ביקורת ספרותית על ריק ללא שובע מאת שלמה גיורא שוהם
בזבוז של זמן

---

אפתח בגילוי נאות: אינני חובב, בלשון המעטה, של הפסיכואנליטיקה. מיד יקפצו אלו שיגידו שאיך אני יכול בכלל להכליל, והאם בכלל קראתי מספיק דברים שנכתבו על ועל ידי פסיכואנליטיקאים. אז כן, ולא. כן, אפשר להכליל. הפסיכואנליטיקיה, על מיליוני מעריציה, הייתה ותשאר סוג של מיתולוגיה (ולא בכדי המוטיבים שלה לקוחים, כמעט באופן מוחלט, מהמיתולוגיות - בעיקר היוונית). האם היא מיתולוגיה טובה או לא, זה כבר נתון לוויכוח. ולא, קראתי כמה ספרים (יש גבול כמה אפשר לערבל אותי). אבל אני לא רוצה להתווכח עם הפסיכואנליטיקה, אלא רק עם הספר הזה. אתם שואלים את עצמכם (או שלא) למה בכלל קניתי את הספר מלכתחילה, אם אני כזה לא מעריץ גדול של פסיכואנליטיקה. שלוש הן הסיבות: העיקרית, בגלל שאחד מכותבי הספר הוא לא פחות משלמה שוהם, מגדולי הקרימינולוגים בעולם. כשאחד כמו שוהם מדבר, אתה עוצר להקשיב. שנית, עשרות העמודים הראשונים של הספר לא חושפים את אופיו הפסיכואנליטי. בפרק הראשון מתוארת זוועה משפחתית של מכורים, והנחתי שהספר יתכתב עם תצוגה כל כך זוועתית וחד-ממדית של תופעת ההתמכרות. תופעה שלוכדת בקירבה ילדי רחוב, עקרות בית, עובדי משרד, ובעצם כל אדם. היא, מפלצת (או מלאך) ההתמכרות, מחכה לה שם בחוץ. ולמפלצת הזאת מספיק גרגרים קטנים על מנת לגדול ולהתכער. אז בלי בולשיט, אני מרגיש קצת מרומה. שלישית, העטיפה סופר מגניבה. למרות שגם היא בסך הכל קריקטורה חד-ממדית של נרקומן.

אפילו בשביל ספר של הז'אנר שלו, "ריק ללא שובע" מלא בכשלים לוגים. המחפש לא יתאמץ, וגם מי שלא מחפש ייחשף אליהם לאחר עמוד או שניים. לעתים נכתב דבר והיפוכו באותו עמוד. בנוסף, ובדומה לספרים אחרים בז'אנר, יש שימוש לא נכון ומבלבל במושגים שנלקחו מדיסיפלינות אחרות - כגון "אומניפוטנטיות". בכל בסיסו המתודולוגי של הספר (חלקו הראשון), אין ולו הפנייה אחת למחקר כלשהו בנושא כלשהו, וזה צועק לשמיים לאור הקביעות החזקות של כותבי הספר באשר לנפש האדם, אישיותו, וכמובן אישיות המתמכר. אין קשר רציף בין הנחות היסוד של הספר (שהן פסיכואנליטיות) לגישת הטיפול (שהיא אקזיסטנציאליסטית). לדעתי, שתיהן תרתי-דסתרי (על זה אפשר להתווכח). וכמובן שעל שתי רגליים כל כך עקומות לא יכולה לעמוד שיטת טיפול מבוססת. אך אין חשש, משום ששיטת הטיפול שמציעים הכותבים המלומדים מוכרת לנו היטב (למעט כמה שיפוצים אסתטים) מארגוני מכורים אנונימיים למיניהם. גם על שיטה טיפולית זו אפשר להתווכח, אבל אני בדעה שאם אדם שהתמכר לחומר או לכל דבר אחר, ומוצא בשיטה זו את הפתרון, אז מה שנשאר זה רק לשמוח בשבילו. אבל את השיטה הזאת לא המציאו הכותבים.

הסיבה שכתבתי את הביקורת הזאת היא שאינני יודע למי מיועד הספר. אם הוא מיועד לפסיכואנליטקאים אחרים - אז שיהנו. אבל אם הוא מיועד למתמודדים עם התמכרות, ובעיקר למשפחותיהם, הייתי נזהר מאוד בקריאת הספר הזה. הוא מספיק מעורפל בשביל שלא תוכל לרדת ממש לסוף דעתם, אך מספיק ברור בשביל לגרום נזק בקביעותיו הבלתי מבוססות לבני משפחה או אנשים שמתמודדים עם התמכרות.

הערה אחרונה: הספר גם לא עבר הגהה כמו שצריך, והוא מלא לכל אורכו בשגיאות כתיב והקלדה (עד כדי אובדן המשמעות המקורית של המשפט). עכשיו, אני האחרון שאטיף למישהו על שגיאות כתיב והקלדה, ואם הבעיה הייתה רק שגיאות כתיב והקלדה הייתי סותם את פי הגדול. אבל יחד עם המבנה הבעייתי של הספר, והיותו של הספר בעייתי בכלל, עולה השאלה: מה היה כל כך דחוף לפרסם אותו, עד כדי שלא הוקדש זמן מספיק להגות אותו?

» ביקורות נוספות של sveta oaky
» ביקורות נוספות על ריק ללא שובע