת בידי קבוצה אחרת. לפי אמות המידה האלה, רוב המשקיפים יאמרו כי חברות העבר הבאות היו קורבנותיה של התמוטטות במלוא מובן המילה, להבדיל משקיעה קלה: עמי אָנָסָאזִי וקָהוֹקיָה בתחומי ארצות הברית של ימינו; ערי המָאיָה של אמריקה המרכזית; חברות מוֹצֶ׳ה וטִיוָואנָאקוֹ באמריקה הדרומית; מִיקֵנַי היוונית וכרתים המִינוֹאִית באירופה; זִימבַּבּוֶוה הגדולה באפריקה; אַנגקוֹר וָאט וערי הַרָאפָּה בעמק האינדוס באסיה; ואי הפסחא באוקיינוס השקט (מפה, עמ׳ 16 -17) .
החורבות האדירות שהותירו מאחוריהן חברות העבר הללו מרתקות את כולנו בחבלי הרומנטיקה. אנו משתוממים עליהן בילדותנו, כשאנו מגלים אותן לראשונה בתמונות. כשאנו מתבגרים, רבים מאיתנו מתכננים את חופשותינו כך שנוכל לחוות אותן מכלי ראשון, כתיירים. אנו נמשכים אל יופיין מרהיב העין, לפעמים, והמפתה תמיד – כמו גם אל התעלומות שהן מציגות. ממדי החורבות מעידים על העושר והעוצמה שהיו לבוניהן בשכבר הימים – הן מתרברבות, ״ראו מפעלותַי והיוואשו, אדירים!״ כדברי שֶׁלי. אבל הבונים היו ואינם, נטשו את המבנים האדירים שיצרו בעמל כה רב. כיצד ייתכן שחברה כה אדירה תתמוטט לה? מה עלה בגורלם של בניה, כיחידים? – האם הסתלקו, ואם כן, מדוע, או שמא מצאו את מותם הלא־נעים במקום ההוא? מאחורי התעלומה הרומנטית מסתתרת מחשבה מציקה: האם עלול גורל מעין זה לפקוד גם את החברה העשירה שלנו? האם יבואו יום אחד תיירים ללטוש עיניים נדהמות בשלדיהם של גורדי שחקים בניו יורק, כדרך שאנו בוהים כיום בחורבותיהן המוקפות בג׳ונגל של ערי המאיה?
זה זמן רב רוֹוחת הסברה שרבות מהנטישות המסתוריות הללו התחוללו, לפחות חלקית, בעטיין של בעיות אקולוגיות: האדם הרס בלי משים את משאבי הסביבה שבהם הייתה חברתו תלויה לחלוטין. החשדות האלה בהתאבדות אקולוגית שלא בכוונה אוּמתו באמצעות תגליות שגילו בעשרות השנים האחרונות ארכיאולוגים, קלימטולוגים, היסטוריונים, פליאונטולוגים ופאלינולוגים (חוקרי אבקת צמחים). התהליכים שמכוחם חתרו חברות העבר תחת יסודותיהן שלהן, הרסו את סביבתן, נחלקים לשמונה קטגוריות, שחשיבותן היחסית שונה ממקרה למקרה: השמדת יערות והרס בתי־גידול, בעיות קרקע )בליה, המלחה ואובדן פוריות(, בעיות משק המים, ציד־יתר, דיג־יתר, פגיעת מינים מיובאים במינים מקומיים, גידול האוכלוסייה האנושית והגדלת ההשפעה האנושית לנפש על הסביבה.
התמוטטויות העבר נהגו בדרך־כלל לפי דפוסים דומים למדי, מעין וריאציות על נושא. גידול האוכלוסין אילץ את האדם לעבור לייצור חקלאי אינטנסיבי (באמצעות השקיה, כפל יבולים בשנה או בניית טראסות), ולהרחיב את עבודת האדמה מהקרקעות המשובחות שבהן התחילה לאדמות זיבורית, כדי להאכיל את המספר ההולך וגדל של פיות רעבים. שיטות שאינן בנות־קיימא חוללו נזקים סביבתיים מאחת הקטגוריות הנזכרות לעיל, או מאחדות מהן, וכתוצאה מכך היה צורך לשוב ולנטוש את אדמות הזיבורית. ההשלכות על החברה האנושית כללו מחסור במזון, מכות רעב, מלחמות בין אנשים רבים מדי על משאבים מעטים מדי והדחת העילית השלטת בידי המונים ממורמרים. בסופו של דבר החלה האוכלוסייה לקטון בגלל רעב, מלחמה או מגיפה, והחברה איבדה חלק מהמורכבות הפוליטית, הכלכלית והתרבותית שהייתה לה בימי זוהרה. מחברים רבים מתפתים למתוח גזירה שווה בין התהפוכות האלה בגורלן של חברות אנושיות לבין מסילות חייהם של אנשים יחידים – הם מדברים על הולדת החברה, גדילתה, הגעתה לבגרות, הזדקנותה ומותה – ומקבלים כמובן מאליו כי התקופה הממושכת של הזדקנות, העוברת על כולנו בין שנות שיא האון שלנו לבין מותנו, פוקדת גם חברות שלמות. אבל המשל אינו דומה כלל לנמשל, בכל הנוגע לחברות רבות בעבר (ולברית המועצות בזמננו): שקיעתן, אחרי שהגיעו לשיא גודלן ועוצמתן, הייתה מהירה, ואין ספק שההידרדרויות המהירות האלה הפתיעו קשות את אזרחיהן. במקרים הגרועים ביותר, בהתמוטטויות המוחלטות, כל בני החברה היגרו או מתו. אבל, כמובן, הדרך המרה הזאת אינה מחויבת המציאות: לא כל חברות העבר הלכו בה עד סופה, בלי לסטות ימינה ושמאלה. חברות שונות התמוטטו במידות שונות ובדרכים שונות במקצת, ואילו חברות רבות לא התמוטטו כלל.
היתכנותן של התמוטטויות כאלה בימינו היא עניין מדאיג שהעיסוק בו הולך וגדל; למען האמת, כבר חזינו בהתמוטטויות – בסומליה, ברואנדה ובכמה מדינות אחרות בעולם השלישי. רבים חוששים כי ההתאבדות האקולוגית מאפילה עתה על המלחמה הגרעינית ועל המחלות החדשות, כמקור סכנה לציוויליזציה הגלובלית. בעיות הסביבה הניצבות בפנינו כיום כוללות את השמונה שנמנו לעיל, כסיבות חורבנן של חברות העבר, ועוד ארבע חדשות: שינוי אקלימי שמקורו במעשי האדם, הצטברות כימיקלים רעילים בסביבה, מחסור באנרגיה וניצול מלא של יכולתו הפוטוסינתטית של כדור הארץ בידי האדם. יש הטוענים כי רבות מתריסר הבעיות האלה יגיעו לרמה קריטית, במישור הכלל־עולמי, בתוך כמה עשרות שנים. אם לא נפתור אותן עד אז, עתידות הבעיות הללו למוטט לא רק ארצות כמו סומליה, אלא גם את חברות העולם הראשון. תרחיש יום הדין הזה, המדבר על הכחדת האדם או על התמוטטותה האפוקליפטית של הציוויליזציה התעשייתית, אולי אינו סביר; אבל הרבה יותר סביר ממנו הוא עתיד שיביא בכנפיו ״רק״ ירידה משמעותית ברמות החיים, הגדלת הסיכונים דרך קבע וקריסה של כמה ערכים שנחשבים בעינינו כיום מרכזיים בחיינו. התמוטטות כזו עשויה ללבוש צורות שונות, כגון התפשטות מגיפות ברחבי העולם או מלחמות שסיבתן הראשונית היא מחסור במשאבים סביבתיים. אם יש ממש בגישה זו, הרי שמעשינו עכשיו יקבעו את מצבו של העולם שבו יחיו הילדים ובני הנעורים של ימינו כאשר יגיעו לגיל העמידה ומעבר לו.
אבל מידת החומרה של הבעיות הסביבתיות העכשוויות הללו שנויה במחלוקת חריפה. האם הסיכונים מתוארים בהפרזה רבה, או שמא ממעיטים בתיאור חומרתם? האם יש היגיון בטענה שהאוכלוסייה העולמית, המונה בימינו כמעט שבעה מיליארדי נפשות, והמצוידת בטכנולוגיה אדירה, גורמת להתפוררות גלובלית של הסביבה, בקצב הרבה יותר גבוה מכפי שגרמו מיליונים ספורים של בני־אדם, מצוידים בכלי אבן ועץ, להתפוררותה המקומית בעבר? האם עתידה הטכנולוגיה המודרנית לפתור את בעיותינו, או שמא היא מולידה בעיות חדשות מהר מכפי שהיא פותרת את הישנות? כאשר נמצה עד תום משאב כלשהו (למשל עץ, נפט או דגי אוקיינוס), האם רשאים אנו לסמוך על כך שיימצא לנו משאב חדש כתחליף (למשל חומרים פלסטיים, אנרגיית שמש ורוח, או דגי בריכות)? האין שיעור גידולה של האוכלוסייה האנושית הולך ופוחת, ואנו כבר נמצאים בדרך להתייצבותה של האוכלוסייה העולמית ברמה בת־קיימא?
