ביקורת ספרותית על בעלת הבית - זוכה בפרס ספיר לשנת 2013 מאת נעה ידלין
ספר טוב

---

עדכון 7/2/2014
כשנודע לי שהספר מועמד לפרס ספיר, הופתעתי.
כעת, לאחר שזכה בפרס, פי נפער בתדהמה.
הספר הזה הוא הזוכה בפרס ספיר?!

העמודים הראשונים בספר הזכירו לי את השיר של אתי אנקרי: "אז הוא אמר לי, ואני אמרתי לו, והוא אמר לי, ואני אמרתי לו, והוא אמר לי, ואני אמרתי לו..."
כך גם הספר - פינג-פונג של שיחה קלילה למדי, אלא שלא כמו בשיר של אתי אנקרי, יש בה יותר משני משתתפים. והכל כתוב בפסקה אחת ארוכה למדי, שעל פי רוב גם בנויה ממשפט אחד, והוא עמוס בכל כך הרבה דוברים וכל כך הרבה פסיקים שלפעמים צריך לחזור לאחור ולחפש מיהו בעצם הדובר הפעם.
לא יכולתי שלא להקביל חלק מהדמויות לאנשים אמיתיים. עמיקם שטרן הוא יאיר לפיד (קיצור דרך לדוקטורט למי שאין לו אפילו תעודת בגרות), תיאודור הירש הוא סמי או יולי עופר (התניית תרומה למוזיאון ת"א בהסבת שמו על שמם) ואביטל פוגל היא ענבל אור (מטאור נדל"ן וקבוצות רכישה). וזה רק ב-50 העמודים הראשונים.
בהמשך היה גם ד"ר אמוץ פוגל שהוא סוג של הפסיכיאטר ד"ר אילן רבינוביץ' שאחר כך נטמעה בו גם דמותו של הקואצ'ר הקירח המפחיד, ד"ר אלישבע פוגל שמשום מה הצטיירה לי מבחינה חיצונית כפרופ' עדה יונת וכמו כן אסוציאציות למרכז פרס לשלום, משפחת רבין, פרשת הולילנד, אהוד אולמרט ומה לא בעצם. הספר מתכתב עם המציאות, למרות שאני סולדת מהביטוי הזה.
הספר נע בין רבדים שונים: מישורים של כתיבה זורמת, קולחת וקלה לעיכול; פסגות של אינטלקטואליות ומחקר, שפה יפה, מישלב גבוה ודימויים עשירים; ועמקים של יומרנות ופלצנות, כמו למשל בעמוד 191 שבו אסא פוגל מדמה עצמו לעץ הלימונים בחצר של אחותו.
ואחרי כל זה, עדיין נהניתי לקרוא את הספר. כשאני רוצה להגיע לסוף הספר ובד בבד לא רוצה שהוא ייגמר, מבחינתי הסופר עשה את עבודתו.
ניכר כי הספר נכתב לאחר השקעה ותחקיר מאומצים, ועל כך ראויה הסופרת לשבח.

» ביקורות נוספות של שונרא החתול
» ביקורות נוספות על בעלת הבית - זוכה בפרס ספיר לשנת 2013