כל השאלות האלה מבהירות מדוע יש להתמוטטויות המפורסמות האלה של ציוויליזציות העבר חשיבות שמעבר לתעלומה רומנטית ותו לא. אולי יש אי־אלה לקחים מעשיים שנוכל להפיק מכל ההתמוטטויות הקודמות הללו. ידוע לנו שכמה חברות עתיקות התמוטטו, ואחרות לא עשו כן: מה היו הגורמים שבעטיים היו אותן חברות פגיעות במיוחד? מה בדיוק היו התהליכים שהביאו להתאבדותן האקולוגית של חברות בעבר? מדוע נעלמו מעיניהן של כמה חברות הצרות שהן המיטו על עצמן, שהרי (כפי שאנו מיטיבים לראות במבט לאחור) הן היו ברורות וגלויות לכל עין? אם נוכל למצוא תשובות לשאלות האלה, אולי נוכל לזהות את החברות השרויות בסכנה הגדולה ביותר בימינו אלה, ואת הצעדים שיש לנקוט כדי לעזור להן להיחלץ מצרה, בלא שנצטרך להמתין להתמוטטויות נוספות נוסח סומליה.
אבל יש גם הבדלים בין העולם המודרני ובעיותיו לבין חברות העבר ובעיותיהן. אל לנו לחשוב לפי תומנו שחקר העבר יספק פתרונות פשוטים שאפשר להעתיקם במישרין למצבנו כיום. אנו שונים מחברות העבר בכמה מובנים שמציבים אותנו ברמת סיכון נמוכה מזו שנשקפה להן; מבין המובנים הללו מרבים להזכיר את הטכנולוגיה האדירה שלנו (רוצה לומר, את היבטיה החיוביים), את הגלובליזציה, את הרפואה המודרנית ואת ידיעותינו המרובות יותר על חברות העבר ועל חברות מודרניות רחוקות. אבל אנו שונים מחברות העבר גם בכמה מובנים שמציבים אותנו ברמת סיכון גבוהה יותר: בהקשר זה נהוג להזכיר, שוב, את הטכנולוגיה האדירה שלנו (רוצה לומר, היבטיה ההרסניים שלא בכוונה), את הגלובליזציה )שהרי התמוטטות בהווה, אפילו בסומליה הרחוקה, משפיעה על ארצות הברית ועל אירופה(, את תלותם של מיליונים (ובקרוב מיליארדים)ברפואה המודרנית לעצם קיומם, ואת האוכלוסייה האנושית שלנו, הגדולה בהרבה. אולי אנו יכולים בכל זאת ללמוד מהעבר, אבל רק אם נעיין בלקחיו בקפדנות.
על דרכם של מאמצינו להבין את התמוטטויות העבר ניצבים מחלוקת גדולה אחת וארבעה סיבוכים. המחלוקת מתמקדת בהתנגדות לרעיון כאילו חברות העבר (שחלקן, כידוע, היו כור מחצבתם של עמים בני זמננו, המוחים בתוקף על כל פגיעה בזכר אבותיהם) עשו דברים שתרמו לקריסתן שלהן. כיום אנו מודעים להשחתת הסביבה כדרך שלא היינו מודעים להלפני כמה עשרות שנים. אפילו בחדרי המלונות אנו מוצאים היום שלטים המצווים עלינו לאהוב את הסביבה, ומעוררים בנו רגשות אשמה כל אימת שאנו דורשים מגבות נקיות או משאירים את ברז המים פתוח. הפגיעה בסביבה היא עוון מוסרי, בימינו אלה. לפני כמה עשרות שנים. אפילו בחדרי המלונות אנו מוצאים היום שלטים המצווים עלינו לאהוב את הסביבה, ומעוררים בנו רגשות אשמה כל אימת שאנו דורשים מגבות נקיות או משאירים את ברז המים פתוח. הפגיעה בסביבה היא עוון מוסרי, בימינו אלה.
שלא במפתיע, ילידי הוואי והמאורים אינם שמחים לשמוע מפי הפליאונטולוגים שאבותיהם השמידו מחצית ממיני העופות שהתפתחו בהוואי ובניו זילנד, כשם שילידי אמריקה (כפי שנהוג לכנות כיום את בני העמים שנקראו בעבר ״אינדיאנים״) מתרעמים על הארכיאולוגים שאומרים להם כי בני אנסאזי ביראו את היערות של דרום־מערב ארצות הברית עד כדי השמדתם הגמורה במקומות רבים. בעיני אחדים, הגילויים שמספרים עליהם הפליאונטולוגים והארכיאולוגים נשמעים כעוד תירוץ גזעני שממציאים הלבנים להצדקת ניצולם של עמים ילידיים. הרי זה כאילו אומרים המדענים, ״אבותיכם לא היטיבו לשמור על ארצותיהם, ולכן היה נישולם מוצדק.״ ואכן, יש לבנים באמריקה ובאוסטרליה המתרעמים על מדיניות ממשלותיהם המפצות את ילידי אמריקה ואת האבוריג׳ינים של אוסטרליה בכסף ובאדמות, והם נאחזים בתגליות הללו כחיזוקים לטענותיהם העכשוויות. ולא רק העמים הילידיים עצמם; יש גם כמה אנתרופולוגים וארכיאולוגים בני זמננו, החוקרים אותם והמזדהים עמם, שמתארים את התגליות האמורות כשקרים גזעניים.
בכמה מקרים, בני העמים הילידיים והאנתרופולוגים המזדהים עמם נסחפים לקיצוניות הנגדית. הם טוענים בתוקף כי העמים הילידיים של העבר היו (והעמים הילידיים של ימינו עודם) נוטרים נאמנים של סביבותיהם, בעלי תודעה אקולוגית מפותחת, בעלי בקיאות גדולה בחוכמת הטבע וכבוד רב כלפיו, אשר חיו חיי תום בגן־עדן לכל דבר, ולא היו מסוגלים כלל לעשות את הדברים הרעים האלה. פעם שמעתי מפי צייד בניו גיני: ״אם אני מצליח יום אחד לצוד יונה גדולה בכיוון מסוים מהכפר שלנו, אני מחכה שבוע לפני שאני יוצא שוב לצוד יונים, ואז אני הולך בכיוון ההפוך מהכפר.״ רק תושביו המודרניים המרושעים של העולם הראשון אינם מבינים את הטבע, אינם מכבדים את הסביבה, ורק הם משמידים אותה.
למעשה, שני הצדדים הקיצוניים במחלוקת הזו – הגזענים מזה והמאמינים בגן־עדן שהיה ואיננו מזה – שוגים בכך שהם רואים את העמים הילידיים של העבר כשונים עקרונית (לטובה או לרעה) מהעמים המודרניים של העולם הראשון. ניהול בר־קיימא של משאבי הסביבה היה תמיד עניין קשה, מאז החל Homo sapiens לפתח את התושייה, את היעילות ואת מיומנויות הציד שלו, לפני 50,000 שנה בערך. מאז התיישבותם הראשונה של בני־אדם ביבשת אוסטרליה לפני 46,000 שנה בקירוב, שהביאה להכחדתם המהירה של רוב הכיסאים הענקיים ושאר בעלי־החיים הגדולים של היבשת, כמעט כל התיישבות אנושית ביבשה שלא נמצאו בה בני־אדם לפני־כן – אם באוסטרליה ואם באמריקה הצפונית והדרומית, במדגסקר, באיי הים התיכון, בהוואי, בניו זילנד ובעשרות איים אחרים באוקיינוס השקט – לוּותה בגל של הכחדות בעלי־חיים גדולים, שהאבולוציה לא חוננה אותם בפחד מפני האדם ולכן היה קל לצוד אותם, או שנפלו קורבן לשינויים שחולל האדם בבתי־הגידול שלהם, למינים מזיקים שנלוו לאדם, ולמחלות. כל חברה עלולה ליפול בפח הקרוי ניצול־ יתר של משאבי הסביבה, בגלל כמה בעיות שכיחות ביותר, שאנו עתידים לעיין בהן בהמשך הספר הזה: המשאבים נראים בתחילה כמצויים בשפע לא־מוגבל; הסימנים הראשונים להידלדלותם הממשמשת ובאה נחבאים בין התנודות הטבעיות הרגילות ברמות המשאבים משנה לשנה ומעשור לעשור; קשה להביא את הבריות לכלל הסכמה על ריסון עצמי בניצולו של משאב שהוא נחלת הכלל (מכנים זאת ״הטרגדיה של נחלת הכלל״, שנדון בה בפרקים הבאים); ומורכבותן של המערכות האקולוגיות מקשה אפילו על אקולוגים מקצועיים לחזות מראש את תוצאותיהם של כמה סוגי הפרעות שמקורן במעשי האדם. אם קשה לנו כיום להתמודד עם בעיות סביבתיות, בלי ספק היה הדבר קשה שבעתיים בעבר – על אחת כמה וכמה כשמדובר בחברות עבר שלא ידעו קרוא וכתוב, ולא היה ביכולתן לקרוא ניתוחי מקרים של התמוטטות ציוויליזציות. מבחינתן, הרס הסביבה היה תוצאה טרגית ולא־צפויה מראש, תוצאה שלא בכוונה של מיטב מאמציהן, ולא של אנוכיות מודעת או עיוורת, ובכל מקרה ראויה לכל גינוי מוסרי. החברות שהגיעו לכלל התמוטטות (בני מאיה, למשל) היו בין היצירתיות ביותר, המתקדמות והמצליחות ביותר (לזמן־מה) בימיהן, לא חברות מטומטמות ופרימיטיביות.
חברות העבר לא היו נבערות, לא ניהלו את סביבותיהן באופן כה גרוע, עד שהיו ראויות להשמדה או לנישול, וגם לא היו בעלות תודעה סביבתית יודעת־כול, שהודות לה היה ביכולתן לפתור בעיות שאנו איננו מסוגלים לפתור כיום. אנו מדברים על אנשים כמונו, שניצבו בפני בעיות דומות לאלה שאנו ניצבים לפניהן כיום. הם היו עשויים להצליח כשם שהיו עלולים להיכשל, בהתאם לנסיבות דומות לאלה שמבדילות בין הצלחה לבין כישלון בימינו אלה. אמת, יש הבדלים בין המצב שבו אנו מצויים כיום לבין מצבן של חברות העבר, ובכל זאת, הדומה רב מן השונה, ויש ביכולתנו ללמוד לקחים מהעבר.
מעל הכול, זוהי שגיאה אווילית ומסוכנת, לדעתי, להסתמך על הנחות היסטוריות בדבר יחסם של עמים ילידיים לבעיות הסביבה על־מנת להצדיק יחס הוגן כלפיהם כיום. במקרים רבים, אם לא ברוב המקרים, ההיסטוריונים והארכיאולוגים חשפו ראיות מכריעות לכך שההנחה הזאת (בדבר תודעה סביבתית מפותחת וחיים בגן־עדן) היא מופרכת. כשאנו מסתמכים על הנחה זו כדי להצדיק יחס הוגן לעמים ילידיים, אנו רומזים כי היה זה בסדר גמור לנהוג בהם שלא בצדק, אילו הופרכה ההנחה הזאת. בפועל, הנימוקים בזכות יחס הוגן כלפיהם אינם מבוססים על שום הנחה היסטורית בדבר יחסם לסביבה: היא מבוססת על העיקרון המוסרי האומר שאסור מבחינה מוסרית לעם אחד לנשל, לשעבד או להשמיד עם אחר.
זוהי המחלוקת בדבר התמוטטויות אקולוגיות בעבר. אשר לסיבוכים, ודאי שאין זו אמת כאילו כל החברות נידונות להתמוטטות בגלל השחתת הסביבה: בעבר, כמה חברות התמוטטו, ואחרות נשארו על מכונן; השאלה הממשית היא מדוע התגלו רק כמה חברות כרעועות, ומה היה ההבדל בין אלה שהתמוטטו לבין אלה שלא התמוטטו. כמה חברות שאני עומד לדון בהן כמו האיסלנדית והטיקופית, הצליחו לפתור בעיות סביבתיות קשות מאין כמוהן, ומשום כך עלה בידן להתקיים לאורך זמן, והן עדיין עולות כפורחות בימינו. לדוגמה, כאשר המתיישבים הנורווגים באיסלנד פגשו בסביבה דומה ממבט ראשון לנורווגית, אך בפועל שונה ממנה בתכלית השוני, הם השמידו שלא בכוונה חלק ניכר מאדמת איסלנד ואת רוב יערותיה. במשך זמן רב הייתה איסלנד הארץ הענייה ביותר באירופה, בעלת הסביבה המדולדלת ביותר. אבל בסופו של דבר למדו האיסלנדים מן הניסיון, נקטו אמצעים נמרצים להגנת הסביבה, וכיום הם נהנים מהכנסה לאומית ממוצעת לנפש שהיא אחת הגבוהות ביותר בעולם. בני טיקופיה יושבים באי זעיר, רחוק מכל מקום אחר במידה כזו שהם נאלצים לספק את צורכי עצמם כמעט בכל הדברים, אבל הם מנהלים את משאביהם בדקדקנות ומווסתים את גודל אוכלוסייתם בקפדנות כזו שהאי שלהם עודנו פורה, אחרי 3,000 שנה של התיישבות אנושית. ובכן, הספר הזה אינו שרשרת רצופה של סיפורי כישלון עגומים, ויש בו גם סיפורי הצלחה ראויים לחיקוי ומעוררי אופטימיות.
מלבד זאת, איני מכיר שום מקרה של התמוטטות חברה שניתן לייחס אותו אך ורק להשחתת הסביבה: תמיד יש גורמים משפיעים נוספים. כשהתחלתי לתכנן את הספר הזה, לא עמדתי על הסיבוכים האלה, וחשבתי לתומי שהוא יעסוק אך ורק בהשחתת הסביבה. אך בסופו של דבר הגעתי למסגרת בת חמש נקודות של גורמים משפיעים אפשריים, ועכשיו אתאר אותה כחיונית להבנתה של כל התמוטטות סביבתית משוערת. ארבע מקבוצות הגורמים הללו – השחתת הסביבה, שינוי האקלים, שכנים עוינים ושותפי סחר ידידותיים – עשויות להתגלות כמשמעותיות או כלא־משמעותיות מבחינתה של כל חברה נתונה. הקבוצה החמישית של גורמים – תגובתה של החברה על בעיות הסביבה שלה – מתגלית כמשמעותית תמיד. נעיין בחמש קבוצות הגורמים הללו בזו אחר זו, לפי סדר שאינו בא ללמד על חשיבותו של כל גורם, אלא רק על נוחות ההצגה.
קבוצת הגורמים הראשונה, המתארת את הנזק שגורם האדם לסביבתו בלא כוונה, כבר נידונה לעיל. היקף הנזק ומידת הפיכותו תלויים בחלקם בתכונותיה של החברה (למשל, כמות העצים הנכרתים לדונם בשנה), ובחלקם בתכונות הסביבה (למשל, התכונות הקובעות כמה זרעים ינבטו בדונם, ובאיזו מהירות יגדלו השתילים בשנה). את התכונות הסביבתיות האלה אפשר לתאר כרגישות (נוחות להינזק) או כחסינות (יכולות להתאושש מנזק), ואפשר לדבר בנפרד על הרגישות או החסינות של היערות באזור נתון, של אדמותיו, של הדגה בו וכדומה. לכן, הסיבות לכך שרק חברות מסוימות סבלו מהתמוטטות סביבתית עשויות – עקרונית – להתייחס לחוסר זהירות חריג אצל בניהן, או לרגישות חריגה של כמה היבטים של סביבותיהן, או לשני אלה כאחד.
עוד שיקול במסגרת חמש הנקודות שלי הוא שינוי אקלימי – מושג שאנו נוטים לקשר בדעתנו, בימים אלה, עם ההתחממות הכלל־עולמית שמקורה בפעילות האדם. למעשה, האקלים יכול להיעשות חם יותר או קר יותר, לח יותר או יבש יותר, להגדיל את ההבדלים בין חודשים או בין שנים או להקטין אותם, בגלל שינויים בכוחות הטבע המניעים את האקלים, שאין להם ולא כלום עם מעשי האדם. כוחות אלה עשויים לכלול, לדוגמה, שינויים בכמות החום שפולטת השמש, התפרצויות געשיות שמחדירות אבק לאטמוספירה, שינויים בתנוחת ציר הסיבוב של כדור הארץ סביב עצמו ביחס למישור שבו הוא סובב את השמש, ושינויים בפרישׂת היבשות והאוקיינוסים על פני עולמנו. מקרים ידועים היטב של שינוי אקלימי טבעי כוללים את ההתקדמות והנסיגה של יריעות הקרח היבשתיות בתקופות הקרח שהחלו לפני יותר משני מיליון שנים, את ״תקופת הקרח הקטנה״ בין 1400 ל־ 1800 לספירה, בערך, ואת ההצטננות הכלל־עולמית בעקבות התפרצותו הכבירה של הר הגעש טַמבּוֹרָה באינדונזיה ב־ 5 באפריל 1815 . אותה התפרצות החדירה למרומי האטמוספירה אבק כה רב, עד שכמות אור השמש המגיע לקרקע ירדה כל עוד נשאר האבק באוויר, וחוללה מכות רעב קשות אפילו באמריקה הצפונית ובאירופה, מחמת הטמפרטורות הקרות והיבולים המועטים בקיץ של 1816 (״השנה בלי קיץ״).
שינויי האקלים היו בגדר בעיה קשה שבעתיים לחברות העבר, שאז חי האדם פחות שנים ולא ידע קרוא וכתוב, מכפי שהם כיום; כי האקלים ברוב חלקי תבל נוטה להשתנות לא רק משנה לשנה, אלא גם בסולם זמנים של עשרות שנים; לדוגמה, כמה עשורים לחים, ואחריהם עשורים יבשים. אורכו של דור האדם הממוצע – המספר הממוצע של שנים בין הולדת ההורים לבין הולדת צאצאיהם – הוא רק כמה עשרות שנים. לכן, בחברות פרהיסטוריות רבות שלא היה להן כתב, לקראת סופה של שרשרת עשורים לחים, לא היו עוד בני־אדם חיים אשר זכרו את התקופה הקודמת של אקלים יבש. אפילו בימינו אלה שוררת הנטייה האנושית להגדיל את הייצור ולהרחיב את האוכלוסייה בעשורים טובים, בלי לתת את הדעת (בגלל שִׁכחה, או בעבר בגלל חוסר ידיעה) על כך שהמצב הנוח אינו עתיד להימשך לעד. ואז, כשמגיעים העשורים הטובים לסיומם, החברה מוצאת את עצמה עם אוכלוסייה גדולה מכפי שהיא יכולה לפרנס, או עם הרגלי צריכה מושרשים שאינם מתאימים לתנאי האקלים החדשים. (די אם תתבוננו במערב ארצות הברית כיום, אזור של יובש שתושביו העירוניים והחקלאיים עושים שימוש בזבזני במים, כפי שהורגלו לעשות בעשורים הלחים הקודמים מתוך הנחה סמויה שהם עתידים להימשך לעד.) כל הבעיות הללו של שינוי אקלימי היו חריפות יותר בחברות העבר המרובות שלא היו להן שום מנגנוני ״סיוע חירום״ ליבוא עודפי מזון מאזורים בעלי אקלים שונה למקומות שהתגלע בהם מחסור במזון. שילוב כל הגורמים האלה חשף את חברות העבר לסכנה מוגברת מחמת שינויי האקלים.
שינויי אקלים טבעיים עשויים לשפר את התנאים או להרע אותם, לכל חברה אנושית נתונה, והם עשויים להיטיב עם חברה אחת בעודם עושים שמות בחברה אחרת. ׁלדוגמה, אנו עתידים לראות כי תקופת הקרח הקטנה הייתה רעה לנורדים בגרנלנד, אבל טובה לאינואיטים של אותה ארץ). במקרים היסטוריים רבים, חברה שהלכה ודלדלה את משאבי סביבתה יכלה לשאת בהפסדים כל עוד היה האקלים שפיר, אבל נדחפה אל סף ההתמוטטות כשנעשה האקלים יבש יותר, קר יותר, חם יותר, לח יותר או הפכפך יותר. האם עלינו לומר שסיבת ההתמוטטות הייתה פגיעת האדם בסביבתו, או שינוי האקלים? שתי האפשרויות הפשוטות האלה כאחת לא יהיו נכונות. תחת זאת, אלמלא כבר דלדלה החברה במידה ניכרת את משאבי הסביבה, אולי הייתה מצליחה לעמוד בהידלדלות המשאבים מחמת שינוי האקלים. והיפוכו של דבר, היא יכלה להחזיק מעמד בדלדול המשאבים שהביאה על עצמה עד שהשתנה האקלים וגרם לדלדול משאבים נוסף. אף לא אחד מהגורמים האלה יכול לשמש כהסבר בלעדי להתמוטטות, אבל שילוב הפגיעה בסביבה ושינוי האקלים הוא שהתגלה כקטלני.
שיקול שלישי הוא קיומם של שכנים עוינים. כל החברות ההיסטוריות, מלבד יוצאות מן הכלל מועטות, התקיימו בקרבה גיאוגרפית כזו לחברות אחרות, שהיה ביניהן מגע כלשהו לכל הפחות. אפשר שהיחסים עם החברות השכנות היו יחסי איבה, לפרקים או דרך קבע. חברה עשויה לעמוד בפני אויביה כל עוד היא חזקה, רק כדי להיכנע להם כשהיא נחלשת בגלל סיבה כלשהי, ובכלל זה פגיעה בסביבה. הסיבה המקורבת להתמוטטות תהיה אפוא מפלה צבאית, אבל הסיבה הראשונית – הגורם ששינויו הוא שגרם להתמוטטות – היא הגורם שהביא להיחלשות. כיוון שכך, התמוטטות שסיבותיה אקולוגיות או אחרות עשויה להתחזות לפעמים לתבוסה צבאית.
השאלה אם אמנם הייתה התחזות מעין זו במפלתה של האימפריה הרומית המערבית שנויה במחלוקת עד עצם היום הזה. פשיטות הברברים על רומא נעשו יותר ויותר תכופות, והתאריך המקובל לציון נפילת האימפריה נקבע באורח שרירותי למדי בשנת 476 לספירה, שבה הודח הקיסר המערבי האחרון. אבל עוד לפני ראשית עלייתה של האימפריה הרומית היו שבטים ״ברבריים״ שחיו באירופה הצפונית ובאסיה המרכזית, מעבר לגבולות הציוויליזציה האירופית הים־תיכונית, והם נהגו לתקוף מפעם לפעם את אירופה ״התרבותית״ )כפי שתקפו שבטים כאלה את סין ואת הודו התרבותיות(. במשך יותר מאלף שנה עמדה רומא היטב בפני הברברים, למשל כאשר השמידה כוח פולש גדול של קימברים וטווטונים אשר ביקש לכבוש את צפון איטליה, בקרב קאמפי ראדיי ב־ 101 לפנה״ס.
בסופו של דבר, הברברים ולא הרומאים הם שניצחו בקרבות: מה הייתה הסיבה הבסיסית לשינוי הזה? האם חלו שינויים בברברים עצמם, שאולי נעשו רבים יותר או מאורגנים טוב יותר, הצטיידו בנשק חדש או בסוסים רבים יותר, או הפיקו תועלת משינוי האקלים בערבות אסיה המרכזית? אם כך היה, היינו רשאים לזהות את הברברים כסיבה היסודית לנפילת רומא. אבל אולי היו אלה אותם הברברים עצמם, בלי שום שינוי, שהמתינו מאז ומתמיד על גבולות האימפריה הרומית, אלא שלא עלה בידם לגבור עליה בטרם נחלשה רומא עצמה, בגלל שילוב כלשהו של בעיות כלכליות, פוליטיות, סביבתיות ואחרות? אם כך, עלינו לתלות את קולר נפילתה של רומא בבעיותיה שלה, והברברים רק הנחיתו את מכת החסד. כאמור, שאלה זו עדיין שנויה במחלוקת. עקרונית, אותה שאלה עצמה עולה בוויכוחים על נפילת האימפריה הח׳מֶרית שמרכזה באַנגקוֹר ואט עקב פלישת שכניה מתאילנד, על שקיעת הציוויליזציה של הראפה בעמק האינדוס לנוכח פלישות הארים, ועל נפילת יוון המיקנית וחברות ים־תיכוניות אחרות של תקופת הברונזה לנוכח פלישותיהם של גויי הים.
קבוצה רביעית של גורמים היא היפוכה של השלישית: הסתלקות תמיכתם של שכנים ידידותיים, להבדיל מהתגברות התקפותיהם של שכנים עוינים. לכל החברות ההיסטוריות, מלבד יוצאות מן הכלל מועטות, היו שותפי סחר ידידותיים ולא רק שכנים חורשי רעה. במקרים רבים, השותפה והאויבת הייתה אותה השכנה עצמה, שהתנהגותה התנודדה הלוך ושוב בין ידידות לבין איבה. רוב החברות תלויות במידה זו או אחרת בשכנות ידידותיות,
אם ליבוא מוצרי סחר חיוניים (כמו יבוא הנפט של ארצות הברית, או יבוא הנפט, העץ והמזונות מן הים של יפן בימינו) ואם לקשרי תרבות המסייעים ללכידות החברתית (כגון הזהות התרבותית האוסטרלית, שיובאה מבריטניה עד לזמן האחרון ממש). מכאן מתעוררת הסכנה: אם תיחלש שותפת הסחר מסיבה כלשהי (ובכלל זה השחתת הסביבה), ולא תוכל עוד לספק את היבוא החיוני או את הזיקה התרבותית, הדבר עלול להחליש בתורו את החברה המייבאת. הבעיה הזאת מוכרת היטב בימינו, בגלל תלותו של העולם הראשון ביבוא נפט מארצות העולם השלישי, בעלות האקולוגיה הרעועה וחסרות היציבות הפוליטית, שהטילו אמברגו נפט ב־ 1973 . בעיות דומות התעוררו בעבר בגרנלנד הנורדית, באי פיטקרן ובחברות אחרות.
קבוצה אחרונה של גורמים במסגרת חמש הנקודות שלי נוגעת לשאלה השבה ומתעוררת תמיד, כיצד מגיבה החברה על בעיותיה, אם אלה בעיות סביבתיות ואם לאו. חברות שונות מגיבות בדרכים שונות על בעיות דומות. לדוגמה, בעיות של השמדת יערות התעוררו בחברות עבר רבות, ומביניהן, אלה של רמות ניו גיני, יפן, טיקופיה וטונגה פיתחו שיטות מצליחות של יערנות והמשיכו לשגשג, ואילו חברות אי הפסחא, מנגארווה וגרנלנד הנורדית לא הצליחו לפתח שיטות יערנות מוצלחות, והתמוטטו משום כך. כיצד עלינו להבין את התוצאות השונות הללו? תגובתה של חברה תלויה במוסדותיה הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים, ובערכים התרבותיים שלה. המוסדות והערכים האלה משפיעים על יכולתה של חברה לפתור (או אפילו לנסות לפתור) את בעיותיה. בספר זה נבדוק כל אחת מחברות העבר לאורה של מסגרת חמש הנקודות הזו, בבואנו לדון בהתמוטטותה או בשרידתה.
עלי להוסיף, כמובן, כי כשם ששינוי אקלימי, שכנים עוינים ושותפי סחר עשויים לתרום להתמוטטותה של חברה נתונה או שלא לתרום, כן עשויה השחתת הסביבה לתרום להתמוטטות או שלא לתרום. הרי זה מגוחך לטעון כי השחתת הסביבה חייבת להיות גורם חשוב בכל התמוטטות והתמוטטות: נפילת ברית המועצות היא דוגמה נגדית מובהקת מזמננו שלנו, כשם שחורבן קרתגו מידי רומא ב־ 146 לפנה״ס הוא דוגמה מן העת העתיקה. ברור כשמש שגורמים צבאיים או כלכליים יכולים להספיק בפני עצמם. לכן, כותרתו המלאה של הספר הזה צריכה להיות: ״התמוטטויותיהן של חברות עקב גורמים שהסביבה ממלאת בהם תפקיד חשוב, ובכמה מקרים נודעת חשיבות גם לשינוי אקלים, לשכנים עוינים ושותפי סחר, בתוספת דיון בסוגי התגובות השונים של חברות על כל אלה״. אבל גם הסייגים האלה יותירו לנו מלאי מספיק של חומר לדיון, מזמננו ומתקופות קודמות.
שאלות בדבר השפעת האדם על הסביבה נעשות שנויות במחלוקת בימינו, וההשקפות עליהן משתרעות לאורכה של קשת גוונים בין שתי עמדות מנוגדות. המחנה הקיצוני האחד, שנהוג לכנותו ״מגיני הסביבה״ או ״שוחרי הסביבה״, מחזיק בדעה שהבעיות הסביבתיות העכשוויות שלנו הן חמורות וטעונות טיפול בהול, ושהשיעורים העכשוויים של צמיחה כלכלית וגידול אוכלוסין אינם בני־קיימא. המחנה שמנגד רואה את חששותיהם של שוחרי הסביבה כמופרזים וכנטולי הצדקה, וסבור כי המשך הצמיחה הכלכלית וגידול האוכלוסין אפשריים ורצויים כאחד. אין למחנה הזה כינוי קצר המקובל על הכול, ולכן אכנה אותו בפשטות ״האדישים לסביבה״. אלה מצויים במיוחד בעולם העסקים הגדולים והכלכלה, אבל המשוואה ״אדיש לסביבה = בעד עסקים״ אינה מושלמת, כי אנשי עסקים רבים רואים את עצמם כשוחרי הסביבה, ורבים מהמפקפקים בטענותיהם של מגיני הסביבה אינם שייכים לעולם העסקים. ואני, מחבר הספר הזה, היכן עומד אני ביחס לשני המחנות הללו?
מחד גיסא, אני צפר חובב מאז מלאו לי שבע שנים. הכשרתי המקצועית היא בתחום הביולוגיה, ואני חוקר את ציפורי יערות הגשם של ניו גיני זה ארבעים שנה. אני אוהב ציפורים, נהנה לצפות בהן, ואוהב להיות ביער הגשם. אני אוהב גם צמחים, בעלי־חיים ובתי־גידול אחרים, ומוקיר אותם כשלעצמם. נטלתי חלק במאמצים רבים להגנה על מינים ועל סביבות טבעיות בניו גיני ובמקומות אחרים. במשך תריסר השנים האחרונות אני חבר הדירקטוריון של השלוחה האמריקנית של הקרן העולמית לחיי הבר, אחד הארגונים הסביבתיים הבינלאומיים הגדולים ביותר, שתחומי עיסוקו הם הקוסמופוליטיים ביותר. בגלל כל הדברים האלה נמתחה עלי ביקורת מצדם של חוגים אדישים לסביבה, שכללה ביטויים כמו ״זריעת פחד לחינם״, ״דיימונד נביא הזעם, חוזה השחורות״, ״מפריז בתיאור סכנות״ ו״מחשיב את ההגנה על היבלית הסגולה יותר מאשר את צורכי האדם״. אבל גם אם אני אוהב את ציפורי ניו גיני, אני אוהב הרבה יותר את בנַי, את אשתי, את חברַי, את בני ניו גיני ובני־אדם אחרים. אני מתעניין בסוגיות סביבתיות בגלל השלכותיהן, כפי שאני רואה זאת, על האדם, יותר מכפי שאני מתעניין בהן בגלל השלכותיהן על בעלי הכנף.
מאידך גיסא, יש לי הרבה מאוד ניסיון, עניין ומעורבות ממושכת בעסקים תאגידיים ובכוחות אחרים בחברתנו שמנצלים משאבים סביבתיים, ונהוג לראותם כאדישים לסביבה. בנעורַי עבדתי בחוות בקר גדולות במונטנה, וכיום, כמבוגר וכאב לילדים, אני לוקח לעתים מזומנות את אשתי ואת בנַי לחופשות קיץ שם. קיץ אחד השגתי עבודה בצוות של כורי נחושת במונטנה. אני אוהב את מונטנה ואת חברַי החוואים, אני מבין ומעריץ ואוהד את אורח החיים שלהם המבוסס על חקלאות עסקית, והקדשתי להם את הספר הזה. בשנים האחרונות היו לי גם הרבה הזדמנויות לצפות בפעילותן של חברות מנצלות משאבים גדולות אחרות, בתחומי הכרייה, כריתת העצים, הדיג, הנפט והגז הטבעי, ולמדתי להכיר את אורחותיהן. בשבע השנים האחרונות אני מנהל מעקב בפפואה ניו גיני אחר ההשפעות הסביבתיות של שדה הנפט והגז הטבעי הגדול ביותר בארץ זו, שכן חברות הנפט הפועלות שם שכרו את שירותי הקרן העולמית לחיי הבר למתן הערכות לא־תלויות על מצב הסביבה. לעתים תכופות אירחו אותי פירמות העוסקות בניצול המשאבים באתרי פעילותם, ושם שוחחתי עם מנהלים ועם פועלים, ולמדתי להכיר את השקפותיהם ואת בעיותיהם.
אמנם היחסים הללו עם עולם העסקים הגדולים אפשרו לי לראות מקרוב את הנזק הסביבתי הנורא שהם מחוללים לעתים קרובות, אבל הזדמן לי גם לצפות מקרוב במצבים שבהם מצאו העסקים הגדולים תועלת לעצמם באימוץ נוהלי הגנה על הסביבה שהיו יותר דרקוניים ויותר אפקטיביים מכל מה שראיתי אפילו בפארקים לאומיים. אני מתעניין במניעים שמאחורי הסוגים השונים הללו של מדיניות סביבתית בעסקים שונים. פעילותי לצד חברות הנפט הגדולות, במיוחד, עוררה עלי את ביקורתם של אחדים משוחרי הסביבה, ובכלל זה הושמעו ביטויים כמו ״דיימונד מכר את נשמתו לעסקים הגדולים״, או ״נכנס למיטה עם העסקים הגדולים״, או ״נעשה זונה של חברות הנפט״. העובדה היא שאיני עובד שכיר של העסקים הגדולים, ואני מתאר בגילוי לב את מה שאני רואה באתרי פעילותם, גם כשאני מבקר בהם כאורח מוזמן. בכמה אתרים ראיתי כיצד חברות הנפט והעץ משחיתות את הסביבה, וכך אמרתי; באתרים אחרים ראיתי כיצד הן נזהרות במעשיהן, וזה מה שאמרתי. השקפתי היא שאם שוחרי הסביבה אינם מוכנים לעשות יד אחת עם העסקים הגדולים, שהם בין הכוחות האדירים ביותר בעולם המודרני, לא יהיה אפשר לפתור את בעיות הסביבה של עולמנו. לכן אני כותב את הספר הזה מנקודת ראותו של משקיף הניצב בתווך, בעל ניסיון הן בבעיות סביבתיות והן בעובדות החיים של עולם העסקים.
כיצד יכול אדם לגשת למחקר ״מדעי״ של התמוטטות חברות? רבים מפרשים את המושג ״מדע״ שלא כהלכה, כ״מאגר הידע הנרכש מתוך ביצוע ניסויים מבוקרים הניתנים לשכפול במעבדה״. למעשה, המדע הרבה יותר רחב מזה: עניינו ברכישת ידע אמין על העולם. בכמה תחומים, כמו כימיה וביולוגיה מולקולרית, ניסויי המעבדה המבוקרים והניתנים לשכפול אפשריים, ומספקים את האמצעי האמין ביותר, הרבה יותר מכל השאר, לרכישת ידע. אני קניתי את הכשרתי הפורמלית בשניים מתחומי הביולוגיה המעבדתית – ביוכימיה לתואר ראשון ופיסיולוגיה לתואר דוקטור. מ־ 1955 ועד 2002 ערכתי ניסויי מעבדה מבוקרים במחקרי הפיסיולוגיה שלי, תחילה באוניברסיטת הרווארד ואחר־כך באוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג׳לס (UCLA).
כשהתחלתי לחקור את ציפורי יערות הגשם של ניו גיני ב־ 1964 , ניצבה בפנַי מיד בעיית רכישתו של ידע אמין בלי שום גישה לניסויים מבוקרים וניתנים לשכפול, אם במעבדה ואם מחוצה לה. בדרך־כלל אין שום אפשרות לרכוש ידע על עופות על־ידי ניסוי שבו מכחידים או משנים בדרכים אחרות את אוכלוסייתם באתר אחד, תוך שמירת האוכלוסייה שבאתר אחר בלא שינוי מכוון, כקבוצת בקרה; הדבר גם היה מנוגד לחוק ולאתיקה. לכן היה עלי לנקוט שיטות אחרות. בעיות מתודולוגיות דומות מצויות בתחומים רבים אחרים של הביולוגיה של אוכלוסיות, כמו גם באסטרונומיה, באפידמיולוגיה, בגיאולוגיה ובפליאונטולוגיה.
פתרון שכיח הוא השימוש במה שקרוי ״השיטה ההשוואתית״ או ״הניסוי הטבעי״ – השוואת מצבים טבעיים שונים זה מזה בהתייחס למשתנה שבו אנו מתעניינים. לדוגמה, אם התעניינתי כאורניתולוג בהשפעות אוכל־הדבש ממין Melidectes ochromelas של ניו גיני על אוכלוסיותיהם של מינים אחרים של אוכלי־דבש, ערכתי השוואות בין קהילות ציפורים בהרים שונים, שהיו דומים למדי בכול, מלבד זאת שבחלקם היו אוכלוסיות של M. ochromelas , ובאחרים לא היו, דרך מקרה, אוכלוסיות כאלה. בדומה לכך, שניים מספרַי, השימפנזה השלישי: האבולוציה והעתיד של החיה האנושית ו מדוע יש הנאה ביחסי מין? האבולוציה של המיניות האנושית השוו שניהם מינים שונים של בעלי־חיים, ובמיוחד מינים שונים של פרימטים, בניסיון לברר מדוע הנשים )בניגוד לנקבות של רוב שאר המינים( עוברות בלות ואינן מפגינות סימנים גלויים של ביוץ, מדוע לגברים פין גדול יחסית )לעומת בעלי־חיים אחרים(, ומדוע בני־אדם נוהגים לקיים יחסי מין בצנעה )ולא בפרהסיה, כמו כמעט כל שאר המינים של בעלי־חיים(. יש ספרות מדעית עשירה על מכשלותיה הגלויות של השיטה ההשוואתית, ועל הדרכים הטובות ביותר לגבור על המכשלות הללו. במדעים ההיסטוריים, במיוחד )למשל ביולוגיה אבולוציונית וגיאולוגיה היסטורית(, שם אי־אפשר לטפל בעבר בדרכי ניסוי, אין ברירה אלא להפוך עורף לניסוי המעבדה, ולבחור בניסוי הטבעי.
ספר זה עושה שימוש בשיטה ההשוואתית בניסיונו להבין את התמוטטויותיהן של חברות, שבהן מילאו בעיות הסביבה תפקיד חשוב. ספרי הקודם (רובים, חיידקים ופלדה: גורלותיהן של חברות אדם) יישם את השיטה ההשוואתית לבעיה ההפוכה לזו: הקצב הלא־אחיד של התבססות חברות אדם ביבשות שונות במרוצת 13,000 השנים האחרונות. בספר הנוכחי ההתמקדות היא בהתמוטטות, לא בהתבססות, ואני עורך בו השוואות בין חברות רבות בעבר ובהווה שהיו שונות זו מזו בהתייחס לפגיעוּת הסביבה, ליחסים עם שכנותיהן, למוסדותיהן הפוליטיים ולשאר משתני ״תשומה״ המשפיעים, לפי הנחת המוצא, על יציבותה של חברה. משתני ה״תפוקה״ שאני עומד לבדוק הם התמוטטות או שרידה, ואם התרחשה התמוטטות, מה הייתה צורתה. מתוך קישור משתני התפוקה עם משתני התשומה, אני מבקש לבדוק כיצד השפיעו משתני תשומה אפשריים על התמוטטויות.
יישום דקדקני, גורף וכמותי של השיטה הזאת היה אפשרי בבעיית ההתמוטטויות שמקורן בהשמדת יערות באיי האוקיינוס השקט. העמים הפרהיסטוריים של האוקיינוס השקט ביראו את היערות באייהם במידות שונות, החל בכריתה מתונה וכלה בהשמדה גמורה, והתוצאות שהיו לכך מבחינת החברות השונות השתרעו בין עמידות לאורך ימים לבין התמוטטות מוחלטת שלא השאירה אחריה נפש חיה. עמיתי בארי רוֹלֶט ואני דירגנו 81 איים באוקיינוס השקט בסולם מספרי של מידת השמדת היערות בהם, וכמו כן דירגנו את ערכיהם של תשעה משתני תשומה (כגון כמויות משקעים, בידוד וקצב ההתחדשות של פוריות הקרקע) האמורים להשפיע על מידת השמדת היערות. ניתוח סטטיסטי אִפשר לנו לחשב את עוצמתו היחסית של כל משתנה תשומה ביחס לתוצאה, השמדת יערות. ניסוי השוואתי אחר היה אפשרי בצפון האוקיינוס האטלנטי, שכן הוויקינגים הנורווגים בימי הביניים התיישבו בשישה איים, או גושי יבשה, שהיו שונים זה מזה במידת התאמתם לחקלאות, בנוחות קשרי הסחר עם נורווגיה ובמשתני תשומה אחרים, והיו שונים זה מזה גם בתוצאה (החל בנטישה מהירה, עבור בהיעלמות כל נפש חיה כעבור 500 שנה, וכלה בחברה שעודה משגשגת מקץ 1,200 שנה). והיה אפשר לערוך גם השוואות אחרות בין חברות בחלקי העולם השונים.
כל ההשוואות הללו מבוססות על מידע מפורט על כל חברה וחברה, כפי שלוקט בשקדנות בידי ארכיאולוגים, היסטוריונים ומלומדים אחרים. בסוף הספר אני מפרט שפע של ספרים ומאמרים מעולים על בני מאיה ואנסאזי הקדומים, על רואנדה וסין של ימינו ועל חברות אחרות בעבר ובהווה שנכללו בהשוואותַי. המחקרים הללו מהווים את מסד הנתונים שבלעדיו לא היה הספר הזה אפשרי. אבל יש עוד מסקנות שאפשר להסיקן מהשוואות בין החברות המרובות הללו, אבל אי־אפשר להסיקן משום מחקר מפורט על חברה יחידה כלשהי. לדוגמה, המבקשים להבין את ההתמוטטות המפורסמת של תרבות המאיה זקוקים לא רק להיסטוריה מדויקת של עם מאיה ושל סביבת קיומו; יש גם להציב את המאיה בהקשר רחב יותר, ולזכות בתובנות נוספות על־ידי השוואתם עם חברות אחרות שהתמוטטו או שלא התמוטטו, ושהיו דומות למאיה במובנים מסוימים ושונות מהם במובנים אחרים. את התובנות הנוספות האלה אפשר לרכוש בשיטה ההשוואתית.
אני מדגיש את הצורך גם במחקרים פרטניים טובים וגם בהשוואות טובות, משום שהמלומדים הנוקטים אחת מהגישות הללו נוטים לעתים קרובות לזלזל בחשיבות תרומתה של הגישה האחרת. המומחים להיסטוריה של חברה אחת מזלזלים בהשוואות בשל שטחיותן, לדעתם, בעוד ההולכים בדרך ההשוואתית מזלזלים במחקרי חברות יחידות כקצרי־ראות עד כדי חוסר תוחלת, שערכם להבנת חברות אחרות מוגבל מאוד. אבל אנו זקוקים לשני סוגי המחקרים על־מנת שנרכוש ידע אמין. במיוחד רבה הסכנה בהכללה מתוך חברה יחידה, או אפילו במתן פרשנות מבוססת להתמוטטות יחידה. רק מתוך צביר הראיות שמספק מחקר השוואתי של חברות רבות, עם תוצאות שונות, אפשר להגיע למסקנות משכנעות.
כדי להציג לפני הקוראים את הדרך שבה אנו עומדים ללכת, אתאר להלן את מתווה הספר. תוכנית האב שלו מזכירה נחש בריח שבלע שני כבשים גדולים מאוד. כלומר, דיונַי בעולם המודרני ובעולם ההיסטורי כאחד כוללים תיאור ארוך מאוד, יחסית, של חברה אחת, בתוספת תיאורים קצרים יותר של ארבע חברות אחרות.
נפתח בכבש הגדול הראשון. החלק הראשון של הספר כולל פרק ארוך אחד (פרק 1) על בעיות הסביבה בדרום־מערב מונטנה, שם מצויות חוות הַאלס וחוות הבקר של ידידַי בני משפחת הירשי (שלהם הקדשתי את ספרי). יתרונה של מונטנה בכך שזו חברה מודרנית של העולם הראשון, שבעיות הסביבה והאוכלוסין שלה ממשיות, אבל קלות יחסית בהשוואה לבעיותיהם של רוב שאר חלקיו של העולם הראשון. מעל הכול, אני מכיר היטב בני מונטנה רבים, ולכן אני יכול לקשר את המדיניות שנוקטת חברת מונטנה עם המניעים, המנוגדים לעתים, של אנשים יחידים. מנקודת הראות המוּכּרת של מונטנה, אנו יכולים לתאר לעצמנו ביתר קלות מה התרחש בחברות העבר הנידחות הנראות לנו אקזוטיות ממבט ראשון, שבהן אנו יכולים רק לנחש מה היו מניעיהם של אנשים יחידים.
החלק השני נפתח בארבעה פרקים קצרים יותר על חברות עבר שהתמוטטו, והן ערוכות בסדר של מורכבות עולה לפי מסגרת חמש הנקודות שלי. רוב חברות העבר שאעסוק בהן בפירוט היו קטנות ושוליות מבחינת מיקומן, ואחדות מהן היו מתוחמות גיאוגרפית, או מבודדות חברתית, או שרויות בסביבה פגיעה. לבל יטעו הקוראים לחשוב שמשום כך הן מהוות דגמים לא־מתאימים לחברות הענק המודרניות המוכרות לנו, עלי להסביר שבחרתי בהן לעיון מפורט דווקא משום שבחברות קטנות כאלה מתנהלים התהליכים מהר יותר ומגיעים לתוצאות קיצוניות יותר, ומשום כך יש בהן כדי להמחיש את מצבן ביתר בהירות. אין זאת אומרת שחברות גדולות ומרכזיות, שעמדו ביחסי סחר עם שכנותיהן ושכנו בסביבות חסונות יותר, לא התמוטטו בעבר או אינן עלולות להתמוטט בימינו. אחת מחברות העבר שאני עוסק בהן, המאיה, כללה אוכלוסייה של מיליונים או אף עשרות מיליונים, נמצאה באחד משני האזורים המתקדמים ביותר מבחינה תרבותית של העולם החדש לפני בוא האירופים )אמריקה התיכונה(, ניהלה יחסי סחר עם חברות מתקדמות אחרות באותו אזור והושפעה מהן במידה ניכרת. בהפניות לקריאה נוספת לפרק 9 אני מסכם בקצרה אחדות מחברות העבר המפורסמות האחרות – חברות הסהר הפורה, אנגקור ואט, חברת הָרָאפָּה בעמק האינדוס ואחרות – שהיו דומות למאיה במובנים אלה, ושגורמים סביבתיים תרמו רבות לשקיעתן.
ניתוח המקרה הראשון שלנו מן העבר, תולדות אי הפסחא (פרק 2), מקרב אותנו עד כמה שניתן להתקרב להתמוטטות אקולוגית ״טהורה״, במקרה זה מחמת השמדה מלאה של היערות שהוליכה למלחמה, להפלת העילית השלטת עם פסלי האבן המפורסמים שלה, ולגוויעת התושבים בהמוניהם. ככל הידוע לנו, החברה הפולינזית של אי הפסחא נשארה מבודדת מאז התיישבותה בו, ולכן לא היו אויבים או ידידים שהשפיעו על דרכו של אי הפסחא מאז ואילך. גם אין בידינו ראיות לתפקיד כלשהו שמילא שינוי אקלימי באי הפסחא, אם כי עדיין ייתכן ששינוי כזה עוד יופיע במחקרים עתידיים. הניתוח ההשוואתי שערכתי עם בארי רולט יעזור לנו להבין מדוע דווקא אי הפסחא, מכל איי האוקיינוס השקט, ידע התמוטטות חמורה שכזו.
גם באיים פיטקרן והנדרסון {פרק 3) התיישבו פולינזים, ויש בהם כדי להמחיש את השפעת הפריט הרביעי במסגרת חמש הנקודות שלי: אובדן תמיכתן של חברות שכנות ידידותיות. גם בפיטקרן וגם בהנדרסון נגרמו נזקים רבים לסביבה, אבל את מהלומת המוות הנחיתה ההתמוטטות, שמקורה סביבתי, של שותפת הסחר העיקרית שלהם. לא היו בנמצא, ככל הידוע, גורמים מסבכים כמו שכנים עוינים או שינויי אקלים. הודות לתיעוד אקלימי מפורט במידה יוצאת דופן המבוסס על טבעות עצים, חברת אנסאזי של ילידי אמריקה בדרום־מערב ארצות הברית (פרק 4) ממחישה היטב את השילוב של השחתת הסביבה וגידול האוכלוסין עם שינוי האקלים (בצורת, במקרה זה). דומה שלא שכנים ידידותיים או עוינים, ולא מלחמה (אלא רק לקראת הסוף), היו גורמים משמעותיים בהתמוטטות האנסאזי.
שום ספר על התמוטטותן של חברות לא יהיה שלם בלי תיאור המאיה )פרק 5(, החברה המתקדמת ביותר של ילידי אמריקה, שהותירה לנו כתעלומה נשגבת המוני כרכים שהתכסו בג׳ונגל. בדומה לאנסאזי, גם חברת המאיה ממחישה את ההשפעות המשולבות של השחתת הסביבה, גידול האוכלוסין ושינוי האקלים, בלי שום תפקיד חשוב לשכנים ידידותיים. אבל בניגוד להתמוטטות האנסאזי, שכנים עוינים העסיקו רבות את כרכי המאיה, כבר משלב מוקדם מאוד. מבין החברות המתוארות בפרקים 2 עד 5 ועד בכלל, רק המאיה השאירו לנו רשומות כתובות שניתן לפענח אותן.
גרנלנד הנורדית (פרקים 6– 8) מציגה לפנינו את המקרה המורכב ביותר של התמוטטות פרהיסטורית, שעליו יש לנו מידע רב מאוד )משום שהייתה זו חברה אירופית יודעת קרוא וכתוב, שקל לנו להבין אותה(, ומשום כך היא מצדיקה את הדיון הנרחב ביותר: זהו הכבש השני בתוך נחש הבריח. כל חמשת הפריטים במסגרת חמש הנקודות שלי מתועדים היטב: השחתת הסביבה, שינוי האקלים, אובדן הקשר הידידותי עם נורווגיה, התגברות עוינותם של האינואיטים והרקע הפוליטי, הכלכלי, החברתי והתרבותי של גרנלנד הנורדית. גרנלנד מקרבת אותנו עד כמה שרק אפשר לניסוי מבוקר בהתמוטטות: שתי חברות (נורדית ואינואיטית) שותפות לאי אחד, אך בעלות תרבויות שונות בתכלית, שהאחת מהן שרדה בעוד האחרת גוועה. כלומר, המסר העולה מתולדות גרנלנד הוא שאפילו בסביבה קשה מאין כמוה, ההתמוטטות אינה מחויבת המציאות אלא תלויה בהחלטות שקיבלה החברה. ועוד אפשר לערוך השוואות בין גרנלנד הנורדית לבין חמש החברות האחרות שהקימו מתיישבים נורדים בצפון האוקיינוס האטלנטי, מה שיעזור לנו להבין מדוע הנורדים עלו כפורחים באיי אורקני בשעה שדודניהם בגרנלנד הלכו ודעכו. אחת מחמש החברות הנורדיות האחרות הללו, איסלנד, היא סיפור הצלחה יוצא דופן של ניצחון על סביבה פגיעה והשגת רמה גבוהה של שגשוג בעולם המודרני.
החלק השני מסתיים (פרק 9) בשלוש חברות נוספות שהצליחו (בדומה לאיסלנד), כמקרי מבחן להבנת החברות שנכשלו. גם אם השלוש הללו ניצבו בפני בעיות סביבתיות פחות חמורות מאלה של איסלנד ושל רוב שאר הנכשלות, אנו עתידים לראות שיש שתי דרכים נבדלות להצלחה: גישת מלמטה־למעלה שמייצגים האי טיקופיה ורמות ניו גיני, וגישת מלמעלה־למטה שמייצגת יפן בתקופת טוקוגאווה.
החלק השלישי מחזיר אותנו לעולם המודרני. לאחר שכבר התבוננו במונטנה המודרנית בפרק 1, נעיין עתה בארבע מדינות מודרניות שונות בתכלית השוני זו מזו, השתיים הראשונות קטנות והשתיים האחרונות ענקיות: אסון בעולם השלישי (רואנדה), שרידה עד כה בעולם השלישי (הרפובליקה הדומיניקנית), ענק מהעולם השלישי שקם להדביק את העולם הראשון (סין) וחברה של העולם הראשון (אוסטרליה). רואנדה (פרק 10) מייצגת אסון מלתוסי המתרחש לנגד עינינו – ארץ מאוכלסת יותר מדי שהתמוטטה במרחץ דמים נורא, כפי שקרה למאיה בעבר. רואנדה ושכנתה בורונדי ידועות לשמצה על האלימות האתנית השוררת בהן בין בני הוּטוּ לבני טוּטסי, אבל אנו עתידים לראות שגידול האוכלוסין, השחתת הסביבה ושינוי האקלים הם שסיפקו את חומר הנפץ; האלימות האתנית הייתה רק הנפָּץ.
הרפובליקה הדומיניקנית והאיטי (פרק 11), החולקות ביניהן את האי היספניולה, מציגות לפנינו ניגוד עגום, בדומה לחברות הנורדים והאינואיטים בגרנלנד. אחרי עשרות שנים של דיקטטורות מתועבות במידה שווה, האיטי נמצאת בשפל המדרגה העגום של העולם החדש המודרני, ואילו לרפובליקה הדומיניקנית יש שמץ של תקווה. לבל יחשוב מישהו כי המסר של הספר הזה הוא דטרמיניזם סביבתי, ארץ אחרונה זו ממחישה את ההשפעה הכבירה שיכולה להיות לאדם יחיד, בייחוד אם הוא עומד בראש ארצו.
סין (פרק 12) סובלת במנות גדושות מכל תריסר הטיפוסים המודרניים של בעיות סביבתיות. מכיוון שסין כה ענקית בכלכלתה, באוכלוסייתה ובשטחה, השפעותיה הסביבתיות והכלכליות של סין חשובות לא רק לבני עמה שלה, אלא לכל העולם.
אוסטרליה (פרק 13) ניצבת כניגודה המוחלט של מונטנה, כחברה של העולם הראשון השוכנת בסביבה פגיעה מאין כדוגמתה והסובלת מבעיות הסביבה הקשות ביותר. כתוצאה מכך, זוהי גם אחת הארצות השוקלות כיום שינויים קיצוניים עד מאוד במבנה החברתי שלהן, על־מנת לפתור את הבעיות הלו.
חלקו האחרון של הספר, הרביעי, מפיק לקחים מעשיים שעלינו ליישם כיום. פרק 14 מציג את השאלה המציקה שמעוררת כל חברת עבר שהשמידה את עצמה, שאלה שתשוב ותציק לבני הדורות הבאים אם נשמיד גם אנו את עצמנו: כיצד זה לא השכילה חברה לראות את הסכנות הברורות לנו כל־כך במבט לאחור? האם יכולים אנו לומר שסופם של התושבים בא עליהם באשמתם, או שמא היו קורבנותיהן הטרגיים של בעיות שאין להן שום פתרון? באיזו מידה הייתה השחתת הסביבה בעבר לא־מכוּונת ולא־מורגשת, ובאיזו מידה אפשר לייחסה לשרירות לבם של אנשים שפעלו בידיעה ברורה מה יהיו התוצאות? לדוגמה, מה אמרו בני אי הפסחא כאשר כרתו את העץ האחרון באי שלהם? מתברר שקבלת החלטות קבוצתית יכולה ליפול קורבן למגוון רחב של גורמים, החל באי־יכולת לחזות בעיות או להבחין בהן, וכלה בניגודי אינטרסים המביאים לכך שאחדים מחבריה של קבוצה חותרים אל מטרות שמועילות להם אבל מזיקות לשאר הקבוצה.
פרק 15 מעיין בתפקיד העסקים המודרניים, שחלקם נמנים עם משחיתי הסביבה הגדולים ביותר של זמננו, בשעה שאחרים מספקים הגנה אפקטיבית ביותר לסביבה. אנו עומדים לשאול מדוע עסקים אחדים (ורק אחדים) מוצאים שיש להם אינטרס בהגנה, ואילו שינויים יידרשו על־מנת שעסקים אחרים ימצאו כי יש להם אינטרס לחקות אותם.
לבסוף, פרק 16 מסכם את סוגי הסכנות הסביבתיות הנשקפות לעולם המודרני, את הערעורים הנפוצים ביותר שנהוג להעלות כנגד המצביעים על חומרתן, ואת ההבדלים בין הסכנות הסביבתיות של ימינו לבין אלה שניצבו בפני חברות העבר. הבדל חשוב אחד הוא הגלובליזציה, השוכנת בלב הסיבות החשובות ביותר לדאגה ולתקווה כאחת בכל הנוגע ליכולתנו לפתור את בעיות הסביבה העכשוויות שלנו. הודות לגלובליזציה, חברות מודרניות אינן יכולות להתמוטט בבדידות, כפי שקרה בעבר לאי הפסחא ולנורדים של גרנלנד. כל חברה ידועת־סבל בימינו, ואין זה משנה עד כמה היא נידחת – ראו לדוגמה את סומליה ואת אפגניסטן – עלולה לגרום צרות לחברות משגשגות ביבשות אחרות, וגם חשופה להשפעותיהן (לחיוב או לשלילה). כיום, לראשונה בהיסטוריה, נשקפת לנו סכנה של הידרדרות גלובלית. אבל אנו גם הראשונים בהיסטוריה שניתנה להם הזדמנות ללמוד במהירות את לקחיהן של התפתחויות בחברות רחוקות בעולם של ימינו, ושל דברים שאירעו לחברות אחרות בכל עת בעבר. משום כך כתבתי את הספר הזה.